9:00 בבוקר. אני קמה לעוד יום בבית החדש. אריק מופיע בדלת עם זר פרחים. הוא הצליח לחמוק מהמיטה מוקדם (עד כאן חמוד). “יום האשה שמח”, הוא אומר, “עפתי לעבודה. אצלך זה פחות קריטי אז תישארי גם היום בבית לסידורים ולארגונים. ואז אני ניפגש עם חברים לבירה בעיר התחתית”. רציתי לדחוף לו את הפרחים ל”קנה”, אבל הסתפקתי ברצף של קללות. כי במקום פרחים הייתי שמחה לקבל קצת עזרה בבית והבנה שגם אני הייתי רוצה לעבוד על הקריירה שלי במקום לסדר את הבית ולבזבז את הזמן בתור בסופר ובשאר המטלות האפרוריות, ואם יש לי קצת זמן פנוי הייתי מעוניינת לעשות משהו בשביל עצמי. אז דחפתי אותו בחזרה אל תוך הבית, נעלתי את הדלת ולא נתתי לו לצאת.
ואז הגיעו הדפיקות והקריאות של שמי. אם עד אז שכונת כרמליה השקטה לא הספיקה לשמוע שעברנו, עכשיו היא כבר מבינה. הקריאות של אריק נכנסו לי לחלום, וכך התעוררתי באמת מהשינה. כנראה שכאשר הוא יצא בבוקר כדי להפתיע אותי עם פרחים קמתי מתוך שינה, נעלתי את הדלת, ועכשיו הוא נשאר בחוץ. כל מה שהוא אמר וכל מה שאני קיללתי היו חלום. חוץ מהחלק של הפרחים.
אריק שונא את כל הימים האלה שבהם מכתיבים לו שהוא חייב לחזור עם שוקולדים או עם פרחים. הוא טוען שכל יום הוא יום שבו צריך לאהוב ולהעריך, ובמקרה הזה אני מסכימה איתו. יום האשה הבין לאומי כבר מזמן איבד אותי. מתחילת החודש נערכים אירועים בסימן נשים בכל רחבי העיר, כל הסופר פארמים למיניהם וכל הקניונים מפוצצים את תיבות המייל שלי בהטבות מפנקות לכבודנו, וכולם מצליחים לפספס את המהות של היום הזה. כי העניין ביום האשה הוא לא לחגוג את היותנו נשים – את זה אנחנו יודעות לחגוג נפלא – אלא להבין עד כמה אנחנו עוד רחוקים משוויון אמיתי.
רוצים להישאר מעודכנים?
האקט הצרכני כבר נהיה מוגזם. אני מודה שלא יכולתי להתאפק ועשיתי לי יום מפנק על טהרת הטיפוח הקוסמטי עם טיפים להשלמת המראה ועם העלמת הקמטוטים, כך שחזרתי הביתה כמו פרסומת ללייף סטייל. נכון, אני יודעת ליהנות ולנצל מצבים ואם מישהו בוחר לתת לי מתנה אז בכיף, רק אל תגידו שזה לכבוד יום האשה. כי היום הזה, שמקורו בארצות הברית בשנת 1908 כיום הפועלות, הוא דבר שראו להתייחס אליו בהתאם ולא להקדיש אותו להבדלה שלנו כנשים.
אני גאה במין שלי. אני רואה יותר ויותר נשים מובילות, נשים משפיעות ונשים משנות. יש לנו רגש, אינטליגנציה, אינטואיציה וכוח. “Who Run the World? Girlsss” זה עבורי לא עוד משפט משיר אלא המציאות שלי. במקביל לכל ההילולה והסגידה (הלגיטימית, שלא תבינו לא נכון – אני בעד שיבנו פסל שלי במרכז הכרמל, בכל זאת ילדתי בלי אפידורל), הדגש האמיתי צריך להיות על להסתכל עלינו ולהבין מה אנחנו שוות, וזה ממש לא 30% הנחה.
אני אמא, אני קרייריסטית, אני הולכת אחרי החלומות שלי ואני לא מתפשרת. אני מלומדת, מלמדת, ובכל יום מגלה את העולם ואת עצמי מחדש. בכל יום אני נהיית טובה יותר לעצמי, ובין כל השריטות אני יודעת לחגוג ולהרים לעצמי, גם אם זה סתם יום שני.
ובנימה אופטימית זאת אני קוראת לכל מנהלי הקניונים, החנויות ואולמות ההרצאות ולכל הגברים עם הפרחים ועם השוקולדים – עזבו את יום האשה ונצלו את שאר 364 הימים האחרים בשנה כדי להלל ולשבח אותנו על היותנו נשים – המין היפה והחזק שמביא לעולם חיים ושיודע לעשות חיים, זה ששורד את המחזור, את ההיריון ואת הלידה – ותארגנו לנו מקומות חניה ורודים רק לנשים, שלטי חיזוק בכל רמזור על הנהיגה הנפלאה שלנו ומחמאות על הצבע של הלק שתואם לצבע של תיק. וברצינות? תתאפסו על עצמכם ותבינו את מקומנו בעולם.
