בשנים האחרונות חג השבועות עבורי הסתכם בתיקון ליל שבועות. בכל שנה הייתי מפצחת את קריאת המגילה, מעלה את המופע במקום אחר בעיר ושמחה על המסורת החיפאית שהתגבשה. השנה ההיריון לקח ממני את הכוחות ואת היצר ליצור, ומצאתי את עצמי בבית, מעבירה את הזמן בהתמרמרות על כך שבעולם הווירטואלי נחלקים החברים שלי בין אלה שחוגגים את הזכייה של הפועל חיפה בגביע המדינה בכדורגל לאלה שחוגגים בפסטיבל המידברן. והמשותף לכולם הוא נטע ברזילי. וכך נדחק החג לפינה.
אז תיקון שבועות שלי השנה הוא להתוודות בפניכם על מה שחשבתי על נטע ועל כל מה שמסביב, כי יש גבול עד כמה אפשר להתעלם מהתרנגול באמצע החדר. לפני זמן לא רב מדי כתבתי את הדברים הבאים בתגובה לפוסט שיורד על המשקל של ברזילי: “זה לא מגוחך, זה עצוב שסגנון שכבר שכחו ממנו לפני עשור כשגרתי בלונדון עכשיו נזכרו בו בארץ – הלופר. הרי 50 אחוז מההתלהבות זה מהקונספט, אבל היי – אולי מישהו יגיע עם ראפ של שנות ה־80 ויטשטש את הפדיחה שלנו. כאדם היא מהממת, מלאת השראה, אהבה, כישרון, חן, תום וזהו. כל מלאה אחרת – לא רלוונטי”. כתבתי את זה כי התרגשתי מאוד ממה שנטע ייצגה בעיני – הילדה השמנמנה מהתיכון שכולנו מכירים לפחות אחת כזאת. למעשה אני חושבת שבכל אחד ואחת מאיתנו יש קצת נטע. מעבר לדברים האלה מעולם לא פרגנתי או שיתפתי סרטונים, וכשכולם היו בהיי שלפני התחרות אני הייתי עסוקה בפוסטים ההורמונלים שלי ולא הייתי חלק מהאחדות הלאומית. היא הרי הגיעה לאירוויזיון דרך תוכנית ריאליטי, והתחושה שלי היתה שדחפו בכוח אג’נדה והלכו איתה עד הסוף. היא מייצגת משהו שונה, כמו דנה אינטרנשיונל בעבר, כאילו זה הפטנט.
אני – שבהתחלה הייתי כל כך רגישה למה שהיא מייצגת, שאחד מהפחדים הגדולים שלי הוא שילדי יהיו שונים ושהחברה לא תדעו לקבל אותם, שהוקל לי מאוד כשגיליתי שיש לי עוד בן ולא בת כי לבנות יש יותר אישיוז עם דימוי הגוף ואישיוז באופן כללי – ראיתי את מה שנרקם סביב נטע והופך לעוד טריק גימיקי צורם שהוא תמצית כל הריאליטי. כיום מה שחשוב זה הסיפור ולא הכישרון. האם פספסתי את הכישרון שלה? האם התנהגותה מוקצנת ומיותרת? למה כל הפרצופים האלה? והתלבושות? והתרנגולת? מה זו הדרישה המוגזמת לתשומת לב? ואז הבנתי שאני נשמעת כמו פולנייה ממורמרת.
רוצים להישאר מעודכנים?
איך אני – שגדלתי בנוה שאנן עם משקל שלא תאם למידות של רוב הבנות המגניבות בבית הספר עירוני ג’, שלבשתי בגדים של פריקית, שישבתי במשך ימים שלמים במרכז הכרמל, בלי שיהיה לי אכפת מה אומרים עלי או איך אני נראית, שבחרתי ללכת עם השיגעונות שלי נגד כל המוסכמות – איך אני שופטת בחורה שעשתה בדיוק את אותו הדבר רק בענק, שהלכה עם האני מאמין שלה למקום הכי פלצני ובמקום להיות מאופקת וממלכתית צרחה “כפרה עליכם” וחזרה הביתה עם המקום הראשון?
מסתבר שגם אני חטאתי בדעות קדומות. בגלל שהיא תוצר של תעשיית הריאליטי לא נתתי לה מקום. לפני כמה שבועות היא אמרה משהו שנגע בי: “עכשיו, כשהתקבלתי לאירוויזיון, לא אוכל להופיע באינדי נגב (פסטיבל לאמנים וליוצרים עצמאיים)”. ואם זה כל כך נגע בי, למה התרחקתי? היא היתה יכולה להיות הבחורה ההיא ממסדה, צעירה אמיתית שדוברת את אותה השפה שלי. אז בשבת בלילה ליוויתי אותה מרחוק, מהבית בכרמליה, וכשהיא זכתה בכיתי. לא בגלל שהבנתי שטעיתי לגביה וכנראה שגם לא בגלל ההורמונים, אלה בגלל שמה שהתרחש בליסבון היה אמיתי, מרגש וכך כך מגיע לה ולכולנו, במיוחד הנשים שבינינו, במיוחד מפני שהתחרות האמיתית היתה מול הברבי מקפריסין שמייצגת בדיוק את כל מה שנטע היא לא.
כמי שרגילה להיות בצד הנשפט אני מודה ששפטתי מהר מידי אשה מקסימה ושלמדתי שיעור חשוב. טיפסתי עוד שלב בסולם החופש המחשבתי שלי. רק שנהיה טובים יותר וסבלניים האחד כלפי השני.
