פעם, לפני הרבה שנים, גן האם היה הבית השני שלי. זה היה המקום שבו הכל קרה – המקום שבו התבגרתי, שאליו ברחתי, ששרט אותי, שגיבש אותי, שהפחיד אותי ושניחם אותי. מגן האם יצאו אגדות – אנשים ששמם עדיין שגור בפיהם של רבים כמו למשל אבי וודקה – וגם לא מעט קבוצות פייסבוק שמשתפות זיכרונות מהעבר.
הייתי מה שנקרא אז “ילדי גן האם”, ותמיד תהיה לי פינה חמה בלב לכל אחד ואחת מאותה התקופה, למוזיקה ששמענו ואפילו לבגדים שלבשנו ושעדיין שמורים אצלי למזכרת אי שם בבוידעם. הייתי ילדה כשהצטרפתי לחבורה – חצי תמימה חצי סוררת, אבל תמיד עם גבול פנימי שמעולם לא חציתי אותו. זגזגנו בין הסינמטק, מדרגות בית רוטשילד והקונכייה בגן האם, תמיד צעדנו בחבורות ופקדנו את כל מקומות הבילוי שהיה לחיפה להציע (לצערי נראה שאז היו הרבה יותר מקומות כאלה מאשר היום. אולי זו העיר, אולי זו הארנונה ואולי זה דור האינסטנט).
עם השנים, האירועים שבהם יצא לי לפגוש את כל החבורה הלכו והתמעטו. היו חתונות, היו בריתות, וכל אירוע כזה היה מבחינתי סוג של פגישת מחזור מרגשת. אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי שוב ושוב בפגישות מחזור אחרות לגמרי – לוויות. אם פעם היינו חוגגים את החיים ואת האהבה, היום אנחנו נפגשים כדי להתאבל על עוד אחד שעזב את הלופ של החיים. ובכל לוויה כזאת אני נזכרת במעוז – האדם הראשון שהכרתי ששם קץ לחייו כשקפץ ממגדל פנורמה.
אומרים שאסור לאשה בהיריון להיכנס בשעריו של בתי קברות. בכל טרגדיה כזאת אני אומרת לעצמי שהיריון נמשך רק תשעה חודשים, אז כמה פעמים עוד אמצא את עצמי כאן. בכל אסון אני בטוחה שזו הפעם האחרונה, לפחות כשאני נושאת ברחמי דבר טהור וזך כל כך, אבל מעגל החיים (ובמקרה הזה – המוות) לא נפסק.
רוצים להישאר מעודכנים?
בשבוע שעבר איבדתי את ברק אחרי חברות שנמשכה יותר מ־20 שנה ושגם היא החלה בגן האם. בשעה 2:00 בלילה גיליתי שהוא הצטרף לחבורה שנוצרה אי שם למעלה, כאילו הם יודעים משהו שאנחנו לא. למחרת עמדתי ליד קברו הטרי. כשרכנתי בכאב להניח את האבן שלי על הקבר מישהו לחש לי שלא סתם קיבל גן האם את שמו – זו היתה חבורה של ילדים שחיפשו אמא. אמא במובן המטאפורי של המילה. גם ברק כנראה חיפש חום ורכות, אך קיבל המון סטירות.
אני לא יודעת למה, אבל עמוק בתוכי אני מרגישה קצת אשמה. אני לא אותה ילדה תמימה מגן האם שלא הבינה מה קרה למעוז, אלא אדם בוגר שיודע לזהות מצוקות. ובחרתי להתרכז בהתמודדויות האישיות שלי, ואת האנרגיה המלטפת שמרתי לעצמי, להיריון. היה לי קל להתעלם מכל מה שקורה סביבי ולהתרכז במטרה הראשונה במעלה – ליצור חיים. ובזמן הזה, כשהגנתי על עצמי ושמרתי על חייו של התינוק בבטני, לא שמרתי על חייו של חבר שזעק לעזרה. ואת הדברים האלה לא רק אני חשבתי אלא כל החבורה, כי ברק פנה לכולם, וכולם הבטיחו לחזור ופשוט שכחו. אני לא יכולה להפסיק לתהות מה היה קורה אם מישהו בכל זאת היה מתפנה לכמה רגעים וחוזר אליו באותו יום נורא. למרות שאנחנו לא תמיד יודעים מה לעשות או יכולים להיות זמינים, אנחנו חייבים לקחת אחריות ולזהות את המצוקה, וגם אם אנחנו לא יודעים כיצד לפעול אנחנו צריכים לדעת להפנות את האדם שזקוק לעזרה אל גורם אחר שיוכל לסייע לו. סתם משהו לחשוב עליו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
לזכרו של ברק ו.
