בזמן כתיבת שורות אלו עומדת בפני משימה בסדר גודל של נחיתת האדם על הירח. השבוע התבשרנו שאשתי צריכה לנסוע למשפחה במיאמי לשבועיים. לא חשובה הסיבה, אבל כן חשובה התוצאה. זה אומר שאני אבא יחידני לכל דבר ועניין במשך שבועיים שלמים ליורשת עצר בת שנתיים ושלושה חודשים, שבימים רגילים עושה לי בית ספר והמזל שלי הוא שאמא שלה בסביבה. אני אמנם אב פעיל ויודע לעשות הכל כולל הכל עם הילדה ולמענה, חוץ מקוקיות. קוקיות בפרט ושיער בכלל אצל הילדה הם העקב אכילס שלי. אני מלביש, מקלח, מחתל, מאכיל, מפעיל, מצחיק, מרדים, מתעורר בלילה ומטפל רפואית במידת הצורך – אני עושה הכל עד לקטע הזה שבו היא באה אלי עם שתי קוקיות. פה אני נופל.
כמובן שהאשה הכינה לי לו”ז מפורט לתקופה הקרובה וגם תלתה דף A4 על המקרר עם תוכנית עבודה שלא היתה מביישת את הקבינט הביטחוני. בכל בוקר מחכה לי סט לבוש לאותו יום בגן, ולי נשאר רק לבחור את הנעליים הנכונות (אני מקווה לא לטעות גם שם). יש גם תפריט אחר הצהריים, הערב וסופי השבוע, כך שאם חשבתי להעמיס על הילדה קרחונים ומעדני שוקולד במשך שבועיים אני יכול לשכוח מזה. אני חייב למצוא דרך יצירתית להאכיל אותה בפרי אחד ליום, ללמוד לבשל פתיתים כמו שהיא אוהבת ולא לשכוח לאסוף מחמותי קופסאות אוכל. לאחר שסיימתי לשנן את התפריט בעל פה עברתי לחלק האמנותי. אם חשבתי שאוכל להניח את הילדה מול הטלוויזיה בשביל קצת שקט ומנוחה אז טעיתי, ובענק. עשרה ימים מתוך השבועיים אני אמור לקחת אותה לג’ימבורי בקניון, לפארק ליד הבית, לחבר מהגן, לסבתות שלה משני הצדדים, לטיולי איכות עם הכלבה, להצגה או להפעלה כלשהי ולעוד מקום יצירתי לבחירתי. לתומי חשבתי בקול רם על חוף הים או על הקאנטרי, ומיד קיבלתי מבט שלא משאיר מקום לדמיון – אתה לא לוקח את הילדה לים או לבריכה בלעדי! אפשר לשכוח מבירה תחת השמש בזמן שסבא שומר על הילדה ברדודים. ואחרי שעברנו על ארון הבגדים, על המקרר ועל לו”ז פעילויות הגיע הזמן לעבור על ארון התרופות. מזל שעברנו עליו כי היו שם לפחות חמש תרופות לא בתוקף.
רוצים להישאר מעודכנים?
האמת היא שמצבי עוד טוב. תחשבו רגע על אמא שלא התנתקה לעולם מהבת שלה ליותר משעות הפעילות בגן ופתאום היא צריכה לעזוב את הדבר הכי יקר לה בחיים למשך שבועיים. זה לא שהיא לא סומכת על אבא שלה, זה פשוט קשה. אני לא יודע אם אני הייתי מסוגל לא לראות את הילדה כזו תקופה ארוכה. אז הושבנו את הקטנה וניסינו להסביר כמה שאפשר על כך שאמא יוצאת לטיול ארוך ושאבא יישאר ויעשה איתה צחוקים. היא כמובן היתה מעדיפה להצטרף לאמא לטיול במטוס, אבל מהר מאוד היא שכחה. זה מה שיפה אצל ילדים – הם שוכחים מהר מאוד. כך למשל אני שכחתי שההורים שלי השאירו אותי אצל סבא וסבתא ונסעו עם אחותי לחופשה באילת תוך שהם סיפרו לי שקרים. אוי שיט, כנראה שיש דברים שילדים לא שוכחים.
בכל אופן, אני מאמין שיהיה בסדר, אבל גם אני וגם אתם לא נדע עד הטור שלי בשבוע הבא. עד אז אשתדל לשמור על שפיות, על זהירות ועל אחריות. בכל מקרה, הפרטים האישיים שלי שמורים במערכת העיתון, כך שאם אבדו עקבותי בערימות הבגדים, הכלים והטיטולים, צרו קשר עם העורך.
