השאיפה לשלום איננה נחלת השמאל או הימין. “בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ” – כך מצווה עלינו בספר תהילים. “עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל”, אומר כל יהודי מאמין בתפילתו כמה פעמים ביום. את החלום להביא שלום על ישראל הביא איתו מגרמניה בראשית שנות ה־60 של המאה הקודמת גם ד”ר אוסקר עדר, והטיול שלנו הפעם הוא אל עמק השלום ואל חוות עמק השלום שהקים ד”ר עדר סמוך למושבה יקנעם. זהו מסלול קצר וקליל שמתאים לכל המשפחה בכל ימות השנה. אז הצטיידו במים, בכובע ובנעליים נוחות להליכה, רשמו באפליקציית ווייז “חוות עמק השלום” וצאו לדרך.
חוות עמק השלום מופעלת כיום על ידי עמותת לטם שפועלת למען אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. תלמידים ממסגרות שונות בכל רחבי הארץ מגיעים אל החווה ליום של חוויה אקולוגית, שבמסגרתו הם עובדים בגן הירק ולומדים להכיר את החקלאות הקדומה באמצעות סדנאות. האתר פתוח למבקרים בכל ימות השבוע, כולל שבתות וחגים, ובין המתקנים החקלאיים המשוחזרים שמוצגים בחווה תמצאו בית בד, גת וגורן. למפעילי החווה יש רק כמה בקשות קטנות – לא לקטוף מהעצים, להקפיד ללכת על השבילים ולדאוג לסגור אחריכם את השער.
בית הבד המשוחזר (צילום: יוסי מזור)
עמק השלום עם הנוף הפסטורלי שבו שוכנת החווה לא ידע תמיד ימים של שלום. בשדה שמול שער הכניסה לחווה ניצבים שני עצי ברוש המנציחים את זכרם של שני חברי אגודת השומרים זולר יואש ויצחק קליצ’בסקי – שני חברים בלב ובנפש שעלו ארצה מפולין. הם חיו בתל אביב התוססת של שנות ה־30 ונענו לקריאה של אגודת השומרים להתנדב כדי לסייע בשמירה על גבעות טבעון. בליל 2 באוגוסט 1936 הם נרצחו באכזריות על ידי כנופיית מרצחים.
עצי הברוש לזכרם של זולר יואש ויצחק קליצ’בסקי (צילום: יוסי מזור)
רוצים להישאר מעודכנים?
שלוש שנים מאוחר יותר פרצה באירופה מלחמת העולם השנייה. עדר, מייסד החווה, היה באותם הימים טייס בחיל האוויר הגרמני, ולכשנשאל לימים על חלקו בשירות הצבא הנאצי הוא השפיל את מבטו וסיפר בטון מתנצל שהיה בסך הכל טייס של מטוס תובלה רעוע, וגם לא היה טייס טוב במיוחד כי אחרי שתי נחיתות אונס הקריירה הצבאית שלו הסתיימה. באביב 1955 התפטר עדר מעבודתו כיועץ משפטי לאחד מהבנקים הגדולים בגרמניה. הוא ארז מזוודה קטנה ויצא לנקות את הראש בהודו. שם, באחד האשרמים, הוא פגש בתיירת יוונייה עם קעקוע מוזר על היד, שאל אותה לפשר המספר שעל ידה, וכך נחשף לפרק השואה של העם היהודי.
הגת המשוחזרת (צילום: יוסי מזור)
עדר התקשה להבין איך אירופה הנאורה הצמיחה מנהיגים אלימים כמו אדולף היטלר ויוזף סטלין, בעוד שהודו, שבה הוא שהה באותה העת ושנחשבה בעיניו למדינה נחשלת, הצמיחה מנהיג שוחר שלום וגדל רוח כמו מהטמה גנדי, ואיך דווקא גרמניה, מולדתו שאהב, עשתה מעשים שפלים כל כך. כך, כשהוא מוצף ברגשי אשם, שינה עדר כיוון והגיע לארץ ישראל. הוא נכנס לארץ דרך שער מנדלבאום עם מזוודה קטנה ועם מגבעת, שכר חדר במלון בירושלים וניסה להשתלב בהוראת משפטים באוניברסיטה העברית. חבר סגל שהוא הכיר יעץ לו להירשם לאולפן ללימוד עברית בקיבוץ הזורע, וכך הוא הגיע אל העמק הזה. עדר התאהב במקום ורכש קרקע במטרה להקים במקום חוות שלום שתפיץ את רעיונותיו למען שלום ואחווה בין הבריות.
לימים נקלע אל העמק תיאולוג אוסטרי בן 63 בשם הרמן בצנר. בתחילה נוצרה כימיה בין השניים, ועדר מזמין את בצנר לשהות איתו בחווה. הידידות המופלאה ביניהם פרחה, ובמשך שנים הם טיפחו אותה יחדיו והיא הפכה לגן פורח. אלא שתחושות האשם כלפי העם היהודי גרמו לעדר להתקרב אל העם היושב בציון ולהזדהות איתו יתר על המידה. בעיניו של בצנר, התיאולוג הנוצרי האדוק, מחשבותיו של עדר להתגייר ולהפוך ליהודי היו חציה של קווים אדומים. חוות השלום הפכה לשדה קרב של ממש. בצנר הצית את הבקתה של עדר, וזה עזב את מפעל חייו והעתיק את מגוריו לירושלים.
מחרשה ישנה (צילום: יוסי מזור)
חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים התייצב בשערי החווה טייל צ’כי בשם יוזף שמידט. כנוצרי אדוק הוא הוקסם מרעיונותיו של בצנר על חזון אחרית הימים ועל הקאמבק הצפוי של ישו. בצנר, כמו רבים בעולם הנוצרי, האמין ששיאו של מופע האימים שעליו מדובר בברית החדשה יתרחש ממש כאן – בארמגדון, הלא היא מגידו הסמוכה. שמידט החליט לא להחמיץ את המופע ולהישאר בחווה, וכך, במשך שנים, בילו השניים את ימיהם בעבודת השדה ואת לילותיהם בשיח פילוסופי מעמיק על ענייני תאולוגיה ובציפייה להתממשות חזון ארמגדון.
השנים עשו את שלהם, ובצנר שהתקרב לגיל 99 הפך לקשיש סיעודי כבד שמיעה וראייה. שנת 2000, שבה אמורה היתה להתרחש נבואת ארמגדון ואחרית הימים התקרבה, ושמידט לא עמד במתח הנפשי. ימים ספורים לפני המילניום הוא שם קץ לחייו, אך לא שכח להשאיר מכתב ובו הוראות טיפול בבצנר שאותו הוא סעד. בצנר הועבר למוסד סיעודי שבו סיים את חייו, והחווה ננטשה עד שהגיעה אליה החבורה המופלאה של עמותת לטם והחזירה את החיים למקום, שהפך לפנינה של ממש בלב העמק הפורח. טיול מהנה.
באר אנטיליה (צילום: יוסי מזור)
