איך הגעת להיות פעיל חברתי?
“כשהייתי בכיתה ה’ הגיע לכיתה שלי תלמיד חדש בשם אבי. הוא נכנס לכיתה כשהוא נעזר בהליכון, ובהתחלה התלמידים לא הבינו מדוע הוא הולך בצורה מוזרה כל כך. אבי לא התבייש וסיפר לנו שהוא נולד עם שיתוק מוחין ולכן הוא הולך כך. הגבורה וההתמודדות שלו הדהימו אותי, ונפשי נקשרה בנפשו. גדלנו ביחד, נהיינו לחברים הכי טובים והלכתי איתו לארגונים שונים שנתנו לו מענה. כך נחשפתי לחסד הגדול שעם ישראל עושה. לאחר שנים שבהן התנדבתי בכל מיני עמותות הבנתי עד כמה חשוב שילדים ונערים שמתמודדים עם אתגרים כאלה יקבלו ליווי משמעותי, והבנתי עוד יותר עד כמה מתנדבים שמלווים אותם צריכים בעצמם ליווי והכוונה משמעותיים”.
ספר על הפעילות ההתנדבותית שלך כיום.
“בעמותת שמחה לילד ניתנה לי הזדמנות ללוות בחורים מדהימים שרוצים לצעוד יד ביד עם החניך שלהם ולהתקדם. אני משתדל לשמוע את התחושות שלהם, וביחד איתם למצוא את הכלים הנכונים להעניק לחניכים שלהם. המשרד של סניף צפון שלנו נמצא בנוה שאנן, והוא נותן מענה לילדים מכל הצפון”.
אלו ילדים מטופלים במסגרת העמותה?
“בשמחה לילד זיהו שיש אוכלוסייה מסוימת שכמעט לא מקבלת מענה – ילדים שחולים במחלות כרוניות וגנטיות ללא פגיעה קוגניטיבית כמו קרוהן, אפילפסיה, סיסטיק פיברוזיס וניוון שרירים. מסתובבים בתוכנו ילדים שחולים במחלות כאלה ואנו בכלל לא מודעים לכך. חבריהם לכיתה בטוחים שהם לא מגיעים לבית הספר כי הם מתעצלים ושכאשר הם לא רוצים לבוא לישון אצלם זה בטח בגלל שהם חנונים, אבל האמת היא שהם הילדים הכי מגניבים בעולם. הם פשוט מתביישים שיראו אותם מתחברים בלילה למכשיר שמזין אותם למשל. החזון שלנו הוא לעזור לילדים הגיבורים הללו לקבל כלים חברתיים ורגשיים כדי שהם יוכלו לממש את הפוטנציאל שלהם, לגדול ולהתפתח ולהיות חלק תורם בחברה הישראלית. המענה המרכזי שהם מקבלים הוא חונך קבוע שנפגש איתם פעם בשבוע, ובליווי של צוות העמותה יוצר החונך קשר משמעותי עם החניך וביחד הם מחליפים כאב בחיוך. כל חונכות משתייכת לקבוצה של כ־15 חניכים, והקבוצה הזו מהווה עבור החניכים הזדמנות, לעתים ראשונה בחייהם, להכיר ילדים נוספים שמתמודדים עם אתגרים דומים. בקבוצה מתפתחות חברויות מדהימות, וכל אחד מחבריה מעצים את חברו”.
איזה סיפור זכור לך במיוחד?
“במחנה הקיץ האחרון הגיע לקבוצה שלי חניך חדש. לפני המחנה אמו אמרה לנו שאין שום סיכוי שהוא יסכים לישון ארבעה לילות מחוץ לבית, ושהיא לא מאמינה שהוא יסכים לישון בחוץ אפילו לילה אחד. עניתי לה שלדעתי הוא לא יסכים לחזור הביתה, אפילו לא בסוף המחנה. בסוף התברר שצדקתי – הוא פשוט לא רצה ללכת הביתה. בגיל 13.5 הוא ישן בפעם הראשונה בלי אמא. העוצמה של הקבוצה חיברה וחיבקה אותו. הוא הרגיש בבית”.
