מצחיק איך זה כאשר נשואים חג האהבה נמשך יותר מיום אחד, ולא בגלל שהאהבה פורחת ויום אחד לא מספיק לנו. זה פשוט בגלל שאת התאריך עצמו שוכחים, וכל התוכניות שתוכננו לאותו סופ”ש מקבלות הילה ואווירה של ט”ו באב.
הרשו לי להסביר. בשבוע שעבר החל חג האהבה בלילה שבין חמישי לשישי, וכמובן ששנינו שכחנו להכריז על אהבתנו בחצות כי נרדמנו אחרי חצי פרק ב”סיפורה של שפחה” (סדרה שמחייבת טור משל עצמה). למחרת קמנו לטירוף של שישי בבוקר עם התארגנות לגן של ילדה בהליכי גמילה מחיתולים – מה שהופך הכנה של 20 דקות להכנה של שעה ו־20 דקות. מהגן רצנו להשלים עסקה של שדרוג הרכב שלנו, ולא מפני שיש לנו כסף מיותר אלא בגלל שהרכב הקודם החליט לשבוק חיים בשיא החום מחוץ לפארק שעשועים. מהסוכנות קפצנו לחנות התכשיטים כדי להחזיר את טבעת הנישואים של אשתי מתיקון. לאחר מכן אספנו את הילדה לשנ”צ והתפצלנו – אחד מאיתנו לקניות והשני לפלייסטיישן (נחשו מי הלך לאן). את היום סיימנו עם ארוחת ערב אצל חמותי ועם התרסקות במיטה כבר בשעה 23:00 כי לתנות אהבים בעיניים עצומות זה נחמד אבל לא כשנוחרים. את השבת בילינו בחצר, ובערב יצאנו להופעת סטנד אפ מתוכננת מראש בזאפה חיפה.
למה כתבתי לכם את כל הלו”ז הלא המעניין הזה? כדי להוכיח לכם שהורים חוגגים את חג האהבה מבלי להתכוון לכך. אני קניתי לה רכב, היא חידשה את הנדרים שלנו בטבעת חדשה, ולקינוח חגגנו את אהבתנו בבילוי לילי בעיר. אמנם לא העלינו הכל לפייסבוק או לאינסטגרם, אבל זה לא אומר שזה לא קרה.
רוצים להישאר מעודכנים?
האמת היא שכל חגי האהבה למיניהם מקבלים יותר מדי קרדיט וחשיבות מכל כיוון. אם פעם רק המפרסמים דאגו להדגיש בפנינו את חשיבותו של היום הזה, כיום אנחנו נתקלים בתזכורות ובאזהרות עליו בכל מדיה אפשרית, ולאו דווקא על ידי מפרסמים: בקבוצת הפייסבוק “אבא פגום” הזהירו אותי שאסור לשכוח את היום הזה, אחרת הנורא מכל יקרה; העובדים במשרד גלשו להם בכל מיני אתרי מתנות ופרחים; בקבוצות הווטסאפ כולם איחלו לכולם חג אהבה שמח ושלחו תמונות שמנציחות אירועי אהבה פרטיים, כל אחד בסלון ביתו; אפילו בגן של הילדה דאגו לקשט את הכניסה בבלונים אדומים ולבנים כאילו באתי לאסוף אותה מחנות הפנינג בקניון.
תכל’ס, כשאני חושב על זה אני לא מבין למה אנחנו מקשרים באופן אוטומטי את חג האהבה לאהבה בין בני זוג? למה לא חוגגים חג אהבה לילדים שלנו? או שאולי זה משתלב ביום הילד כמו יום האם למשל? כנראה שלעולם לא אקבל תשובות לשאלות הרות גורל כאלה, ולכן החלטתי על דעת עצמי לחגוג אהבה גם לאוצר הקטן שלי (שלנו). אז פרשנו שטיח פעילות, הוצאנו את כלי האוכל היוקרתיים מפלסטיק, מזגנו יין תירוש, שמנו שיר שקט של יובל המבולבל ברקע והבענו את אהבתנו בהרבה דגדוגים ושטויות במיץ עגבניות.
לסיכום, חג האהבה, כמו כל דבר בעצם, הוא סיטואציה הקשורה בפרשנות שלנו. יש כאלו שיחגגו אהבה עצמית, יש כאלו שיחגגו אהבה רומנטית, יש כאלו שיחגגו אהבה אפלטונית ויש כאלה שפשוט לא יחגגו – העיקר שתאהבו את מה שבחרתם לעשות ולחגוג.
בשבוע הבא אכתוב על האהבה שלי לחיתולים, ובעיקר על כמה הם חסרים לי עכשיו בתקופת הגמילה.
