שוב פסח, ושוב היקבים מזדרזים להציע את מיטב היינות החדשים שלהם לקראת החג. זהו זמן טוב לעצור לרגע כדי לנסות ולהגיד משהו על המגמות בתעשיית היין הישראלית, במיוחד אם אתם מתכוונים לקיים את הפסח כהלכתו ולשתות ארבע כוסות. אין הזדמנות טובה מזו לנסות לרכוש בקבוקים שונים ולהתנסות בכיוונים השונים שאליהם פונה התעשייה.
לפני שבע שנים בערך מיפה אחד משבועוני הלייפסטייל הנחשבים ביותר את אזורי היין המתפתחים המבטיחים בעולם, ומנה בהם את אוסטריה, את קרואטיה, את הונגריה, את סיציליה ואת ישראל. התקופה היתה קצת משונה להכרזה כזו משום שההתלהבות הראשונית מהעשור הראשון של יקבי הבוטיק בדיוק החלה לדעוך. כבר ידענו מה מצליחים יקבים כמו מרגלית, קסטל, צורעה ורמת הגולן לעשות עם קברנה סוביניון ועם מרלו, הסירה המקומי התחיל להגיע למיצוי, והחלה לחלחל לתודעה התובנה שלא ממנו תצמח גדולתו של האזור. ישראל נעצרה אז בסטטוס של מדינה שמצליחה לייצר יינות בינוניים-טובים במחירים יקרים מדי.
אבל אז הגיעה המהפכה השנייה שהזרימה חיוניות לבקבוקים המקומיים. קראו לזה זנים חמים, דרומיים, מקומיים. האמת היא שהאפיון של מעין מהפכה זו הוא מתעתע, ומדובר בתופעה שייננים שונים רואים אותה אחרת ושצרכנים מבינים באופנים שונים. היא התחילה, אולי, עם הקריניאן המפורסם של יקב ויתקין – אותו ענב שכרמים שלו שרדו כאן במקרה מאז שנות ה־80 והתברר שהגפנים הבוגרות שלו, בטיפול נכון, מייצרות יינות מרשימים. היו ייננים שעסקו בכך אפילו קודם, כמו אבי פלדשטיין שהתעקש על יינות מענבי ארגמן – פרי פיתוח מקומי. הקריניאן הפך ליין חובה בפורטפוליו של יקבים רבים, כולל ענקים כמו יקבי כרמל. מורבדר התאקלם יפה. לויונייה, שהתאזרח בארץ כבר מזמן, נוספו גם זנים לבנים אחרים שאמורים להתאים לאקלים המקומי כמו רוסאן האציל מעמק הרון שמיוצר היום אפילו ביקבים תבור ובנימינה. יקבים אחרים חזרו לייצר יינות מקולומבר. פה ושם נראו אפילו תופעות של ייצור יין מזנים אנדמיים כמו דבוקי ומראווי.
אחד מהפירושים למהפכת המקומיות מתייחס לא בהכרח לזן אלא דווקא לאופן שבו הוא נקלט בארץ, וכך אפילו זנים בורדולזיים יכולים להיחשב כעדיפים מבחינת היין המקומי בגלל ההתאקלמות העדיפה שלהם. וכך ניתן למצוא היום יינות מרלו ופטי ורדו בעלי אופי ישראלי.
התובנה הזו יכולה היתה להוביל קודם כל להכרה, שקיימת בכל אזור ייצור יין, והיא שהאלמנט הדומיננטי באיכות של התוצר הוא ההבנה ההוליסטית של אזור הגדילה שלו – גם הזן, גם האדמה, גם מזג האוויר וגם, ובאופן משתנה, ההתערבות של היינן. לזה קוראים טרואר. היין – בפרפראזה על יצירתו של שאול טשרניחובסקי – הוא תבנית נוף מולדתו.
זו היתה כאמור מגמה שהחלה לפני כמה שנים, אלא שנראה היום שהתנופה הזו קצת נבלמה. ברשימת יינות הפסח שהתקבלו במערכת, גם ביקרים יותר, נדמה שיש מעט רגרסיה לעבר הקברנה סוביניון והסוביניון בלאן הקלאסיים. גם בהיבט של אופן הכנת היין אמנם אנחנו מוצאים היום הרבה פחות יינות ריבתיים ועמוסי עץ והרבה יותר רעננות וקלילות, אבל ההרפתקנות חזרה לשוליים והמיינסטרים חוזר לחקות את היינות האירופיים – דבר שמעולם לא נעשה בהצלחה רבה מדי. יש לי תחושה שהיינות הטרואריים נסוגו אל הרקע ומקבלים כעת מעמד של נישה. הם עדיין נמצאים במוקד הנסיינות של יצרנים וייננים רבים, אבל הם מוגבלים לסטטוס של ניסוי, והמאסה נותרת קברנה-סירה/שיראז/שרדונה/סוביניון בלאן. בוודאי כאשר מדובר ברמת האמצע של המחירים.
בדבר אחד אפשר בהחלט להתנחם בעת הזאת והוא שהקיץ קרוב, וזה שאומר שיהיה הרבה יותר נוח לשתות יינות לבנים, שבסטנדרטים של בקבוקים בטווח האמצע שבין 60 ל־100 שקל הם מוצלחים יותר על פי רוב מהאדומים הישראליים במחיר מקביל. אם אתם לא שוחרי מסורת אדוקים שחייבים רק יין אדום על שולחן הסדר שלכם, אני ממליץ שתקצו מקום נכבד ללבנים.
רוצים להישאר מעודכנים?
(צילומים: יח"צ, עמרי מירון, אייל קרן)
ברקן קברנה סוביניון רזרב גולד אדישן 2016
יין עם טעם פרי דומיננטי של שזיף בשל ודובדבנים חמוצים. בהתחלה בולטת מרירות קלה, וחמיצות נחוצה מופיעה זמן מה אחרי הפתיחה. די בסיסי ונעשה טעים יותר כחצי שעה אחרי הפתיחה. 40 שקל.
סגל קברנה סוביניון התססה פראית 2017
יין שמומלץ לשתות מצונן מעט. בעיקר מתחיל יפה, עם קצת אנימליות ופירותיות טובה. טאנינים נוכחים, די מרוכז ומעט פרחוני. בהחלט יציאה חביבה מבית היוצר של סגל, שהתברך ביינן מקורי בדמותו של עידו לווינסון שבעשייה שלו יש הרבה תבונה. 65 שקל.
רקנאטי יונתן אדום 2018
דוגמה ליין סביר מסדרה בסיסית, עשוי קברנה סוביניון ושיראז, שגם התיישן קצת בחביות אלון צרפתיות. לטעמי מעט ברטי מדי וקצת מעופש. 39 שקל.
רקנאטי סוביניון בלאן גליל עליון 2018
סוביניון בלאן ארומטי מאוד וטרופי בביטוי הפירותי שלו. שופע אננס ופסיפלורה, ובמקביל גם הרבה טעמים חמצמצים ועשבוניים. רענן וטוב מאוד לאוכל. 55 שקל.
רקנאטי שיראז גליל עליון 2018
השיראז של רקנאטי מפגין כתמיד את הגישה הדי שרירית של היקב לענבים האדומים. מדובר ביין עם גוף מלא יחסית, עשיר למדי בטעם של פרי שחור ותיבול, די נאמן לזן, קצת מחוספס לטעמי. תמורה די טובה למחיר: 55 שקל.
יקב כישור מצודת תפן 2016
כישור הוא כבר לא יקב קטן, ועם 60,000 בקבוקים בשנה כבר אפשר לכנות אותו יקב בינוני, מה שאומר שפה ושם תוכלו להשיג בקבוק של אחד מהיינות החביבים למדי של היקב המעניין הזה. מצודת תפן הוא בלנד בורדולזי די קלאסי מבחינת זנים ודי גדול מבחינת הכוונה. יש בו הרבה פרי, הרבה עץ, לא מעט טאנין, וטעמי תיבול מודגשים גם מצד התבלינים היבשים (פלפל שחור) וגם מהכיוון של מנטה ואקליפטוס. למרות הגודל וההצהרתיות זהו יין מאוזן שייהנה מאוד מחדרור של שעה לפני השתייה, ובהחלט אפשר לחכות איתו שנתיים-שלוש. 140 שקל.
(צילומים: אייל קרן, אייל גוטמן, רן הילל)
יקב כישור משגב GSM 2016
גרנאש, סירה ומורבדר – הזנים הדרומיים של צרפת, הדומיננטיים בעמק הרון ובלנגדוק-רוסיון – הם לונה פארק מבחינת טעמים ויש בהם גם עושר של פרי, גם תיבול וגם טעמי אדמה, בשר ציד, עור ובשר מעושן. כישור ייצרו מהתערובת הזו יין נגיש, עם חומציות טובה ומהנה, עם טעמים של פירות יער אדומים ושחורים ועם מינרליות קלה. גם כאן נחמד יהיה לחדרר אותו לזמן מה לפני השתייה, וגם הוא יכול ליהנות משהייה של עוד שנה-שנתיים בבקבוק. 95 שקל.
כישור לבן 2018
ויונייה וסוביניון בלאן משמשים ביחד ביין הזה, שהוא בעיקר מאוד נקי וממוקד. יין חיוני, עם חמיצות לימונית גבוהה ועם מינרליות מורגשת. ניכרים בו טעמים של פירות קיץ כמו אפרסק לבן, אבל המנעד הארומטי שלו הוא לא החלק המרשים בו. אוהבי הז’אנר ייהנו מאוד מהטוהר ומהחיוניות. 85 שקל.
טוליפ אספרו 2016
יקב טוליפ, כבר עם היווסדו, ידע שהוא מתכוון לייצר יינות שלא מכוונים מעל לראש של הקהל. הוא פוגש את השותים באמצע הדרך בזכות העובדה הפנטסטית שקל לעשות בארץ יינות נגישים. הטאניות הרכה של האספרו, השילוב היפה בין פרי שחור לאדום והתיבול העשיר אחראים ליין קל להבנה אבל גם די עמוק ומורכב. 109 שקל.
טוליפ ווייט פרנק 2018
הווייט פרנק הוא כבר אזרח קבוע ברשימות היין ורכש לעצמו מקום מכובד. זהו יין שמכיר את קהל היעד שלו ויודע לפנק אותו. הוא מבושם, כצפוי וכמתבקש, וניחוחי מאוד. מתקתק מעט אבל גם עם מספיק חמיצות ועם מעט מינרליות כדי למנוע מהמתיקות להשתפך ולייצר קיטש. הפרי נוכח ומפותח עם טעמי תפוח, אגס ותות. נהדר כמובן לאוכל ויעבוד טוב גם עם מאכלים פיקנטיים. 79 שקל.
מאיה מארה אדום 2017
יקב מאיה לקח ברצינות את רעיון הטרואריות, לפחות באופן מוצהר. הוא מייצר יינות מזנים שמקובלים כמתאימים לאזור, והבלנד האדום שלו מורכב מקריניאן, מסירה וממורבדר. התוצאה היא נאה, די עשירה וחלקה. היין הוא לא כבד מדי, יש בו חמיצות נאה, פירותיות לא מרוכזת עם קצת קסיס, פטל ודובדבנים וגם פלפל ומעט קופסת סיגר. מאוזן יפה ותמורה לא רעה למחיר: 85 שקל.
שרדונה ברבדו 2018
יקב כרמי יוסף, שידוע בזכות היותו יוזמה של שני מומחים לגפנים מהכיוון האקדמי, מצליח לדלג מעל לטכניקה ולייצר יינות נגישים. השרדונה שלהם כבר שנים הוא אחד החביבים עלי בארץ. הבחירה ליישן שני שליש מהיין למשך תקופה קצרה יחסית של שלושה חודשים בחביות עץ נותנת תוצאה טובה מאוד. ביין אין כבדות וחמאתיות יתר, אבל הוא גם לא רזה. הגוון הפירותי שלו הוא טרופי, הגוף הוא בינוני, והתוצאה הכללית מצליחה להיות עשירה ומרובדת במקביל לרעננות וחיוניות. 90 שקל.
(צילומים: אייל גוטמן, אורי גרון, חגית גורן)
שיראז ברבדו 2016
יין כהה, גם בצבע וגם בטעמים, עם טעמי שזיף ואוכמניות, גוון שוקולדי ותיבול של פלפל שחור וקופסת סיגר. למרות העושר הוא לא כבד בכלל. יש בו טאניות ניכרת ומעט ירקרקות. חביות העץ, שבהן הוא שהה 12 חודשים, לא ממסכות את טעמי הפרי ותורמות יפה למבנה הכללי. בעיני זהו יין יוצא מן הכלל לאוכל, שישמש משענת נאמנה גם לתבשילי קדירה בבישול ממושך. יש פוטנציאל התיישנות וניתן יהיה לפתוח אותו בלי חשש גם בעוד שלוש שנים. 130 שקל.
קברנה ברבדו 2016
קברנה עשיר, מלא ודי מרוכז – לזה תורמים בוודאי 14.5 אחוז אלכוהול. יש בו לא מעט ממאפייני הזן – קסיס ומעט שזיפים – ובאופן כללי הוא עשיר בפרופיל הטעם שלו, עם לא מעט פרי, עם פרחוניות נאה, עם חומציות מספיקה ולא בולטת ועם טאניות מתקתקה. הוא עתיר רבדים ובהחלט מתאים לשמירה, וסביר להניח שימשיך להתפתח בבקבוק עוד כמה שנים. כדאי לפתוח כשעה לפני השתייה או להשהות זמן מה בכוס. לא זול, אבל תמורה טוב מאוד למחיר. 130 שקל.
נטע אדום 2016
יקב הניסיונות הקטן והחביב השייך לכרמי יוסף מביא את הבלנד הזה, שבו דגש רב על מרלו, עם עוד הוכחה שהמרלו הישראלי הוא אחד מהזנים שנקלטו בארץ טוב יותר מרבים אחרים. משהו באדמה של הארץ כנראה עובד טוב עם המרלו. הנטע האדום הוא בעיקר יין נעים. יש לו ניחוח קליל ומפתה, גוף בינוני, איזון טוב בין חמיצות ופרי ונוכחות בולטת של החבית, אבל כזו שלא משתלטת על הפרי. יש לו מרירות קלה ונעימה בגימור וירקרקות שגם היא מתכונות המרלו. יופי של תמורה למחיר. 80 שקל.
נטע לבן 2017
הממסך של שרדונה וסוביניון בלאן נותן יין עשיר, עם גוף בינוני, עם ניחוח הדרי, עם טעמי פירות טרופיים וגם אפרסק ומשמש, עם חומציות נוכחת ועם מבנה איתן. השרדונה מעניק אגוזיות אופיינית, והסוביניון בלאן תורם ניואנס של עשבוניות. הגוף הוא בינוני והיין הוא רענן וחיוני. 70 שקל.
גוורצטרמינר ירדן 2018
עוד יין ותיק ורב זכויות. הגוורצטרמינר של רמת הגולן מפגין את מאפייני הזן – ניחוח של ורדים וליצ’י עם תיבול קל של קינמון ופרחי הדרים, אבל כל זה במרומז, בלי להפוך את היין לבושם. תורמת לכך החמיצות המצוינת שמאוזנת יפה עם המתקתקות של הענב. רמת הגולן יודעים איך להגיע לתוצאות עקביות שנה אחרי שנה, אבל נראה שהשנה יצא להם טוב במיוחד. קצת חם (14.5 אחוז אלכוהול), יין פנטסטי לאוכל במחיר סביר לתמורה. 75 שקל.
סוביניון בלאן גמלא 2016
יין מרשים למדי. הוא עשיר מאוד, מרוכז, פירותי-מינרלי, עם נוכחות יפה של טאנין. שפע של קסיס, עץ מעושן, דובדבנים ושוקולד. לא מורכב ברמה של יין עילי, אבל די מושלם כיין של סדרה בינונית. זה אולי האקזמפלר המושלם של העשייה הוותיקה של היין בישראל – ענב בין לאומי קלאסי שזוכה לטיפול ללא רבב. הימור בטוח, או יותר נכון – לא הימור בכלל. 65 שקל.
