כל אדם כמעט יכול לומר שחייו נחלקים לשניים – עד לנקודה מסוימת ומאותה הנקודה. זוהי אבן דרך, שלב חשוב במהלך החיים. לאחדים הוא משנה גורל, לכולם הוא משמעותי. עד לפני שנתיים חייה של צילי גלעדי היו רגילים, אבל לא הכי שגרתיים – אמא, אבא, אח, אחות, ילדות על הכרמל, בית הספר הריאלי, שירות בחיל הים, מעבר לחו”ל בעקבות החבר הראשון, חזרה לארץ, רכישת מקצוע, נישואים, מעבר נוסף לחו”ל, ילדים. מחזור חיים. אבל למה להקדים את המאוחר?
גלעדי, במקור קסטל, היא חיפאית דור שני. סבא שלה מצד אביה היה ממקימי השוק הסיטונאי בעיר. לאמה טלילה היתה חנות ותיקה למתנות וכלי בית במרכז הכרמל, צילוש שמה (על שם הבת כמובן), עם קליינטורה קבועה. לאחר השחרור, ובעקבות החבר הראשון שהיה מאבטח, נדדו השניים בעולם, גרו קצת בהודו, קצת באוסטריה, עד שנפרדו והיא חזרה ארצה.
“בגיל 24 הרגשתי שאני רוצה משהו אחר”, היא נזכרת, “ותל אביב היתה היעד. התעסקתי בסטיילינג, וכל מה שקשור באמנות סקרן אותי. עבדתי בגלריה מקלט 209 של תמי רבן ברמת אביב, שם הציגו מיצבים ומיצגים, ונמשכתי מאוד לזה”.
למה לא הלכת ללמוד אמנות?
“לא חשבתי על לימודים בשלב הזה. התחלתי בעזרת חברים לעשות סטיילינג ולעצב אירועים, וכדי להתפרנס עבדתי בחנות רהיטים. כך נחשפתי לעולם עיצוב הפנים. למדתי במכללה למינהל בגבעתיים וקיבלתי עבודה חדשה ברהיטי נטוצ’י בהרצליה פיתוח. באותו הזמן הכרתי את מי שעתיד להיות בעלי, שהיה רשום כבר ללימודי מינהל איכות הסביבה בלונדון, התחתנו וטסנו לאנגליה. זו היתה אמורה להיות נסיעה לתקופת הלימודים, ובסוף נשארנו שם 11 שנים. שם נולדו שני ילדי המהממים – אלה שהיום היא בת 16 ואיתן בן 14.5. בהתחלה עבדתי במשרדי אל על בלונדון, וכשהרגשתי בטוחה יותר עם האנגלית שבפי התחלתי לעבוד בחברות שמתעסקות בעיצוב פנים, בתחום של הלבשת הבית כמו וילונות וריפודים. עבדתי שם במשך שבע שנים, וכשהבן נולד עברתי לעבוד קרוב לבית, בחברה שהתעסקה בעיצוב פנים מינימליסטי ומודרני, ושם הכרתי קבלן פרסי. החיבור בינינו היה נהדר – הוא אהב מאוד לעבוד איתי, וכשזכה במכרז לעצב אחוזה שאותה בנה השייח’ של דובאי באסקוט – עיר מרוצי הסוסים – הוא ביקש ממני לעזוב את העבודה ולהתמסר כולי לפרויקט הזה, שמבחינתי היה חלום”.
מן הסתם ידעו שאת ישראלית.
“רק הקבלן. תנאי אחד היה לו – לעולם לא לספר שאני ישראלית. הוא המציא לי סיפור כיסוי שאני מהאי מלטה, כי הסיכוי שמישהו ידבר איתי מלטזית היה אפסי, וגם אף אחד לא ידע כלום על מלטה”.
ממש סוכנת חשאית.
“היה ברור שאסור לי לומר שאני מישראל. אני לא יודעת אם הם ידעו או לא. אף אחד לא דיבר על זה”.
פגשת אותם?
“בוודאי. עבדתי על הטירה הזו במשך שנה, כך שמדי פעם אכלתי על שולחנם. בסופו של דבר עשיתי חמישה פרויקטים לשייח’ של דובאי ולאשתו, פרויקט למנהל חברת התעופה הסעודית ופרויקט לבנו של שר הכלכלה של בחריין”.
מעצבת הבית של עשירי המפרץ הפרסי.
“יצא כך, וזה מה שעזר לי לצאת לעצמאות. בינתיים נפרדתי מבעלי, וכאמא לשני ילדים קטנים היה לי קשה מאוד להיות לבד ולנהל קריירה. התהליך של הפרידה, שהיה די ארוך, היה לא פשוט בכלל. אספתי את ילדי וחזרתי לארץ”.
היה ברור לך שאת חוזרת לחיפה?
“ממש לא. היה ברור לי שאחזור לתל אביב. אבל לא רק אני חזרתי לפה, גם הפרוד שלי, שממנו התגרשתי רק לאחר שחזרנו ארצה, נהיה חיפאי בעל כורחו, וגם אשתו החדשה הפכה לחיפאית. כשראיתי דירה או שתיים בתל אביב ושמעתי כמה היא תעלה, ידעתי שזה לא על הפרק לחיות שם. יש לי יכולת להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון, כפי שקרה לי עם הקבלן הפרסי. יש לי מזל בחיים, הרבה מזל. כשהגעתי לחיפה נכנסתי לאתר של מעצבים ואדריכלים כדי לחפש עבודה ושלחתי הרבה קורות חיים, עד שנתקלתי במודעת דרושים של רשות העתיקות שחיפשה מהנדס דובר ערבית לעבודה מעניינת בעכו. אני לא מהנדסת אלא מעצבת פנים, וכמובן שאני לא מדברת מילה בערבית, אבל עבודה מעניינת ברשות העתיקות בעכו נשמעה לי נהדר, אז שלחתי קורות חיים, הוזמנתי לריאיון עבודה ונהייתי אדריכלית שימור עכו במשך ארבע שנים”.
צילי גלעדי בגלריה אנה פורטה. “החזון היה הרבה יותר צנוע" (צילום: חגית הורנשטיין)
רוצים להישאר מעודכנים?
“פתאום העתיד הוא די מעורער”
העבודה ברשות העתיקות הכניסה את גלעדי לעולם חדש ולא מוכר – עולם השימור – והיא אהבה כל רגע. הילדים היו קטנים ולא דיברו עברית, והיה צריך לאקלם אותם. להיות עובדת מדינה היה נוח מאוד מבחינתה. קבלת הפנים שלה היא זכתה במקום עבודתה החדש היתה מפתיעה בחמימותה, על אף שהגיעה ללא רקע בכלל.
“הדבר הכי נהדר בעכו היה לעבוד עם האוכלוסייה המקומית”, היא נזכרת, “זו עיר קטנה ומורכבת, והתושבים משפיעים האחד על השני. זה מרתק ומעניין. אני קוראת לה עכו אהובתי. כמובן שחיפה היא במקום הראשון, אבל עכו נותנת לה פייט לא קטן על הלב שלי. כשהרגשתי בשלה לעזוב את הרשות התמקדתי בעיצוב פנים ופתחתי משרד קטן בבית. המשרד גדל מהר, הרבה יותר מהר ממה שצפיתי. כמעצבת פנים אחת מני רבים את צריכה לחשוב על מי את לעומת האחרים ולייצר זהות, במיוחד בחיפה שהיא קצת שמרנית ויש בה נטייה לעשות תמיד את אותו הדבר. הרעיון היה לפתוח גלריה כדי להראות את הרעיונות שלי ללקוחות ולהמחיש להם איך דברים עובדים ואיך לעשות דברים שהם לכאורה טרנדיים אבל הם לא באמת כאלה אלא יכולים להיראות Timeless וקלאסיים. רציתי לצאת קצת מהשבלונות וחשבתי שגלריה יכולה להיות כרטיס ביקור נפלא”.
ואז היא פגשה את צילי וייס שהפכה להיות שותפה לאותו חלום. השתיים חיפשו אחר החלל האולטימטיבי במשך תשעה חודשים, וכשכמעט סגרו על מקום לאחר משא ומתן ארוך הן נקראו לראות מקום נוסף ברחוב הרצליה בהדר, ותוך שלושה ימים חתמו על חוזה. זה היה מקום שענה על כל הציפיות – מקום עם אופי ומספיק גדול כדי שיוכלו להציג בו פריטי אמנות, מקום שיוכל להכיל את משרד העיצוב, וגם עם חנייה ממול.
אמנם היה זה מקום מאוד מוזנח, אך מתחת לפסולת התגלה אוצר של ממש בדמותם של משקופים ודלתות מקוריים, אריחי רצפה מצוירים, תקרות גבוהות ומרפסת סגורה בתריסול. כשהושלך התריסול לפח התגלתה מרפסת מרהיבה שצופה על הנמל. השתיים החלו במלאכת השיפוץ, ותוך כדי התהליך, ללא שום הקדמה או אזהרה, נחתו על גלעדי עשר המכות.
“זו היתה תקופה רעה שנמשכה שנה וחצי”, היא מספרת בעיניים דומעות, “היום אני יודעת להגיד שהכל היה קשור האחד לשני. זה התחיל עם אבא שלי שהיה איש ממש בריא, אמנם בן 90 אבל כזה שהלך בכל בוקר מרחוב אהוד עד למרכז חורב רק כדי לקחת עיתון והיה חוזר ברגל, משהו כמו ארבעה ק”מ. יום אחד הוא התעייף. נו, בטח התעייף, האיש בן 90, אבל הסתבר שהוא חטף חיידק טורף. מהר מאוד הוא עבר אירוע מוחי, אושפז ושוחרר, ולכן העברנו את הורי לדירה מונגשת. חשבנו שהוא יתאושש אבל יהיה תלוי בכסא גלגלים, אבל לא. הוא כל כך לא רצה להיות תלוי, וחודשיים מהיום שבו אושפז הוא נפטר. אמא שלי היתה גם היא בריאה ונמרצת, ג’ינג’ית שתמיד היה לה מה להגיד על כל דבר, אבל מסתבר שאחרי כל כך הרבה שנים שהיא חיה לצדו באהבה גדולה, היא לא יכלה בלעדיו ונפטרה לאחר כחצי שנה. בתוך כל החודשים האלה של ריצות בבתי חולים, מעבר דירה של ההורים, מוות, אבל כבד מנשוא, הקמת עסק חדש והשיפוץ, בן הזוג שלי שהיה איתי במשך שמונה שנים נקלע לדבריו לקשיים כלכליים והתחלתי לתת לו כסף כדי שיתגבר”.
לדבריו?
“במשך רוב השנים שבהן היינו ביחד הוא עבד בחו”ל והיה מגיע לארץ כל כמה חודשים לכמה שבועות. עיקר מערכת היחסים היתה טרנסאטלנטית, אבל הילדים שלי היו קשורים אליו מאוד. שמונה שנים זה לא מעט, ולנוכח העובדה שלא היו לו ילדים משלו הוא היה אומר לילדים שלי שהוא אבא שלהם. הם היו קרובים אליו ואהבו אותו מאוד. אני הייתי עסוקה בתוך כל הקושי, והקשיים הכלכליים מעיבים גם עלייך. פתאום העתיד הוא די מעורער ואת ממשיכה לעסוק ביומיום העמוס בבעיות והעמוס רגשית”.
ומה קרה?
“יום אחד, ממש במקרה, כשהוא לא היה בבית ראיתי שהמחשב שלו פתוח. בחיים לא הסתכלתי לו במחשב, אבל תוכנת הווטסאפ גם היתה פתוחה והצצתי. גיליתי שהוא מנהל מערכת יחסים עם אשה אחרת, שכל חבריו יודעים על כך, והוא גם אמר להם שהוא רק מחכה שאעביר לו עוד סכום כסף לפני שהוא עוזב אותי סופית. כמובן שחתכתי באותו רגע. הוא אמר לי שהוא התאהב וזה קורה, אמר שיחזיר את הכספים והבטיח להישאר בקשר עם הילדים, אבל אז כתב להם בהודעת ווטסאפ שהוא לא אבא שלהם, שהוא אף פעם לא היה אבא שלהם ושהוא לעולם לא יוכל להיות אבא שלהם, אבל אולי כשהם יהיו גדולים יותר הם יבינו, ופשוט חתך מהם. הוא עזב אותנו ממש ברחוב, בלי כסף בכלל. לקח את כל הכסף שהיה לי והסתלק. פשוט נעלם”.
למה נתת לו את הכל?
“הוא נקלע לקשיים והיה צריך כסף, אז העברתי לו. אפילו מכרתי את האוטו כדי שהוא יוכל לשלם לעורך הדין שלו. את מבינה שאני שילמתי לעורך דין שלו? נתתי לו את כל כספי ההשתלמות שלי, את הכסף של בר המצווה של הבן שלי, את הכסף של בת המצווה של הבת שלי. את הכל, פשוט את הכל. כי את יודעת, הוא היה בן זוג שלי במשך שמונה שנים ונקלע לקשיים. אני לא יכולה לתבוע אותו כי נתתי לו את הכסף. הוא חי עם עצמו בכיף, הוא מרגיש נהדר עם כל זה, הוא מאושר”.
אפשר להאשים אותך בתמימות שאולי לא מתאימה לאשה בוגרת.
“אני לא יודעת אם זו תמימות. אני חושבת שלא מגיע לאף אחד להיות מריר כי אז את מענישה את עצמך. אני באמת מאמינה בזה, אני מאמינה שכמו שאומרים שעדיף להיכשל כישלון גדול מאשר לא לעשות, אז עדיף לעשות ולנסות, גם אם נכשלים. וכולם נכשלים. אני חושבת שכולנו במהלך החיים ובגילנו המופלג יודעים שאף אחד לא יכול להיות מוצלח בהכל. עדיף לנסות לעשות את הדבר שאת חושבת שהוא הנכון וגם לטעות. לא תמיד עשיתי נכון, לפעמים גם טעיתי. אני מקווה שעשיתי את שלי, שפרעתי את החוב שלי ליקום מבחינת טעויות ואכזבות, ושעכשיו יהיו רק הפתעות לטובה. ואם לא – נתמודד”.
איך נעמדת על הרגליים? השיפוץ בטח עלה המון.
“נכון, לקחנו הלוואה ויש לי אח מדהים ואשתו המהממת שהיו לי גב והצילו אותי”.
אמנם עלו לך דמעות, אבל את לא מפסיקה לחייך.
“אנחנו עדיין מלקקים את הפצעים, אבל בתוך כל הבלגן קרו כמה ניסים. אח שלי והחברות שלי עזרו לי, ואפילו החבר הראשון שלי, זה ששנים לא הייתי בקשר איתו, שמע דרך חברה משותפת שאני בקשיים ופשוט התייצב מאחורי. כל מיני נסים כאלה קרו, שאת לא יכולה להתעלם מהם. הילדים לומדים בריאלי, ובית הספר הכיל את כל המשבר ובא לקראתנו. חיפה הוכיחה את עצמה. יש בי אופטימיות, וביחד עם עבודה קשה מאוד אני חוזרת לעצמי”.
גלריה אנה פורטה. אריחי רצפה מצוירים, משקופים מקוריים ומרפסת שמשקיפה על הנמל (צילום: אילן נחום)
“כי אנחנו יותר טובות”
כמו שגלעדי מעידה על עצמה, יש אנשים בעלי תכונה מופלאה של להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, כאלה שחלון ההזדמנויות נפתח לכבודם, גם כשלא ציפו לו. היא קוראת לזה מזל. בחודש מאי 2018, לאחר שיפוץ גדול, נפתחה גלריית אנה פורטה בהדר.
זה המקום שרציתן לפתוח או שהוא השתנה תוך כדי תנועה?
“הרבה דברים התגלגלו תוך כדי, וגם המקום עצמו משך לכיוונים מסוימים. השנתיים האחרונות, אם מדברים על פסח ועל יציאה מעבדות לחירות, היו שנתיים מאוד מאתגרות”.
מה היה החזון שלך?
“החזון היה הרבה יותר צנוע. לא העזתי לחלום כל כך הרבה וכל כך חזק. זה באמת הרבה יותר ממה שחלמתי עליו אבל היה חשוב לי לעשות משהו שמחובר לקולגות שלי, משהו שהוא לא רק משרד עיצוב פנים ושימור. המשרד זה לא אנה פורטה, אנחנו רק יושבים באנה פורטה. היום אנה פורטה היא אירועים, חדרי ישיבות, גלריה וחנות”.
מי זו אנה פורטה?
“אנפורטה במילה אחת היה שמו של רחוב הנביאים הסמוך בזמן התורכים. פירקנו אותו לשניים – אנה שזה אני בערבית, ופורטה שזה חוזקה בלטינית. אנחנו מדברות על הטרנד הנשי החשוב כל כך שאנחנו גאות להיות חלק ממנו. זה גם מן אלטר אגו של אשה אחרת שהיא המכלול של האמנות והחוזק. חיפשנו למה קראו לרחוב אנפורטה, ומצאנו שזה היה קרב בגליפולי במלחמת העולם הראשונה. מצאנו מפת קרב, וזה בעצם השליכט צבע שיש לנו בלוגו. אז גם הוא מתחבר למקור, לחיפה, לעבר. רצינו לעשות משהו מקומי, מחובר לעבר, אבל גם עכשווי”.
ואז, לאחר כמה חודשי פעילות, השותפה שלך עזבה.
“צילי רצתה שנסגור, ולי היה קשה מאוד לשחרר. היו כל מיני מחשבות מה לעשות, זה לא היה מובן מאליו לנוכח כל מה שקרה באותו קיץ, ואז פתאום נכנסו לפה בני זוג שהחליטו שהם רוצים להשקיע. זה היה נס. היה להם חזון הרבה יותר גדול משלי. הם לא חיפאים אבל הם ראו את הפוטנציאל הגדול שיש למקום. השותפה החדשה שלי היא ענבל לוי שמעדיפה לא להיות בפרונט. היא מפרגנת ליכולת שלי, לשיתופי פעולה ולקידום סצנת העיצוב למקום הרבה יותר מדויק. בהתחלה מכרנו פריטים קטנים אבל זו לא היתה חנות. כיום בהשראתה אני מעיזה יותר לחלום, והחלום הופך למציאות. לפעמים צריך להעיז לחלום יותר גדול. אנחנו חיפאים, אנחנו לא חולמים ניו יורק אלא חיפה. השותפים שלי עשו שינוי גדול מבחינת ניהול העסק כי בסופו של יום אני מעצבת חולמנית קצת שבורחת ליצירה ופחות לעסקים. הם הביאו את גלית קופר, שהיא מנהלת הפיתוח העסקי החדשה של המקום, והכל הפך מאוד מקצועי ונכון”.
את מעדיפה לעבוד עם אמנים ויוצרים חיפאים?
“יש פה הרבה חיפאים. אפילו את כל המידוף עשיתי עם מעצב מרחוב הרצל. עשינו שיתוף פעולה עם תומר נחשון וגילי אילן מסטודיו דווקא, עם קובי סיבוני מלוחמי הגטאות ועם תמר מסר ואביבה שמר שהן חיפאיות. אז כן, אני רוצה מאוד לעבוד עם חיפאים, יש להם פור גדול על אחרים, אבל לא רק. כיף להביא לחיפאים דברים שהם לא מכירים כדי שלא יצטרכו לנסוע לתל אביב. גם לנו מגיע. לא תמיד אנחנו צריכים לנסוע רחוק, מגיע לנו קרוב. זה מקום של מעצבים, ואנחנו באנו לפרוץ גבולות ולעשות הכל קצת אחרת. זאת השאיפה, והלוואי שהחלומות יצליחו”.
מה השלב הבא?
“הם מאפשרים לי הרבה יותר אוויר וחופש לאסוף את כל הדברים המדהימים שאת רואה כאן, והשלב הבא הוא לפתח את המותג של אנה פורטה ולייצר עוד דברים. אנחנו רוצים לקחת את זה למקום של מותג מגניב. אלה דברים שיכולתי לעשות רק עם מישהו שתומך בי. אנחנו מקווים שחיפאים יתמכו בנו כי בסופו של דבר, אם זה לא יקרה יהיה חבל. כל מי שנכנס לכאן מרגיש חיבור אישי, כמו לבית של סבא וסבתא שלו, לריהוט שהיה להם, לרצפה המצוירת. לכולנו הרי יש סיפורים כאלה. כבר עשו פה כמה וכמה אירועים מדליקים. כמה משפחות מקומיות עשו כאן ארוחות, ומשפחה אחרת חגגה כאן את ראש השנה והביאה מהבית את כל מאכלי החג. מרצות עושות כאן הרצאות וסדנאות, היו כאן קורס של רישום אדריכלי, סדנאות אינסטגרם וסדנת קולאז’ים. הבאנו לכאן סטייליסטית שעשתה הרצאה ונמכרו קצת בגדים. עשינו ונעשה שוב חנות פופ אפ של מעצבי בגדים בסוף שבוע מרוכז, ואפילו מתוכננת פה חתונה בקרוב. אנה פורטה היא הכל, היא כל הדברים האלה, ואני מאמינה שאפשר לעשות דברים כאלה בחיפה, אחרת לא הייתי עושה”.
את מגדירה עצמך אשה חזקה?
“אנה פורטה. אני חושבת שכן, אני לא מתביישת בזה. אני חושבת שזה לא סותר. את יכולה להיות אשה חזקה ועדיין לבכות ועדיין להישבר לפעמים או לא להצליח. אנחנו לא צריכות להיות יותר מגברים בשביל להצליח, אבל כן – אני מאמינה מאוד בנשים. אנחנו הרבה יותר מוצלחות. בגלל שאנחנו יותר מורכבות אנחנו יודעות להתמודד עם הדברים בצורה מדויקת יותר. יש לנו יכולת לראות את הפרטים, וכך יש לנו אפשרות לטפל בהם, לייצר תוצר מדויק יותר. אני אוהבת לעבוד עם נשים וחושבת שסוף סוף הגיע התור שלנו. אני עדיין מעריכה גברים, עובדת איתם ואין לי התנגדות אליהם, אבל אני מאמינה בנו כי אנחנו יותר טובות, אפילו שלאחרונה יצא לי לבכות המון”.
גלריה אנה פורטה. "באנו לפרוץ גבולות" (צילום: אילן נחום)
