ענת? בתאילנד כבר שבועיים. ליאת? לקחה את הבעל והילד לאילת. מירב? עם החבר בצימר בצפון. כל הפיד שלי מפוצץ בפוסטים של אנשים שיצאו לחופשה, ורק אני יושבת מול המחשב בבית ברחוב רענן. במשחק האסוציאציות, פסח בשבילי הוא תמיד חופש. כילדה זה היה החג עם החופש הכי שווה. תמיד היה מה לעשות והייתי מספיקה לטייל גם בירוק של הצפון וגם בצהוב של המדבר. אמנם לא 40 שנה, אבל אלו היו החג והחופש הארוכים ביותר.
את פסח העברתי השנה בין חדרי אוכל ואירוח. מאז ומתמיד זהו חג של אוכל, ועכשיו זה פי שניים כי יש גם את הצד של אריק. היומן התמלא בארוחות חג ואני התמלאתי ביחד איתו. אני מודה שקצת הציק לי שלא שתיתי חלב קוקוס באיזה אי ולא עשיתי בטן-גב על איזה חוף (בינינו, גם אם הייתי סוגרת על חופשת חג לא בטוח שבכלל הייתי מצליחה להיכנס לבגד הים עם כל הפחמימות הכשרות והפחות כשרות שחטאתי בהן), אבל הייתי עסוקה כהרגלי בריצות של מתנות לחג, מה ללבוש וכמה זה יעלה לי, והתנחמתי בכך שחגים לא באמת נועדו לטיולים (פקקים בכל כביש צדדי ופיצוץ אוכלוסין בכל אתר) ושמה שמפריד ביני לבין חופשה טובה הוא עוד שבועיים ביומן.
את היעד הבא עדיין לא מצאתי, אבל את מעט הזמן הפנוי שנשאר לי הקדשתי למחשבות ולחיפושים. לא אחר האפיקומן או היעד הבא, אלא אחר החירות שלי. הרי הרעיון של פסח, של המצות, של עשר המכות ושל סיפורי מעבדות לחירות הוא לא לחמניות מקמח תפוח אדמה ואקונומיקה בריח לימון.
ואז זה הכה בי: המכה ה־11. הטכנולוגיה היא זו שכובלת אותי. הרשתות החברתיות. האפליקציות. למשל החברה הזו, ששלחה לי בהעתק-הדבק ברכה מסוגננת לחג בשיא הנחמדות, חטפה עצבים כשהבחינה שראיתי אבל לא עניתי לה מיד, ולקחה לי 45 דקות מהחיים בהטפות על למה לא הגבתי. או התמונות מהחג שהייתי חייבת לערוך במיליון פילטרים ולחשוב על משפט מדליק לכל תמונה, ואחר כך להיכנס לפייסבוק בכל רבע שעה כדי לקרוא תגובות ולספור לייקים. או לשבת בארוחת הסדר ולבדוק מי מעלה מה וכמה הוא נהנה. כל זה נהיה מכה. מכה אמיתית. המכה של שנות האלפיים. אני מוכנה להחליף עם מכת הכינים ולעשות קרחת או לגדל צפרדעים בסלון, ונראה לי שלביא היה מתלהב מהרעיון. אבא שלי עובד בדרום קוריאה, ובכל פעם שאני נבלעת לתוך הנייד שלי הוא נשבע שייקח אותי איתו בטיסה הבאה כי שם יש מכוני גמילה מניידים. כן, עד כדי כך. אם לא נהיה עם האצבע על הדופק אז בקרוב אצלנו.
המסע שלי בחג הזה עבר מחופשה פיזית לחופשה רוחנית. החלטתי, וזה הכי קרוב שיכול להיות בכל הקטע הזה של מעבדות לחירות, לא להיות כבולה לאלוהי ה־wi-fi ולשחרר את הווטסאפ, האינסטוש והפייסוש לשבוע. שבוע נקי מחפירות, מדין וחשבון ומדיווחי סרק על כל שטות ומרדיפות אחרי שקע למטען. כשאני בפארק עם לביא – אז לא מאחורי המצלמה. בארוחות – אשכרה לנסות להקשיב למי שמדבר אלי. בנהיגה – להתרכז בנסיעה ולא באפליקציה מנוונת חושים. והכי חשוב – לא לדווח על זה לאף אחד בפייס בשביל לקבל אהדה ותמיכה באמצעות כמה לייקים. להגיד לכם שהצלחתי? בינתיים לא ממש. אבל הנה משהו לשאוף אליו. חופש.
