“אנשים כבר לא זוכרים את השריפה היום”, אומרת טטיאנה ויינשטיין, שהתגוררה ברחוב פרויד בחיפה עם בנה ונאלצה לעזוב את הדירה בעקבות השריפה, “רק הוואדי שהפך מירוק לשחור מזכיר אותה”. ברחובות, בחורשות ובוואדיות החורצים את חיפה עדיין ניכרים תוצאות השתוללות האש שאפפה את העיר בשנה שעברה, אבל המבטים כבר אינם מופנים לעבר השאריות המפויחות, והעין התרגלה לשטחים הריקים מצמחייה במורדות רוממה, אחוזה ורמת ספיר. רבים שיקמו את חייהם במהירות ושבו לשגרה, הרבה בזכות התגובה המהירה של העירייה והממשלה שהעמידו משאבים ניכרים לרשות הנפגעים.
אבל בצד אלה נותרו גם רבים שחייהם עדיין נתונים בכאוס. מבנים רבים ניזוקו ברמה כזו שעדיין לא ניתן לגור בהם, למרות מאמצי השיקום. למעשה, מארבע המשפחות ששוחחנו איתן בשנה שעברה, שעות אחדות לאחר שהלהבות כובו, רק אחת חזרה לביתה. השבוע חזרנו לבקר אצל אותן המשפחות. כולן מאוחדות בדעה שהטיפול שלו הן זכו מצד הרשויות היה יעיל, זריז ומסור. עם זאת, במערכות ביורוקרטיות כנראה שאי אפשר בלי חריקות ותקלות. ומעל לכל, את הטראומה אף אחד לא יוכל להשכיח.
ביתם של צפריר ואלה פרקיס לאחר השריפה והיום בזמן השיפוץ
הריח נשאר לתמיד
בדיוק שנה חלפה מאז שצפריר פרקיס, מהנדס אזרחי ואב לארבעה, ראה כיצד ביתו עולה בלהבות. אז הוא סירב לעמוד מנגד ולמרות שהכניסה לשכונה היתה חסומה הוא הגיע לביתו ברגל, לקח צינור מהגינה וניסה לכבות את הלהבות בעצמו.
היום, בתום שנה של מגורים מחוץ לבית, הוא ואשתו, ד”ר אלה פרקיס מהחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה, עדיין מתגוררים מחוץ לבית. ביתם נמצא באחד מהרחובות שספגו את הנזקים הקשים ביותר — זלמן שז”ר. כל חדרי הילדים בקומה העליונה של הדירה נהרסו כליל. רק חלק מהסלון והמטבח ניצלו — תוצאה של התושייה ואומץ הלב של פרקיס באותן שעות מלחיצות ומסוכנות.
ההתמודדות ההיא היתה רק ראשית תלאותיה של המשפחה, שצפויה להיכנס לבית המשופץ רק בפברואר. “היינו צריכים לבנות את הכל מאפס”, אומרת פרקיס, “אנחנו עדיין צריכים לקנות חלק גדול מהריהוט”. המדינה, שמימנה את שכר הדירה, הודיעה שכעבור שנה היא מפסיקה את המימון. לאחר התנהלות מול מס רכוש העניין הסתדר, אבל הטעם הרע נשאר. “יש כאן חוסר רגישות”, מוסיפה פרקיס, “למה לקבל החלטות כאלה? הם חשבו שזה זמן סביר מבחינתנו לחזור הביתה, אבל יש לנו קומה שלמה לבנות, כולל התקרה שקרסה. גם הדברים שהיו בבית ספגו את הריח ולא ניתן יותר להשתמש בהם. הריח הזה נשאר לתמיד, אז פשוט נאלצנו לזרוק את הרוב”.
פרקיס מסבירה שכמי שעובדים בעבודות תובעניות קשה להם לפנות זמן לכל הדברים במקביל: “הדרישות היומיומיות ממשיכות והילדים רוצים תשומת לב ותמיכה. אני חושבת שעברנו את המשבר יפה. אנחנו בונים את חיינו בחזרה. לפעמים צריך להתעלות על עצמך. אני חושבת שמגיעה לשנינו טפיחה על השכם. למזלנו לא היו קורבנות בשריפה וכל מה שנפגע הם דברים חומריים שאפשר לשחזר”.
בעלה מציין שבאופן כללי, ההתנהלות הביורוקרטית התנהלה היטב, גם מול העירייה וגם מול מס רכוש. “אבל אצלנו למבנה היה נזק כבד מאוד”, הוא אומר, “ולכן נדרשו בדיקות מעבדה ובדיקות של קונסטרוקטור והיה צריך להמתין לתוצאות. אני רואה את המאמצים שהעירייה משקיעה. לשדרג את כל הרחוב זה תהליך שלוקח זמן. קשה להגיע לביתך ולראות אתר בנייה”.
ביתה של ילנה ויינשטיין לאחר השריפה והיום לאחר השיפוץ
רוצים להישאר מעודכנים?
לרוץ מאסיפה לאסיפה
התהליך במקרה של ילנה ויינשטיין, אחות במחלקה הכירורגית במרכז הרפואי כרמל, היה מהיר הרבה יותר. את ויינשטיין, המתגוררת ברחוב גוט לוין ברמת ספיר, פגשנו בשנה שעברה אחרי חוויה מטלטלת במיוחד. שלוש הבנות שלה היו בבית הספר בזמן השריפה, והיא לא ידעה היכן הן נמצאות עד שקיבלה הודעה שאם לאחד מילדי הכיתה לקחה אותן למרכז זיו, שם הן היו בטוחות מפני הכאוס ברחובות. מי שנשארה חשופה לאימת השריפה היתה החתולה של המשפחה שנשארה בבית, בלב שכונת רפאים שרק רכב ביטחון הסתובב בה.
“מרוב אדרנלין לא יכולתי לדבר”, היא סיפרה אז, “אמרתי לכבאים ‘רק תצילו את החתולה’”. ויינשטיין ובנותיה נכנסו לבסוף עם הכבאים אל הבית החרוך ומצאו את החתולה מתחת לשמיכה, ללא פגע.
אחרי השריפה בילתה המשפחה בדירה שכורה במשך חודש וחצי. ויינשטיין פעלה במרץ כדי להאיץ את תהליך השיקום בעצמה. “היה קשה מאוד”, היא מספרת, “רצתי מאסיפה לאסיפה. הייתי בהדרכות של מס רכוש ובפגישה עם יונה יהב. דחפתי את הדברים ולכן הכל התקדם מהר יחסית לעומת אחרים. זה היה עינוי גדול מבחינתי להיות מחוץ לבית”. קבלן השיפוצים, היא מספרת, עבד יום ולילה: “הכל נבנה מחדש בזכות אנשי המקצוע. עשינו את המקסימום וזה רץ מהר. בינואר כבר לא יכולנו לחכות. היה קשה מאוד. הילדות שאלו כל הזמן מתי נחזור הביתה. חיכיתי לרגע שבו אשב במטבח שלי”.
לדבריה, השיפוץ נמשך גם אחרי שהן חזרו לדירה, אך היא שוקמה ברובה: “תאריך השריפה נחרת בזיכרוני לכל החיים. זה גיבש אותנו אבל זה כבר מאחורינו. אני מסירה את הכובע בפני העירייה”.
ביתו של יבגני רדזישבסקי לאחר השריפה
מלכודת התמ”א
לא כל הנזקים הם פיזיים, כמובן. בנו של ד”ר יבגני רדזישבסקי, קרדיולוג המתגורר ברחוב פרויד, עדיין חווה פחד לפני השינה בעקבות טראומת השריפה. הדירה של רדזישבסקי נשרפה כליל לפני שנה. האש שאחזה בה כבתה בתחילה ואחר כך ניצתה שוב. גם במקרה שלו נגרם נזק לבניין, וגם הוא ומשפחתו עדיין לא חזרו לביתם. לפני שנה עזבה המשפחה את הבית עם הילדים ונסעה לחברים בקרית טבעון. כעת הם מתגוררים בדירה שכורה.
גם רדזישבסקי משבח את העירייה על תפקידה בשיקום עד כה. לדבריו, העירייה התקשרה והתעניינה בתהליך באופן קבוע. עם זאת, כמו רבים שאיתם שוחחנו, יש בתהליך שעבר מרכיב בלתי נמנע כנראה של בירוקרטיה סבוכה. “בהתחלה היו מפגשים וקיבלנו מידע סותר כי היה הרבה לחץ והרבה עבודה שצריכה להיעשות בבת אחת. אחר כך זה הסתדר”, הוא אומר. קושי נוסף שאיתו היה צריך להתמודד היה תשלום ארנונה על שתי הדירות. אחר כך סודרה גם אי ההבנה הזאת.
בגלל הנזק הכבד נאלצה המשפחה לרכוש מחדש את כל הריהוט. חלק גדול מרכושה מאוחסן אצל חברים. “גם המראה של הוואדי לא נעים עכשיו”, הוא מציין, “היינו רוצים שהוא יהיה ירוק כמו קודם”.
מה שמסבך עוד יותר את מצבו של רדזישבסקי הוא חוסר הבהירות בעקבות המצב הקשה של הבניין. לפני השריפה היה הבניין בשלבים מתקדמים של אישור תהליך תמ”א 38. לאחר השריפה אמר הקבלן שיש לחזק את הבניין לפני שניתן יהיה להמשיך בהליכים. לפני שבוע הציג הקבלן בפני הדיירים פרויקט חדש של פינוי—בינוי שבמסגרתו ייהרס הבניין וייבנה מחדש. במקרה כזה יוכל רדזישבסקי לחזור לדירתו רק בעוד כמה שנים. תהליך זה הופך את השיפוץ במידה רבה למיותר.
בשבוע הבא עתידים להיפגש דיירי הבניין עם העירייה ועם נציגי מס רכוש. בשלב זה שרויה המשפחה במצב של חוסר ודאות לגבי מועד החזרה לבית.
ביתה של טטיאנה ויינשטיין אחרי השריפה (צילום: עידן ויינשטיין)
“אנחנו נבדוק”
המקרה של טטיאנה ויינשטיין שונה משל האחרים משום שהדירה שבה היא גרה בעת השריפה היתה שכורה. הפגיעה שהיא סבלה, מעבר לנזק לרכוש, מורכבת מכמה גורמים. אחרי שבוע בבית המלון שהעירייה העמידה לרשותה היא עברה לדירה שכורה. בעת שחיפשה דירה היא הבחינה בזינוק במחירי הדירות להשכרה. נוסף על כך, רוב בעלי הדירות דרשו חתימה על חוזה לחצי שנה.
גם ויינשטיין מציינת לטובה את התמיכה ואת העזרה שהיא קיבלה מהעירייה וממס רכוש. היא מציינת את העובדה שיהב התקשר בראש השנה לברך אותה בשנה טובה, אך לעירייה לא היה פתרון שישיב לה את ההנחה שהיתה זכאית לה בארנונה בשל היותה אם חד הורית. זאת משום שההנחה ניתנת רק במקרה של חוזה לשנה תמימה, וחוזה השכירות שלה תקף לחצי שנה. “העירייה צריכה להתפשר קצת כשנתקלים במצב לא שגרתי כזה”, היא אומרת, “אני בטוחה שיש עוד אנשים כמוני. למה מי שהתגוררו בשכירות וכל רכושם ניזוק צריכים לספוג את ההשלכות? מלשכת ראש העיר קיבלנו את התשובה ‘אנחנו נבדוק’, וכך זה נמשך עד היום”.
למרות שהדירה שבה היא התגוררה וניזוקה לא שייכת לה, ויינשטיין מעוניינת לחזור אליה. “יצרתי שם קשרים טובים מאוד”, היא מסבירה. בשלב זה גם הבניין בפרויד עדיין נתון בשיפוץ ולא ראוי למגורים.
הכתבה ב"כלבו" לאחר השריפה
