עזרא סלם בסנדק. "כולם חיכו שהמלצריות יתכופפו מעל הכיור כדי לראות להן את הציצי"
עזרא סלם בסנדק. "כולם חיכו שהמלצריות יתכופפו מעל הכיור כדי לראות להן את הציצי"

סצנת הסיום של הסנדק

אחרי 39 שנים סגר עזרא סלם את הסנדק - מהברים הוותיקים בחיפה אשר רבים ראו בו את אחד מהפאבים הטובים בארץ. בריאיון פרידה הוא מספר איך הכל התחיל, ונגמר

פורסם בתאריך: 21.7.18 08:05

את שבעת החודשים שלפני הגיוס לצה”ל העברתי עם החבר’ה בים, בסינמטק, בסרטי חצות בימי חמישי בקולנוע אורלי ועל מדרגות בית רוטשילד. זה בערך כל מה שעשינו, אם מתעלמים מהרכילות שנפוצה במרכז הכרמל יום אחד, אאוט אוף דה בלו ושומו שמים, שחברתי ענבל אסנה ואני יורדות בכל לילה במונית לעיר התחתית, שם אנחנו נבלעות אל תוך הברים האפלים ברחוב שער פלמר כדי לעבוד במקצוע העתיק בעולם. כן, כן, השמועה נפוצה שאנחנו זונות (זה הצחיק באותה מידה גם אז), והיא הגיעה מנהג מונית מודאג שלא דאג לברר את הפרטים לאשורם. הסיפור היה הרבה יותר פשוט מזה, אלא שלמזלנו הרע זה קרה בעיר הכי פוריטנית בארץ ובתחילת האייטיז.

לענבל היה קטע עם בחור חמוד שהיה מכין לבלייני הלילה פיתות עם שיפודים בדוכן מאולתר שפתח בשער פלמר, כי באותם הימים לא הגישו בברים אוכל לצד האלכוהול. ערב אחד עלינו על מונית בטקסי כרמל כדי לבקר את החבר המנפנף, שהתגלה כבחור אחראי מאוד. הוא הרגיש שזה לא מקום מתאים לשתינו וליווה אותנו לפאב של חברים שלו עם בקשה לדאוג לנו עד שהוא יסיים לעבוד. החברים היו האחים יעקב ועזרא סלם. למקום קראו הסנדק. יושביו היו מבוגרים מאיתנו בהרבה, אבל הם נתנו לנו להרגיש שם כמו בבית. מאז אימצנו לעצמנו את התואר המחייב “הכרמליסטיות הראשונות שבילו בפאב הסנדק”. אגב, השמועה עלינו התפוגגה באותה מהירות שבה היא הופצה.

לאחרונה התבשרנו שלאחר 39 שנים סגר הסנדק את שעריו, ומבחינתי לראיין את עזרא סלם זו סגירת מעגל.

 

הסנדק. סלם: "הגדולה שלנו היתה שהשארנו את הצביון שלא השתנה"

 

הכל בגלל חומייני

חמשת ילדי משפחת סלם – שלושה אחים ושתי אחיות – נולדו בחיפה להורים שעלו בצעירותם ממצרים והכירו כאן. האחים יעקב (66), עזרא (65) ורוני (59) הם בוגרי בית הספר הימי ועבדו בצי הסוחר. יעקב היה ימאי לתקופה קצרה, עזרא התמיד והחזיק מעמד במשך 12 שנה. בזמן הזה צבר יעקב שמונה שנים לרזומה כבעליו של בר בשער פלמר – לא זה שזונות ישבו לפתחו בסוף הרחוב. קלייר, אשתו של לו לי, הבעלים המיתולוגי של הלונדון פרייד והלונדון ברידג’, היתה שותפה בבר של יעקב והביאה למקום ניחוח בריטי, שהתערבב עם ניחוחות הימאים הזרים והישראלים שפקדו אותו.

“יום אחד מתקשר אלי אחי וביקש ממני הלוואה”, נזכר סלם, “השבתי לו שאין בעיה, אבל כשארצה את הכסף אתן לו שלושה חודשי התראה על מנת שיהיה לו מרווח זמן כדי להחזיר. זה היה בהפלגה האחרונה שלי לפרס, רגע לפני המהפכה שהפכה ממדינה פרו מערבית לרפובליקה האסלאמית תחת שלטונו של חומייני. הייתי תקוע על אונייה במשך 80 יום במפרץ הפרסי, וכבר די נמאס לי. כשחזרנו לארץ החלטתי לעשות הפסקה מהפלגות לאחר 12 שנים רצופות בים, וירדתי לחוף. יעקב היה ממזר. הוא הבין בחושיו שאני לא מתכוון להישאר לגור בארץ, אבל לא רצה שזה יקרה. הוא רצה שאשאר פה לידו, ולכן הוא ביקש את ההלוואה. באמת רציתי לנסות את מזלי בחו”ל, כבר הייתי חצי שנה על החוף וביקשתי ממנו להחזיר לי את הכסף שהלוויתי לו. הוא התמהמה איזה חודשיים-שלושה, ואז הושיט לי צרור מפתחות, העמיד אותי מול המבנה הקטן שהיה צמוד לכניסה לנמל ואמר לי ‘קח, זה שלך, זה לא שלי. זאת ההלוואה, תעשה מהמקום מה שאתה רוצה’. הוא רכש את המבנה בדמי מפתח, אבל לא ממש אהבתי את הרעיון שאני הבעלים של המקום. אחרי שעיכלתי קצת את העניין הצעתי לו שנעשה משהו ביחד אבל עם התניות – מקום שעדיין לא קיים כמוהו בעיר התחתית ושאף אחד מהלקוחות של הבר שלו לא ייכנס למקום החדש. אלה היו התנאים שלי כי לא הייתי מחובר לסוג האוכלוסייה הזה. ככה התחלנו. בעיר התחתית באותה התקופה היית צריך להיות עם ביצים של קנגורו כדי לפתוח מקום, לא משנה איזה. היית צריך להיות דרוך כי אתה לא בדיוק שייך לעולם העברייני ששלט אז ברחוב. שיפצנו, הרמנו מקום, אבל לא פתחנו את הדלת”.

למה?

“אמרתי ליעקב שניתן לאנשים להבין שיש מקום חדש, אבל שהוא סגור. הוא לא ממש הבין. הוא רצה לפתוח כי היינו צריכים להתפרנס והמקום היה מוכן. אני טענתי שכדאי לתת לכל אותם אנשים לא רצויים מבחינתי להגיע ולראות שהמקום סגור עד שהם יתייאשו. המקום עמד סגור במשך חודשיים, וזה היה חכם לאללה. כשפתחנו, הגל הגדול כבר לא הגיע. נשארו מעטים שעוד באו בגלל הסקרנות”.

ואז הם נתקלו בדלת סגורה עם פעמון וסלקציה לראשונה בחיפה.

“הפעמון היה מבחינתם דבר מטריד ומסקרן שגרם להם להתרברב שהם יצליחו להיכנס. הדבר הכי חשוב מבחינתנו היה הפעמון בדלת. היו קצת תאקלים, אבל הכל נעשה בצורה נעימה. לא היו הרבה מקרים שבהם לא הכנסנו אנשים, אבל מעצם ההוויה זה יצר דיסטנס. כשהייתי נפגש עם האנשים האלה ברחוב הם לא שאלו למה אני לא מכניס אותם. נראה לי שזה בגלל שידענו לכבד אותם באופן שזה נגע בהם. העדפנו לתת לבן אדם להרגיש שזה לא מקום בשבילו, שיבין את זה לבד על בשרו, ולכן לא מנענו ממנו להיכנס. אחד כזה היה נכנס ואומר ‘איזה יורמים יש פה’ ויוצא, ואני אהבתי לשמוע את זה. וואלה, שמנו חתימה. זה היה קטע חזק. זוהי התחלת הסיפור של הסנדק”.

היו בלגנים?

“לא, אף פעם לא היו אצלנו תגרות. זו היתה גדולה לשמור על מקום כזה, עם הצפיפות ועם החיכוך התמידי בזה שיושב לימינך או לשמאלך. אתה אומר לעצמך שתמיד יקרה משהו, אבל לא קרה. היה שם איזה חום טוב, היה דבק בריא”.

מה היה שונה במקום שלכם? על מה חשבתם כשבניתם את הקונספט?

“היינו מחוברים לקצינים ולרבי חובלים, אנשים מקלאס מסוים, מביני עניין, שמבינים במשקאות ובאוכל, תרבות אחרת. זה כשלעצמו היה חדש בעיר התחתית. בהתחלה לא היה תפריט, היה רק נקניק אחד, אבל אז מישהו אמר שהוא אוהב מורטדלה, ולמחרת כבר הוגש לו מה שהוא אוהב. השני אמר שהוא אוהב משקה כזה, ולמחרת חיכה לו המשקה שהוא אוהב. זה היה המוטו – לרצות את הלקוח. לקוח שהוא נחשב, כדאי, הוא פנים טובות ושגריר טוב של המקום”.

יעקב החזיר לך את ההלוואה?

“כן, אבל נתתי לו רווחים הרבה יותר גדולים (צוחק)”.

למה קראתם למקום הסנדק?

“חברים של אבי קראו לו כך, הוא היה בשבילם כמו אבא. הוא היה מתרגם להם מכתבים כי הוא דיבר, קרא וכתב יותר מעשר שפות. הוא היה פרפקציוניסט, למד כל שפה ברמה אוניברסיטאית, לא רק שפת רחוב. השם זה הומאז’ לאבא”.

לפי מה שזכור לי, אתם הייתם הראשונים שהגישו פלטות מיוחדות.

“זה הפך לקו מוביל בכל הפאבים בארץ, אבל נכון, אנחנו היינו הראשונים. היה פאב בכרמל שהמאזות שלו היו ביצה קשה וזיתים. יעקב היה במשחקי הפלטות, הוא אהב את זה, אבל מזון מורכב לא היה השטח שלו אלא שלי. אני הייתי מכין את הכל”.

מי היה אחראי על כדורי הגבינה בטעמים?

“את זה אבא שלי המציא. הוא היה קולינר במקצועו. את הגבינות האלה שטעמת, אני לא בטוח שתזכרי, אבל אבא היה מכין קרוב ל־30 טעמים שונים, כולל תאנים ותמרים ממולאים בגבינה. זה היה שיגעון אחד גדול. פעם הוא הכין במפעל של גבינת השמנת ‘פילדלפיה’ בפילדלפיה טעימות והם השתגעו. לפני 40 שנה לא היו גבינות בטעמים וכיום יש פילדלפיה בטעמים. אני חושב שזה בזכותו. זו היתה תקופה יפה לקלאסיות של המקום. היינו עוף מאוד חריג. פתאום משהו חדש, עושים את הפלטות האלו לעיני הלקוח. זה היה קטע חזק מאוד”.

אם כבר עוף, אני עוד זוכרת את רגלי הצפרדעים.

“וואו, וואו. פעם היתה שם הצגה גדולה על הקטע הזה. לקוח שהוא גם חבר אכל ואמר שהוא הולך להביא את החברה שלו, יבקש עבורה עוף ואני אתן לה את רגלי הצפרדעים שנראו כמו פולקע של עוף רק הרבה יותר קטנות. זה נגמר בכך שהיא הקיאה את הנשמה בשנייה שבה נאמר לה מה היא אכלה”.

היה מדהים איך הצלחתם להוציא מעמדת “המטבח” אוכל משובח כל כך.

“זה היה מטבח חכם. משטח העבודה היה למעשה המקרר, הכל היה במטר מרובע אחד, נגיש ובהישג יד. לא היה מדיח כלים, המלצריות היו שוטפות את הכלים ביד, וזה היה המקום הכי פופולרי לשבת מולו כי כולם חיכו שהן יתכופפו מעל הכיור כדי לראות להן את הציצי. היו לנו מלצריות מדהימות. כולן היו סטודנטיות שהחזיקו רכבים ודירות שכורות והיו נשארות עם רזרבות. הן הרוויחו יפה מאוד. הגיעו לשם בנות שהיו מציעות למלצריות לקנות את המקום שלהן כדי לעבוד אצלנו. היתה לנו מלצרית בשם הגר שעבדה אצלנו במשך 11 שנה. ב־15 השנים האחרונות היא צמודה למדונה בכל הקטע הקבליסטי. יש המון מלצריות שהיו מגיעות לבקר במשך השנים, להציג את הבעלים, את הילדים, זה קטע יפה מאוד. זה אחד מהדברים הכי יפים מבחינתי”.

איך הסנדק הפך להיות לאחד מהפאבים המוכרים והמובילים בארץ?

“עברו שם מחזורים יפים מאוד. אלו שהתחילו איתנו גם המשיכו איתנו – רבי החובלים שנתנו לנו דחיפה. חוץ מזה, גם אנחנו לא היינו רדומים, הסתובבנו בעולם. ואם כבר ללכת על קונספט שונה, אז קודם כל פרפקציוניזם ברמה גבוהה. רציתי להביא משהו משלי, להביא אותי. כשהייתי הולך למסעדות אני זוכר שהיו דוחפים לי מנות שהן כמו מנות טעימה כי הבעלים ידעו שאני בן אדם ישיר ושאגיד את האמת. אם הייתי אומר ‘וואלה, איזו מנה טעימה זו’, יום למחרת היא היתה מופיעה על הלוח, וכשהייתי מגיע פעם נוספת היא כבר היתה בתפריט הקבוע. ואז הבנתי מאיפה זה בא, הם היו דוחפים לי טעימות”.

הפכו אותך לנסיין.

“מבחינתי זה היה נעלם גדול, זה קרה בסתר. מבחינתם לא, זה היה מכוון. אני זוכר שפעם הגעתי למסעדת דולפין כי אני חולה על סרטנים. ביקשתי טובה מהבעלים להכין לי סרטנים ברוטב גבינת רוקפור. מיותר לציין שזה לא היה בתפריט, אבל הוא קפץ על ההזדמנות והכין. לקוח בשולחן ליד ראה והזמין את אותו הדבר. כך נולדה מנה חדשה, והבעלים הודה שהיא רצה שיגעון. זה בא לי מאבא כי הסתובבתי איתו המון. טעמתי בזכותו המון מאכלים שלא הכירו בארץ. זה היה הקטע שלו. בשבילי הוא היה הפרטנר הכי טוב לארוחות. הוא היה מבין ממש. הוא היה פותח תפריט ומזמין כאילו 12 איש יושבים בשולחן ולא רק אני והוא. ממנו קיבלתי גם את המשיכה ליין. לא למדתי, זה הכל בא לי מובנה. מולד”.

 

הסנדק. סלם: "קודם כל פרפקציוניזם"

 

על אדמה מיובשת

הסיפור הבא ממחיש את העניין. האב תמיד שיבח את עזרא על היכולת שלו להבחין בטעמים, על גינוניו ועל כך שהוא עומד על דעתו בשאלה מה ערב לחכו ומה לא. שרימפס וקלמרי למשל לא מדברים אליו בכלל, בטח לא כמו סרטנים וצדפות. כשהוא היה ילד בן 13 לקח אותו אביו למסעדת לה קוקי (הקונכייה) – המסעדה הצרפתית הראשונה באילת.

“יצא שעשיתי שם הצגה אבל לא התכוונתי”, הוא נזכר, “היינו שם אבא ואני לבד. כשיצאנו החוצה הוא נישק לי את המצח ואמר ‘אתה ממזר לא קטן ואני אוהב את זה. אני אוהב את מה שעשית’. אמרתי לו שלא התכוונתי, אבל הוא אמר לי שאני צודק. ‘עשית את מה שעשית ולא בגלל רברבנות, אפילו המלצר הראשי הצדיק אותך’”.

מה עשית?

“המסעדות האלה הן נובל קוויזין. יש להן את הקטע שבסיום הסרוויס הם מכינים את כל המסעדה לסרוויס הבא, מחליפים את כל המפות, עורכים את הסכו”ם מחדש. הגענו והם היו בתוך התהליך, אבל הפנו אותנו לחכות בלובי והציעו לנו לשתות. תראי איזו תעוזה היתה לי – שאלתי את אבי אם הוא רוצה קוניאק, הוא לא הראה שהוא מופתע ממני, אבל השיב בחיוב. שתינו לחיים”.

גם אתה?

“מה זאת אומרת? אני המזמין, אז ברור שגם אני שתיתי. תוך כדי כך שאנחנו ממתינים ולוגמים מהקוניאק הגיע אחד מהטבחים והתיישב בקבלה לידינו עם בגדים מוכתמים מהעבודה במטבח. פניתי לאבי ואמרתי לו שעבר לי התיאבון ושאני רוצה לעזוב. הוא ענה שאם זה בגלל מה שהוא רואה אז אני צודק. קראנו למלצר לשלם על המשקאות ולבטל את הארוחה. המלצר שאל אם זה בגלל הטבח, הצדיק אותי ואמר שאין צורך לשלם על המשקאות ושבביקור הבא המסעדה מזמינה אותנו לארוחה על חשבון הבית. יצאנו החוצה ואבא שלי צחק בקול”.

חזרתם לאכול?

“בטח. אני אף פעם לא קוטל מסעדה בביקור שאני עושה פעם בשנה כי לכל טבח יכולה להיות נפילה. אני נותן לו ולמסעדה את ההזדמנות לבדוק שהיתה נפילה מקרית בדיוק ביום שבו אני הגעתי. ואם אני נתקל בבעיה אני לא אומר כלום, פשוט לא נוגע במנה, ואז הם מבינים שמשהו לא בסדר”.

בוא נחזור לסנדק. למה הכרמליסטים התחילו להגיע אליכם?

“אני חושב שמתוך סקרנות. זה תהליך שקרה יחסית מהר, אני לא זוכר אם זה קרה בשנה השנייה או השלישית, אבל זה נחשב סופר התחלה. בשש השנים הראשונות עבדנו בשלוש משמרות, המקום היה פתוח 23 שעות ביממה ונסגר רק לשעה בבוקר לניקיון. אחי הקטן רוני עבד במשמרת צהריים ויעקב ואני עבדנו בערב”.

הקפדתם על כך שרק אתם תעבדו ולא אנשים זרים.

“נכון. כשרוני עזב את הארץ הבאנו מישהו שהכשרנו אותו במקום אחר כדי להחליף אותו, אבל תוך יומיים הוא אמר לי ‘תשמע, אנשים פשוט חולים עליכם וקשה להם לראות דמות אחרת פה’. זה היה משפט יפה. ידעתי שהוא מקצוען וחמוד ונחמד ושהלקוחות לא העליבו אותו או משהו כזה, אבל היתה לו את הרגישות להבין שהם מעדיפים שאנחנו נהיה מאחורי הבר. זה היה קטע חזק”.

אז ויתרתם על הצהריים?

“לא, אנחנו נכנסנו גם למשמרת צהריים. לאחר חמש שנים במתכונת הזו לקחתי את יעקב לשיחה ושאלתי אותו איך ממשיכים כי לעבוד 24 שעות ביממה זה בלתי אפשרי. הסכמתי להמשיך בתנאי שנסגור את המקום ב־2:00 בלילה ונוריד את יום שישי. גם כשעבדתי בלילה הגעתי בכל בוקר לעשות את ההכנות, וזה היה טירוף. זה היה פלאש למקום, זו היתה מכה, אבל צריך להיות אמיץ כדי לעשות שינוי רציני כל כך. עשינו את זה כי אחרת לא היינו יכולים לחיות. גם הצבתי עוד תנאי וזה לרכוש את המקום, כי אם אני קושר את גורלי לשם אז לפחות שהנכס יהיה שלנו”.

והצלחתם לרכוש אותו?

“בבניין הזה היו כמה בעלים בדמי מפתח. מאחור היה חלק של בעל בית אחד, והקומה השנייה היתה של אחר. היינו צריכים לקנות כל חלק בנפרד ואז לקנות את כל המבנה מבעל הבית ואז לקנות את האדמה מעיריית חיפה. זה היה תהליך ארוך שהושלם רק אחרי דיון בכנסת כי זו הפעם הראשונה שאדמה מיובשת נמכרה במדינת ישראל”.

הסנדק יושב על שטח מיובש?

“מאיפה שאנחנו נמצאים עד לרחוב יפו זו אדמה מיובשת. אולי חיפאים פחות יודעים את זה, אבל הים הגיע פעם לרחוב יפו. ייבשו את הקטע הזה כי הוא היה מישורי, ורחוב יפו נמצא כבר בתחילת המדרון”.

 

עובדת בסנדק. סלם: "היו לנו מלצריות מדהימות"

 

ליהנות מכל העולמות

במרוצת הזמן הכפיל הסנדק את גודלו. למבנה הקטן והאינטימי שנראה כמו קרון רכבת נוספו עוד שטחים, ובקיר האטום שגבל בפסי הרכבת נפערו חלונות צרים. התפריט כולו השתנה. בצהריים, אבל לא רק, הוגשו מנות שמותאמות למסעדה ולא רק מנות שמלוות שתייה בפאב. הוקם מטבח גדול כדי שיוכל לשרת את כל הלקוחות, והמקום עבר תהפוכות. היו כאלו שלא אהבו את הקונספט החדש, אבל המקום פרח.

האווירה המיוחדת ביחד עם הצוות שהיה קשוב וערני תחזקו קהל נאמן, אם כי קצת מבוגר, שנהנה מאוכל מצוין, ממשקאות נדירים וממוזיקה שמאפשרת לדבר האחד עם השני. אחרי 12 שנה החליטו שני האחים לחלק את העבודה ביניהם והתחילו לעבוד כמו במטבחים צה”ליים – שבוע-שבוע. בעקבות השינוי נוצרו במקום סוגים שונים של קהלים.

“קראתי לזה 200 אחוז”, מסביר סלם, “הקהל לא נחלק 50:50, אלא אני הבאתי 100 אחוז וגם יעקב הביא 100 – הוא עם החיבור שלו לאנשים מסוימים ואני עם החיבור שלי לאנשים אחרים. וואלה, המצאנו משהו אחר, משהו נחמד. אותך יאהבו אלו ואותי יאהבו אחרים, והכל בסדר”.

זה יצר תחרות ביניכם?

“אני חושב שלא. בעצם אני לא יודע. האם להגדיר את זה כקנאות נסתרת כי זה היה משהו ביני ובינו במשך כל החיים? אני לא יכול להגדיר את זה ככה. למעשה אני יצרתי חברה משלי והוא יצר חברה משלו, אבל מבחינתם של הלקוחות זה היה אותו הדבר”.

אני יכולה להעיד שזה היה שונה מאוד ומיוחד מאוד.

“זה היה יותר בשבילנו, אני לא יודע אם חשבנו על השינוי שדיברת עליו מבחינת סוגי הקהלים. אני חשבתי על הקטע שצריך לאוורר. אתה לא יכול להישאר בתוך איזו מונוטוניה, גם של השעות המרובות וגם כשיש לך חיים בחוץ. לו יש משפחה עם ילדים, לי היתה אשה. זה בא ממקום של ליהנות מכל העולמות, מחשיבה חיובית, ממקום טוב”.

לא פחדת מהשינוי של הגדלת המקום?

“יבואן המשקאות נתן צבי, פיצל’ה, אמר לי ששברנו אצלו את המוסכמה שלפיה עסק שהתרחב וגדל – התרסק. הוא אמר שהוכחנו את ההיפך, אבל הגדולה שלנו היתה שהשארנו את הצביון שלא השתנה. המקום לא גדל בצורה מצועצעת ובחוסר טעם. הכל נשאר אותו הדבר, רק מתחו אותו קצת. לעולם לא אשכח את מה שהוא אמר”.

היית בא לבלות שם בערבים שבהם יעקב עבד?

“לא, ולאו דווקא בגלל יעקב. פשוט לא אהבתי לבלות במקום שאני עובד בו. היה מקום בסטלה מאריס שבו עבד בונדי, הברמן האגדי, ושהיה שייך לחבר שלי טוני שהיה עיתונאי גרמני. הוא חבר טוב טוב שאהב מאוד לשבת בסנדק. יום אחד, בשבוע החופשי שלי, הוא בא לאסוף אותי והוריד אותי לסנדק. אמרתי לו שזו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא עושה לי את זה, אבל הוא ענה שזה המקום הכי טוב בארץ”.

יעקב תמיד היה קשוח ואתה היית גמיש וקליל. פרפקציוניסט, אבל משחרר. אני צודקת?

“רק היום הוא מודה בזה. היתה תקופה שבה הוא פתאום רצה לעבוד איתי, וזה היה חדש לי. זה היה בתקופה האחרונה. כל אחד בא עם התפישה שלו וזה לא קל, אבל כשאתה מסתכל על זה בעין נכונה אתה לוקח את הצד היותר חיובי, מנסה לראות את הצד היותר יפה. אתה גם מקבל פתאום פוקוס שונה. דברים שלא ראית ופתאום הם נפתחים לך אף על פי שהם היו שם תמיד”.

כמו מה?

“דווקא את הצד היפה שלו שהוא החיבור שלו ללקוחות שלו”.

ואז הוא חלה.

“כשיעקב חלה עבדתי 17 שעות ביום במשך 14 חודשים. מהבוקר הכנות, נכנס למשמרת צהריים, למשמרת ערב, מגיע הביתה, מקלחת, שינה, מתעורר ויורד עוד פעם. כשהוא כביכול הבריא וחזר, באותו שבוע בדיוק התבשרתי שאני חליתי, אבל הוא לא יכול היה לעשות את מה שאני עשיתי בגלל כל ההכנות של האוכל שהוא לא ידע להכין, ובממוצע עשיתי בכל יום מינימום שש שעות של הכנות. סגרנו את הפאב בעקבות הטיפולים שלי, ואני מקווה שאולי בעתיד הוא ייפתח מחדש”.

עכשיו תאמת את העובדה שאני הכרמליסטית הראשונה בסנדק.

“ברור שכן. סיפרתי ליעקב שאני הולך לפגוש אותך. ידעתי שהוא לא יזכור לפי השם ואמרתי לו ‘כשתראה אותה, אתה בטוח תכיר. אתה זוכר שהיו באות שתי כרמליסטיות שחשבו שהן זונות?’. ואנחנו נקרעים מצחוק. נשפכים”.

 

הכניסה לסנדק. הסלקציה הראשונה בישראל

 


 

 


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. דני קליך

    לא כל כך הבנתי למה הוא סוגר? למה התכוון כשאמר שמקווה שהמקום יפתח שוב? גם אני מקווה וגם מקווה שלא ישנה פניו לחלוטין כמו הדנק למשל.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר