גמילה – מילה אחת עם כל כך הרבה פרשנויות ומשמעויות. אף פעם לא הייתי מכור למשהו ברמה קיצונית עד שהייתי מוכרח לעבור גמילה או התערבות, והאסוציאציה הראשונה שעולה לי בראש מהמילה היא נרקומנים או אלכוהוליסטים, אבל גמילה נקשרת לכל סיטואציה שבה אתה מכור למשהו אפילו מבלי שאתה יודע על כך, כמו למשל גמילה ממסכים, מסוכרים, מכושר ואפילו מסקס. עד כמה שידוע לי אני לא מכור לאף אחד מהדברים הנ”ל, אבל כשאתה מקים משפחה אתה לא יודע מאיפה הצרות ינחתו עליך. היום אספר לכם על גמילה של בת משפחה יקרה לי מאוד, ששינתה את חיי מן הקצה אל הקצה והביאה לי הרבה אור ושמחה, אבל היא (כמו רבים לפניה) הגיעה למצב שבו היא צריכה גמילה. ואם לא ניחשתם עד עכשיו, אז מדובר כמובן בילדתי הקטנה שהתחילה תהליך של גמילה מחיתולים.
אני חייב להודות על האמת שלא לקחתי שום חלק פעיל בגמילה הזו, ואם לא אשתי, הילדה היתה עדיין מסתובבת עם חיתולים ספוגים עד אפס מקום. הכל התחיל לפני שבועיים כשאשתי חזרה הביתה עם ספר ילדים על גמילה מחיתולים. זהו ספר חביב עם חרוזים, עם איורים ועם כל מיני קיפולים שמעבירים לילד מסר קשה באווירה חיובית – “אתה לא תינוק יותר, סיימנו עם חיתולים”. בהתחלה הילדה לא ידעה כל כך מה לעשות עם הסיר, אז היא דאגה שלכלבה יהיה נוח עם הכלי המוזר הזה. וכך, הכלבה שלנו חיכתה לקבל אוכל בכלי המוזר הזה. שתיהן כמובן התאכזבו.
רוצים להישאר מעודכנים?
אחרי כמה ימים ואינספור הדגמות (כן, עבדכם הנאמן ישב על סיר) קלטה הילדה את הפואנטה, ועם הרבה עזרה מהגננות בגן התחלנו לראות את הפיפי בקצה הסיר. לאט לאט היא הבינה שגם מספר 2 יכול לצאת בסיר המגניב הזה ושאפשר לעלות לשלב הבא – האסלנון, שהוא מושב אסלה לילדים. מאז יש לי סירים בכל מקום אפשרי. יש לי סיר בסלון, סיר בחדר השינה, סיר בגן הילדים, סיר ברכב שלי, סיר ברכב של האשה, סיר אצל חמותי, סיר אצל ההורים שלי והסיר הכי מעצבן – המושב הארור עם המדרגות שתקוע לי על האסלה. שתבינו, השירותים הם המקום הכי מקודש לי בבית, ובתקופה הקרובה אסור לי להתעצל ואני צריך לקפל את המושב בחזרה למקום שלו אם אני רוצה לעשות את צרכי בניחותא. בינינו, היו פעמים שלא קיפלתי אותו ונאלצתי להטיל את מימי בריכוז שיא כאילו הייתי שחקן NBA על נקודת העונשין ברגע קריטי במשחק השביעי בסדרת האליפות.
בשורה התחתונה, הילדה גמולה כבר כמעט לחלוטין אבל אנחנו עדיין שולפים סיר באמצע מסעדה, קניון או אירוע משפחתי. באופן מפתיע, הסביבה מגלה הבנה כמו שהיא מגלה הבנה להנקה בציבור, שזה אומר פרצופים המומים, הנהונים והליכה מהמקום בצעדים מהירים. כל ישיבה מוצלחת מתקבלת במחיאות כפיים סוערות וכל כישלון באמצע הסלון מתקבל בקולות כניעה ובחיבוקים מנחמים.
לסיכום אני יכול לספר לכם שאני עובד על ספר הילדים הבא שלי – “הגמל שנגמל” – ובו אני מתאר באופן ציורי ופואטי כיצד גמל תינוק, עם דבשת כפולה שנראית כמו ישבן, מתמודד עם אתגרי הגמילה באמצע המדבר, שזה פחות או יותר כמו שאני מרגיש כשאני מסתובב עם סיר בקניון בחום של אוגוסט.
