רגע אחרי סדר פסח, שני רגעים לפני הנפנופים של יום העצמאות וחודשיים לפני מצעד הגאווה החיפאי, הסיפור האמיתי הוא האוכל. סיפור יציאת המזווה, שבא לצערם של ההיקפים שלנו ולשמחתן של אמהותינו הפולניות, מוגש לנו בצורת צרור ארוחות משפחתיות ומחויבויות קולינריות בלתי נמנעות. לקול צקצוקי כל הסועדים שמעמיסים אוכל באמצע הלילה ומתקשים עם השיטה, תבינו – פשוט אין ברירה. כי אם גם אתם/ן קיבלתם/ן 50 אחוז הנחה בקריאת ההגדה רק עד “שולחן עורך”, צאו וקראו גם את האותיות הקטנות. החוזה הזה כולל מינימום שלוש שעות ישיבה לפני האוכל וחובת אכילה באמצע הלילה מכל כלי הגשה שמוגש לשולחן, לרבות מנות שהביאו קרובי משפחה ו/או נספחים, שנדמה שהמציאו מאכלים בחופזה כמו אבותינו שיצאו ממצרים ובישלו תוך כדי המסע לארוחה בפקקים של המדינה.
תיאורטית, אסור לאכול לפני הביצה הקשה ותרועת ההכרזה על תחילת הסעודה, אבל גם ידוע שאי אפשר לשיר את הקושיות על בטן ריקה. גם הנשנושים האלה, שחי נפשי שראיתי פעם פיתה עם חומוס שהוגנבה לגיסי המעולף מתחת לאפה של אמי, חייבים להירשם ביומן ההכנסות החייבות בקלוריות ובקילוגרמים מיותרים. והדבר הכי מוזר הוא שהעינוי העצמי הזה חוזר על עצמו שנה אחר שנה, כאילו לא סבלנו ולא הזענו מספיק בחדר כושר אחרי הפסח בשנה שעברה רק כדי להספיק להתארגן בזמן, ביודענו שצריך להגיע לחג החשוב והקדוש הזה עם לפחות שש קוביות מקדימה ועם שלוש-ארבע מידות פחות מאחורה כדי שהגופייה המאוד-אולי-יותר-מדי צמודה תעלה עלינו בחום האימים התל אביבי בדיוק לחמש דקות כדי שנוכל להורידה א-לה פמלה אנדרסון במשמר מפרץ חיפה ולהשוויץ בגופה המעוצבת שלנו שתוציא לכולם את העיניים – החל בסלפי הראשון ועד אחרון התיירים המעולפים בבמה הראשית בקצה מסע הכומתה הוורודה.
האוכל הרי לא נוחת ככה סתם מהשמים על שולחן הסדר. מישהו צריך להכין אותו מראש ומישהו אחר חייב לטעום ולבדוק. הקושי והסבל מתחילים לפחות שבועיים-שלושה לפני ליל הסדר. סימנים ראשונים לסכנה האביבית הם החזרת והשום הטריים בשוק, שפעם ביקשו בטעות להיכנס טרם זמנם עם שמן זית לאיזה בלנדר, משם קפצו על לחם טרי עם חמאה והרץ דקיק, וכל השאר היסטוריה. סימנים נוספים: המון צנצנות שום-של-פסח וחזרת-אנטיביוטיקה שמפוזרות בסיומו של כל ליל סדר לבני/ות המשפחה. ההמשך הוא גם לא סטנדרטי וחייבים באמת לטעום מהכל כדי להבין את גודל הצרה. זו לא המשפחה שתקנה אוכל מוכן באיזה קייטרינג ותפתיע את האורחים בצרבת במקרה הטוב או בסילוק בבושת פנים מרשימת המוזמנים של החג הבא במקרה הרע. בכל מקרה, חייבים לאכול הכל, אחרת תקבלו את זה מחומם למחרת, פושר בסנדוויץ’ מחרתיים או קפוא ומחולק למנות עם מלאי שיספיק לחודש-חודשיים. ככה לא בונים הופעה לחודש הגאווה והראווה, ככה לא ניכנס למכנסונים החדשים ובטח שלא נעבור את הסלקציה הקפדנית בכניסה למצעד של קהילת החטובים/ות, שמי שלא נראה/ית בדיוק כמוהם/ן, כאילו יצאו מז’ורנל, מסומן/ת ונחסם/ת.
עדיין יש לי את חגורת העור הישנה והטובה שקיבלתי במתנה מאח שלי לפני 20 שנה. חגורה איטלקית, יקרה ואיכותית, מהימים שבהם עוד ייצרו אותן (ואת הפיצות) כמו שצריך. היא עבה ורחבה, עמידה לשמנים דאז כמוני ועם המון חורים שאפשר בלי בושה לפתוח כפתור ולהזיז את האבזם בחופשיות ימינה, אבל בעיקר שמאלה, בלי שישימו לב לעליות התכופות במידות ההלבשה. בשיא העלייה במשקל, מרוב לחץ על החור הכמעט אחרון בחגורה, נוצר בו סימן שפשוף ומעיכה של העור שלא ייעלם לעולם. מאז השתנו דרמתית כיוון הרוח ותזרים הקלוריות. עם השנים והירידה במשקל דילגו סימני הדרך במורד החגורה. ממידה 54 עם 110 ק”ג חורגים עד לשיא התחתון של כל הזמנים – מידה 42 במשקל נוצה של פחות מ־80 ק”ג. כשהיה מי שהעיר שמשהו אצלי לא בסדר כי אני רזה מדי ונראה חולה בפנים, חזרתי קצת לאכול נורמלי – גם את הדברים המשמינים, הטעימים והלא מוסריים.
סיפורי גבורה של השמנה והרזיה וחוזר חלילה הם דבר שבשגרה. עם קצת כוח רצון ועזרה מהסביבה יכולים כל אחד ואחת לרדת במשקל ובעיקר לשמור על בריאות ועל תזונה נכונה. מה שהפתיע ולימד אותי לקח לכל החיים הוא שבעוד שנושא המשקל ממש הפריע לי, ובעיקר המבטים המזלזלים והדחייה מבחורים במסיבות ובמצעדים בתל אביב, לאקס המיתולוגי המדהים שלי בכלל לא הזיז מה אני חושב על הבחור שאני רואה במראה, ודי עצבן אותו שבמקום לענטז ולרקוד איתו צמוד במרכז הרחבה, הסתכלתי מי נועץ בנו מבטים ואולי צוחק עלי או מרחם עליו מאחורי הגב. עד היום אני חושד בו שהוא זייף את כל סיפור האהבה הזה, כי לא ייתכן שנסיך חלומות כמוהו ייצא עם שמנצ’יק.
סיפור יציאת חיפה הזה כבר הפך בעצמו להגדה נוסטלגית שעבר זמנה, כי קבלת האחר והשונה בלי קשר להיקף המותניים ולאורך החגורה עוברת כחוט השני בכל הפקות המצעדים, האירועים ומסיבות הגאווה שעשינו ושנעשה בחיפה. הומואים בחוטיני, לסביות בביקיני וביסקסואלים עם עלי תאנה זוהרים הם אולי נחמדים על משאיות בתל אביב. בחיפה תמיד נעדיף אתכם/ן בדיוק כמו שאתם/ן, ואת השובבות ואת הסגידה לגוף ללא בגדים נשמור לזמנים ולמקומות אינטימיים אחרים.
נ”ב: חגיגת מימונה נוסח אשכנז בקפה פאזל ובכל העסקים ברחוב מסדה, עם מופלטות, כנאפה, קניידלעך ומיידלעך מכל הצורות והצבעים, תיערך ביום שני עם די.ג’יי צ’ארמי ודי.ג’יי חן כהן. הכניסה חופשית וכולם/ן מוזמנים/ות.
