צחקו עלי פעם שנוסף על כל החגים היהודיים המוכרים אני ממציא אירועים ומועדים כדי שתהיה סיבה למסיבה, ואם אין חג באופק הקרוב לשום עם צוהל, דת מוכרת או קהילה מודרת באותו סוף שבוע – אז תדהר יוצא רגע מהקפה, עוזר לזקנה לעבור את הכביש וחוזר לפייסבוק להודיע על מסיבת “זקנה עברה מהמדרכה הקרובה לגדה השנייה”, העיקר שיהיה נושא כלשהו שיעזור לחיפאים/ות המנומנמים/ות שלנו לצאת מהבית לעוד אירוע, ולנו – עוד תירוץ מוצדק להזיז את השולחנות עם הסוכרים והסכו”ם מהרחבה, להוציא את הרמקולים והמגברים מהמחסן ולעשות מיני בלגן באזור הדמדומים המפורז של עיריית חיפה בין העיר התחתית להדר. ומי שמפריע לו/ה ששלחו אותי לעזור דווקא לזקנה ולא לזקן או להיפך, היזהרו בלשונכם/ן כדי שלא תהפכו בעצמכם/ן לנושא המסיבה הבאה.
לפעמים זה הצליח מאוד וגם העובדים/ות, ביחד עם כוס הטיפים והקופה, התחילו לרקוד, אך ברוב הפעמים ההפקות החינמיות האלה במיקום קשה מבחינת הגעה, תחבורה ציבורית ונראות הפסידו. ההכנסות בקושי כיסו את ההוצאות או נבלעו בפעילות השוטפת של העסק, כך שמעשית, הרווח היחיד שהיה לנו – ותמיד בו זמנית שמחנו וגם הלנו על זה – הוא שיש לנו ארבעה-חמישה קירות משלנו שאפשר לחגוג ולעשות בתוכם כרצוננו בלי להפריע (כמעט) לאף אחד.
גם המימונה הזו התחילה בקפה כעוד סיבה למסיבה שלא קשורה לשום דבר במשפחת ההנהלה שהשורשים שלה נטועים מזמן ולעד אי שם במזרח אירופה, ליד איזה אגם, נהר או עיירה יהודית שכל זכרה נמחק בשואה, ואנחנו פשוט פספסנו את המלחמה כי הספקנו לחזור ארצה באונייה האחרונה שיצאה משם. מעבר לליל הסדר, שלאט אבל בטוח הופך למשימת ליל-חדר-סדר-הבריחה הקשה ביותר גם של השנה הבאה, בשאר ימי הפסח באופן די קבוע אנחנו בקושי מקיימים מצוות בית אשכנז ויושבים במשך כל החג בשקט, בבית, לבד בחושך, עם שידורים חוזרים של החינוכית משנות ה־80, וסופרים את החורים במצות, אז חגיגות המימונה בכלל היו זרות ומוזרות לנו, לרבות חתיכות הבצק השמנוניות האלה. לימים הבנו שפיתה ערבית בלי זעתר עם קצת סוכר בעצם נקראת מופלטה, שעדיף אבקת סוכר במקום סוכר, ושבכלל – במקום כל הפנקייק שמן סויה המתהפכים האלה אחד על השני, להבא נסו את הגרסה האפויה.
עכשיו תרגיל לבית, רגע לפני יום השואה. נראה אתכם, ילדי הכרמל ילידי שנות ה־70 עד ה־90, צולחים את הפסקה הקודמת בלי קצת רגשות אשם, כפיים וצחקוקים מול המראה על התקופה, על הסביבה ועל התפישה שהיום כולם/ן מבינים/ות שהן נחשבות גזעניות, מפלות ולא מקובלות לשני הצדדים, גם אם הדברים נאמרים בהומור וכאילו ברוח טובה.
איכשהו, עם השנים, במקום להתבגר ולהתגבר על ההפרדה הממש לא טבעית בין אשכנזים למזרחים, וכדי להוסיף חטא על פשעים נגד האנושות, התגנבו להן גם תחרויות, השוואות מטומטמת ודיונים פסולים על חגים מזרחיים מול חגים או מועדים כביכול אשכנזיים. בפינה הראשונה – המימונה כחג מזרחי עממי שהאשכנזים החצופים נוהרים לבתים המרוקאיים באוטובוסים כדי לטרוף מופלטות לוהטות, מול המתחרה בפינה השנייה – יום השואה היוקרתי והממלכתי כמימונה האשכנזית שעל כל העדות שכביכול לא השתתפו בשואה להתייסר ולעמוד דום, חלילה לא לפלוט הערה פוגענית או להשתמש בשואה למטרה שלא לה נועדה. העם ירד מהפסים, נגמרו הצרות במגדל בבל, שמישהו יכבה את האינטרנט וידליק שוב אחרי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, תודה.
הקהילה הגאה היא האחרונה להתעסק או לשתף פעולה עם השוואות נוראיות ועם משחקי מילים של פוליטיקאים בגרוש או של סתם טוקבקיסטים חסרי תקינות חברתית שמחפשים קצת תשומת לב ועל הדרך מחממים עוד יותר את האווירה הטעונה ממילא בעונה הזו של השנה. כך שלמרות שעוד לא הפסדנו באירוויזיון כדי לזעוק “אירופים אנטישמים” ולרוץ להתכונן לתיירים האירופים במצעד הגאווה, בחרנו ולמדנו מחדש בקפה פאזל שבשכונה הכי מיוחדת ומעורבת בחיפה יש לחגוג את כל החגים כולם, לשמוח ולצהול כשאפשר ומותר, עם כולם/ן שרוצים/ות לחגוג ביחד איתנו וגם להרכין ראש, להנמיך את הווליום, לעמוד רגע בשקט ולהתחשב בשכנים ובשכנות כשצריך, ולא משנה מאיזו עדה, עם או גורל הוא או היא בא/ה.
הכותב הוא ממובילי הקהילה הגאה והבעלים של קפה פאזל
