אביב 1991. ישבתי מול הים, באזור שפעם קראו לו "החוף הדרומי" והיום מכנים אותו "חוף הסטודנטים". בקבוק היין התרוקן מזמן. גם זה שקדם לו. הייתי בן 26, ושעה לפני כן שיחקתי את משחק הכדורסל האחרון בקריירה הכושלת שלי. קריירה מקרטעת שהחלה בגיל 6 בקט סל שליד בריכת מכבי, דשדשה בקבוצות ילדים כושלות במגרש באורנים, נמשכה בבוגרים בליגות נמוכות ובליגה למקומות עבודה, ללא הילה וזוהר, והסתיימה בקול ענות חלושה. במשך 20 שנה שיחקתי כדורסל, ובארון הגביעים שלי היה רק גביע אחד – מאליפות חייל האוויר בשחמט, 1986.
כמה חודשים קודם לכן נפתחה עונת הכדורסל בליגה המקומית של המועצה האזורית חוף הכרמל. חבר קיבוץ בית אורן ז'אן פייר פופוביץ' – שום קשר למאמן הכדורסל האגדי גרג פופוביץ' – הקים מחדש את הפועל בית אורן, שש שנים אחרי שהתפרקה. פופוביץ', שעלה מצרפת מטעמי אידיאולוגיה וציונות, היה בכלל כדורגלן מצטיין ואפילו שיחק בהפועל ירושלים, אבל לא היה סיכוי למצוא בבית אורן 11 שחקנים, אז בלית ברירה הוא רשם קבוצה לליגת הכדורסל, בתקווה למצוא חמישה שחקנים.
למדתי אז כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת חיפה, וגרתי בקיבוץ בית אורן, אז פופוביץ' גרר אותי לקבוצה, למרות שהסברתי לו שגם בשיא הקריירה שלי, כששיחקתי בליגה ב', הייתי שחקן ספסל כושל, כזה שיוצא להפסקת סיגריה בפסקי הזמן. פופוביץ' הצליח איכשהו לבנות סגל סביר מינוס. המציל רוזה טבת ששיחק בנבחרת הקדטים לפני הרבה שנים, מזכיר הקיבוץ גילי שינה שהיה די גבוה ובריא גוף, ופופוביץ' עצמו ששיחק בצעירותו בליגה הלאומית. אמנם בכדורגל ולא כדורסל, אבל למה להיתפס לקטנות?
העונה יצאה לדרך. חטפנו כמה תבוסות קשות. מעצמות כמו פנימיית הנוער שפייה, הפועל גבע כרמל ומכבי מגדים קרעו אותנו בהפרשים עצומים. בהתחלה היינו קבוצה הטרוגנית – חבר'ה ששיחקו כדורסל בצעירותם לצד קיבוצניקים שחלקם אפילו לא ידע את החוקים. אבל אחרי שרשרת תבוסות נוראיות הפכנו לקבוצה הומוגנית – כל מי שידע לשחק פרש, ונשארנו רק הלוזרים להיות בשר התותחים של הליגה.
לפופוביץ' היו ארבעה בנים – אריק, סילבן, גיל ואיב. כשהיינו נתקעים בלי שחקנים, הוא היה מכריח אותם לבוא לשחק. גיל ואיב היו ילדים בתחילת שנות העשרה, סילבן ואריק היו חיילים בסדיר. ארבעתם היו חסרי כישרון, אבל לפחות הם היו מתייצבים בזמן להסעה, כדי לא לחטוף עונש מאבא. זה היה המקרה היחיד אי פעם בתולדות הכדורסל הישראלי שאב וארבעת ילדיו פתחו בחמישייה. באיזשהו שלב הכרחתי את אחי שי להצטרף למשחקים. הוא היה אז בן 18, גבוה, אתלטי, התאמן במכבי חיפה והיה חלק מנבחרת ישראל לנוער. רק שזה היה בריצה למרחקים ארוכים. בכדורסל, למרבה הצער, הוא היה חסר כישרון לחלוטין.
שי גר אז בחיפה ולא ממש שמח להצטרף לאימפריה מבית אורן. "אבוא למשחקים, אבל לא אוכל לבוא לאימונים", הוא אמר. "חתיכת אידיוט", עניתי לו, "נראה לך שאנחנו מתאמנים?". שי התאים בדיוק למרקם חסר הכישרון של הקבוצה. מילא שהפסדנו כל משחק, ובהפרשים עצומים, אבל לאורך העונה עברנו סיטואציות הזויות.
בגלל שסילבן ואריק היו בצבא, כשלא שחררו אותם למשחק התקשינו מאד לגייס חמישה שחקנים, שלא לדבר על שחקן שישי. פעם, בדרך למשחק חוץ בהר הגעש במעגן מיכאל, עצרנו טרמפ לחייל. הוא אמר שהוא צריך להגיע לירוחם. הסתכלתי על פופוביץ', פופוביץ' הסתכל עלי.
שנינו חשבנו על אותו הדבר. "תקשיב", אמרנו לו, "אם אתה בא איתנו לשחק כדורסל, אחרי המשחק אנחנו מסיעים אותך עד ירוחם וגם מזמינים אותך לארוחה אצל עובד בכפר באור יהודה". החייל הצטרף אלינו ודווקא שיחק די בסדר. למרות זאת חטפנו 70 הפרש בראש.
ז'אן פייר פופוביץ' ובנו אריק
רוצים להישאר מעודכנים?
בפעם אחרת הגענו למשחק מול האימפריה של בית"ר נחשונים עם ארבעה שחקנים בלבד, כי שני בניו הגדולים של פופוביץ' היו בצבא ואחי השתתף באליפות ישראל למרתון. נחשונים לא רצו לנצח טכני 0:20 אז הם השאילו לנו את השחקן הכי גרוע שלהם, שבאותו משחק היה השחקן הכי טוב שלנו (נגמר משהן כמו 16:112 לטובתם).
והיה גם משחק שבו אמנם הגענו חמישה שחקנים לקלאסיקו מול פנימיית ימין אורד, אבל בחצי השני (אז המשחק עוד חולק למחציות ולא לרבעים) יצאתי בחמש עבירות. לא היה לנו אף שחקן מחליף, אז ירדתי לספסל, החלפתי גופיה ועליתי עם מספר אחר. במזכירות ביקשו את שמי כדי לרשום אותי בטופס המשחק. "גומר ג'ונס", אמרתי. באותו משחק, תחת המותג היוקרתי גומר ג'ונס, קבעתי שיא קריירה של שבע נקודות (שיפור של חמש נקודות לשיא הקודם). עד היום בארכיונים של איגוד הכדורסל, בין דפים מתפוררים עם רישומי משחקים, רשום אותו שחקן דמיוני גומר ג'ונס עם שבע נקודות מלאות. כמה אופייני לי שגם שיא הקריירה שלי לא רשום על שמי.
כשהייתי ילד ועדיין התאמנתי בקט סל במגרש מכבי ברחוב ביכורים, אצל המאמן האגדי צ'וצ'ו לדרמן ז"ל, חלמתי איך יום אחד, בגיל 40, היכל מפוצץ ב10,000 אוהדים ביד אליהו יריע לי כשאפרוש אחרי קריירה אדירה. במציאות, בגיל 26, במשחק האחרון של העונה, אחרי עוד הפסד מוחץ של בית אורן, נעמדתי במרכז האולם בניר עציון והכרזתי על פרישה. לא זכור לי שמחאו לי כפיים. אף אחד אפילו לא התייחס. אז הלכתי לים להשתכר. ניסיתי לחשוב מה דפוק בחיים שלי. לא קיבלתי תשובה.
אפילוג
הפועל בית אורן התפרקה בסוף אותה העונה – ולא הוקמה מחדש מאז. כמה חודשים מאוחר יותר התחתנתי ועזבתי את הקיבוץ. כמו קבוצת הכדורסל, גם נישואי התפרקו.
עם משפחת פופוביץ' אני בקשר עד היום. אחי שי עדיין רץ מרתון, גם בגיל 50 פלוס. מאז ששחקתי בקבוצה הגרועה ביותר במזרח התיכון, ידעתי הצלחות וכישלונות. בעיקר כישלונות. אבל יש לי חיים ממש מעניינים.
שי פרי, אח של
תגובות