"אני רוצה להיות הבן אדם הכי מצליח בעולם"

עד שהיה בן 15 התנהלו חייו של משה רוטר לפי תבנית הנוף והמציאות שאליה הוא נולד. ילד שביעי במשפחה עם 11 ילדים – שמונה בנות ושלושה בנים – שמשתייכת לחסידות וויז’ניץ במורדות גאולה (“היו לי פאות וכל התחפושת”), אשר למד בבית ספר חרדי ואחר כך בישיבה, עד שיום אחד החליט שזהו, די. הוא לא היה מסוגל יותר לשמוע את צמד המילים “כי ככה” לכל שאלה ששאל.

“בכל פעם שהייתי שואל את ההורים שאלה שקשורה לדרך שבה הם מתנהלים תמיד ענו לי שככה זה אמור להיות וזהו”, נזכר רוטר, “אני לא אוהב את התשובות האלה, אני בן אדם שצריך להבין את ההיגיון מאחורי כל מה שאני עושה. אם אתם אומרים לי לעשות משהו אענה ‘אין בעיה’, רק תסבירו לי למה. אם יש היגיון אני יכול להגיד ‘כן’, אני יכול להגיד ‘לא’, אבל אין אצלי דבר כזה ‘כי ככה’. זו תשובה שאין כלום מאחוריה, ואני אף פעם לא מקבל את זה. בגיל 15 יצאתי מהבית”.

וממתי התחלת לשאול את השאלות האלו?

“הרבה לפני. כבר בגיל 8 לא התאים לי כל הסיפור הזה. אני לא אוהב מסגרות”.

מה ידעת על העולם החילוני?

“הסתובבתי המון בחוץ על האופניים ותמיד פתחתי את הראש. היה לי אפילו טרנזיסטור קטנצ’יק כזה שקניתי לעצמי. אני אוהב מאוד מוזיקה של שנות ה-60, ולמדתי בעל פה את כל התחנות שאהבתי. אצלנו בבית אסור היה לשמוע רדיו, אבל אמא שלי בכל זאת שמעה כשהיא היתה לבד, וגם אני שמעתי ולמדתי. כשיצאתי לרכוב על האופניים הייתי שומע מוזיקה, תוכניות אקטואליה וחדשות, וכך למדתי מה קורה בחוץ ואספתי מידע”.

זה בא מסקרנות?

“ברור, כי זה היה אסור. רציתי לנסות ולהבין איך להגיע לאינפורמציה”.

הרגשת שאתה מורד?

“אני לא רואה את זה כך. אני רואה את הדרך שלהם, שלא רק שהיא לא נכונה לי, היא לא נכונה בכלל. עשיתי את זה מחוץ לבית כי לא חיפשתי לריב עם אנשים. אני תמיד מחפש את הדרך שלי, בלי יותר מדי היתקלויות. כשהייתי בן 8 ניסיתי לצאת מהבית וראיתי שאין לי סיכוי ושחבל על הזמן, אז החלטתי להמתין עוד טיפה בסבלנות. ידעתי שכאשר ארגיש שזה זה, לא אראה בעיניים”.

ארזת תיק ויצאת מהבית?

“לא היה תיק. אמרתי להם שאני לא מעוניין להמשיך ככה יותר. לא רבנו, אבל לא התאימה לי המסגרת הזו”.

איך הם הגיבו?

“הם הבינו שיש בעיה, אבל הם לא היו יכולים לתפוס אותי בכוח. אם אני אומר שאני הולך על משהו, אני פשוט הולך”.

משה רוטר. "אני לא אוהב מסגרות” (צילום: חגית הורנשטיין)

עם 2,500 שקל בכיס

וכך, חמוש בבגדים שהיו על גופו, התגלגל רוטר משכונת גאולה על אופניו ומצא עצמו משוטט ברחובות העיר כשבכיסיו מוחבאים 2,500 שקל שאותם חסך בעבודות מזדמנות בחופשות, באישורו של אביו כמובן, שהעדיף שהילד יעבוד, העיקר שיהיה עסוק.

“הייתי בטוח שהסכום הזה יחזיק אותי לפחות חצי שנה בחוץ”, הוא מספר, “אין לבן אדם בן 15 מושג, הוא לא יודע כלום מהחיים שלו, סתום לגמרי. אבל תוך שבוע ניקיתי את כל הכסף ואמרתי לעצמי ‘וואו, מה עושים עכשיו?’. ידעתי שאני צריך להתחיל לעבוד”.

לאן הלכת?

“הרמתי אוהל בחוף הים. התקלחתי בטוש בחוץ, אפילו לא במלתחות. קניתי סבון והסתדרתי. אני לא יודע בדיוק כמה זמן עבר, אבל בין חצי שנה לשנה ניתקתי קשר מהבית בתקופה מאתגרת מאוד. ברור שהם חיפשו אותי”.

לא התגעגעת?

“ממש לא. אני בן אדם שלא רואה בעיניים. אם אני הולך על משהו, זה עד הסוף”.

הורדת את הפאות ואת הכיפה?

“התגלחתי ביום שבו עזבתי. הייתי צריך להתרגל לזה אבל זו לא היתה בעיה. התאמתי את עצמי לסיטואציה מהר מאוד. לא היה לי מוזר, הרגשתי הכי בנוח בעולם”.

המשכת להתפלל?

“מה פתאום?! כלום. הלכתי עם ההחלטה עד הסוף. אין אצלי להתבלבל, אין אולי. כשאני הולך על משהו זה עם הראש בקיר, אבל עם שכל ועם היגיון. אין ימינה ושמאלה”.

איך התפרנסת?

“הבעיה הגדולה היתה שלא רצו לתת לי לעבוד כי הייתי צעיר מדי. אף אחד לא מוכן להעסיק ילד בן 15, אז זרקו אותי מאחד לשני. הייתי צריך לשרוד, הייתי צריך לאכול, הייתי צריך להחזיק את עצמי איכשהו, אז עברתי חנות חנות בעיר התחתית ושאלתי אם מחפשים עובדים. חיפשתי בעיר התחתית כדי שאהיה קרוב יחסית לים. כולם אמרו לי שהם לא יכולים להעסיק אותי, עד שנכנסתי לחנות אופניים שאליה הייתי מגיע עם אבא שלי כשהייתי צעיר יותר, ושאלתי את הבעלים אם הוא מחפש עובדים. הוא ענה שלא אבל שאין לו בעיה להעסיק אותי תמורת אוכל כי אסור היה לו להגדיר אותי כעובד. אמרתי שמתאים לי. ישנתי במחסן מאחורי החנות עם כל העכברים, דברים שלא רואים בסרטים אפילו. זה סיפור אמיתי לגמרי וקשה”.

ואז אלת המזל הגיעה לבקר.

“יום אחד נכנס בחור חובש כיפה שהגיע לתקן את האופניים של הילדים שלו. הבעלים של החנות סיפר לו עלי בלי שידעתי. הוא אמר שיצאתי מהבית ושאני עובד תמורת אוכל וישן במחסן מאחור. הבחור היה בהלם. הוא לא האמין שזה אמיתי ובא לדבר איתי. הוא הוציא מהכיס מפתח ואמר שיש לו דירה שעומדת ריקה ממש בסמוך ושאני יכול להשתמש בה. חשבתי שהוא צוחק עלי ואמרתי לו ‘לך, לך, אתה עם השטויות שלך’. ממש התעצבנתי עליו. הרי מי ייתן לילד דירה ככה ללא תמורה. הוא ניסה לשכנע אותי שהוא רק רוצה לעזור לי, וראיתי שהוא רציני כי הוא ממש התעקש. נכנסתי לדירה שהיתה מעופשת לגמרי, אבל היה לי בית. דירה שעולה איזה 2,000 שקל בחודש היתה שלי בחינם. באותו הזמן עבדתי גם כשוטף כלים במסעדות, אז סידרתי את הבית. התקדמתי ממש מאפס. אפשר לומר שהתקדמתי ממינוס. לאט לאט למדתי איך להתנהל נכון עם הכסף ואיך אפשר אפילו לשים קצת כסף בצד. אפילו למדתי לבשל. בעצם למדתי להסתדר מכלום. ממש מכלום”.

אני מנסה לדמיין את זה.

“זה מטורף. זו היתה תקופה מאתגרת אבל אני לא ראיתי את הקושי ולמדתי מזה הרבה דברים. כשלבן אדם קשה יש לו שתי אופציות – או שהוא נופל למטה או שהוא עף חזק למעלה. הוא יכול לבחור – או להגיד ‘אוי אוי אוי מה אני עושה’, או להגיד ‘זה המצב, זה מה שבחרתי, ועכשיו צריך להחליט מה אני עושה. האם להידרדר לסמים ולאלכוהול שהם הפתרונות הכי גרועים שיש, או שאני לוקח את עצמי בידיים ועושה הכל כדי לעלות למעלה, אבל הכל’. לא בחרתי בדרך של סמים ושטויות אלא אמרתי לעצמי שאני חזק בראש, ששום דבר לא יכול לשבור אותי, שזה ייקח זמן אבל בסוף זה יצליח”.

איך יצרת קשר עם נערים בני גילך?

“לא יצרתי. הייתי מרוכז בלשרוד, לא עניין אותי כלום. את צריכה להבין שבן אדם שנמצא בסיטואציה כזו, כל מה שמעניין אותו זה להשיג אוכל ומים, שום דבר אחר לא מעניין אותו. זה אפילו לא עלה לי בראש לשנייה. אבל אני כן יכול לומר לך שכשרוצים להסתדר אז מסתדרים”.

לא מתים מרעב.

“בחיים לא. תירוצים תמיד יש. בעקבות מה שעברתי אני לא פוחד מכלום. לפעמים לפני דברים גדולים אני שואל את עצמי איך אסתדר, ואחרי דקה אני נזכר במה שעברתי ואומר לעצמי ‘מה, אתה צוחק? זה נייר טואלט, תמשיך הלאה’. הכל מצחיק בחיים”.

מה היו החלומות שלך אז?

“לא היו לי הרבה חלומות. החלום היחיד היה להיות חופשי, כלומר לא לחיות בפחד מה יהיה מחר ומה יקרה אם לא אסתדר ומה אעשה אם לא תהיה לי עבודה. זה היה קיים תמיד וזה מה שהרתיע אותי, אבל היום אני במקום אחר לגמרי. יכול להיות שהפחדים האלה מלווים אותי גם היום בלי שאני שם לב אליהם, אבל אני עושה הכל כדי לדאוג לעצמי ולעסק שלי שיפעל כמו שצריך”.

אני חוזרת לרגע בזמן. אמרת שההורים חיפשו אותך. איך ואיפה הם מצאו אותך?

“אבא שלי מצא אותי. נראה לי שבעל חנות האופניים סיפר לו עלי. אבא הגיע לראות שאני בסדר, וזהו. מעבר לזה לא התחדש הקשר”.

משה רוטר. "אני לא עבד של הזמן“ (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

השלמת לימודים במתנ”ס

קצת לפני גיל 18 קיבל רוטר צו גיוס, אך לא היה מוכן מבחינה נפשית לגיוס. והוא ממש לא מצטער על כך. הוא הכיר שני שותפים שהיו בעלים של סופרמרקט ועבד שם מבוקר עד ליל. גם כשהבין שהשניים, טובים ואמפתיים ככל שהיו, ניצלו אותו, הוא ראה בכך שיעור מצוין נוסף לחיים. במשך שלוש השנים שבהן עבד בסופרמרקט הוא למד נהיגה, חסך פרוטה לפרוטה ורכש רכב משומש. במקביל הוא החל ללמוד מכונאות רכב אך עזב בגלל שעמום, ומצא עבודה במוסך UMI בטירת כרמל. אחרי חצי שנה הוא עבר למכונאות טרקטורים.

“לא באמת ידעתי מה לעשות”, הוא נזכר, “הבחור שם פשוט אמר לי ‘תעשה אחת, שתיים, שלוש’ ועשיתי לו יותר נזק מתועלת. הוא לא יכול היה לעשות לי כלום, אבל בסוף נפרדנו. שאלתי את עצמי מה עושים וידעתי שצריך למצוא פתרון. הכרתי ידידה טובה שאמרה לי שיש לי קטע חזק מאוד עם ספורט ושאני חייב לעשות עם זה משהו. היא צדקה. ספורט היה תרפיה בשבילי, אבל למי היה כסף לזה?”.

איזה ספורט עשית?

“הרבה תרגילי כוח במתקנים בים. ריצות לא עשיתי, זה הגיע בשלב מאוחר יותר”.

ובכל זאת, איך הגעת להיות מאמן כושר?

“אמרתי לה שכאשר יהיה לי כסף ארשם, והיא ענתה שזה משפט שלא מוביל לשום מקום כי לא צריך לחכות שיהיה כסף. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מהשלוחה של מכון ווינגייט בנשר, שבה הודיעו לי שתוך כמה ימים אני מתחיל קורס מאמנים. עניתי להם בצורה לא יפה שמי מכיר אותם בכלל, שלא נרשמתי ושבטח לא שילמתי. כשניתקתי התקשרתי לידידה שלי ואמרתי לה ‘תגידי, את נורמלית, את רשמת אותי?’. ‘כן’, היא השיבה לי, ‘אבל שילמתי עם כרטיס האשראי שלך’. היא אמרה לי שאסתדר כי אין לי ברירה. למדתי כמו בובה עם מצגות עד לפנות בוקר כדי לעבור את המבחנים”.

ידעת להשתמש במחשב, באינטרנט?

“את 12 שנות הלימוד השלמתי קצת לפני כן במתנ”ס נוה יוסף. זה משהו שקיבלתי ממחלקת הרווחה בעירייה כי אמרו לי שזה המינימום כדי שאוכל ללמוד. נתנו לי רקע בסיסי במתמטיקה ובמחשבים, וסיימתי את הלימודים. התחלתי לאמן וראיתי כמה שזה מאתגר”.

מאיזו בחינה?

“חשבתי שאגיע ויעמדו אצלי בתור, אבל זה לא עובד ככה. יש בארץ אלפי מאמנים, וצריך להיות מיוחד במה שאתה עושה, אחרת אין סיבה שמתאמנים יגיעו אליך. צריך למצוא דרך להדגיש את המיוחד שבך. גיליתי שאני יכול לתת למתאמנים משהו שכמעט אף מאמן אחר לא יכול לתת להם – יחס אישי. אני באמת מקשיב להם, והם יכולים לספר לי דברים אישיים מאוד שאותם הם לא מספרים אפילו לאנשים הכי קרובים אליהם. הם מרגישים איתי מאוד בנוח כי אני נותן להם את הביטחון שהכל נשאר בחדר. זה אינטימי מאוד. הם מקבלים סוג של שעה עם פסיכולוג פלוס סטנדאפ שאני מעביר להם תוך כדי האימון, וגם כושר כמובן. אלו שלושה דברים שהם בילט אין באימון. הדבר הזה הוא קטלני”.

אתה משתף את המתאמנים בסיפור חייך?

“לא לכולם, אבל למתאמנים הוותיקים שלי אני מספר על כל מה שעברתי וזה נותן להם הרבה כוח. הם אומרים לעצמם שאם אני עברתי את מה שעברתי, איזה תירוץ יש להם לוותר ולא לתת את המקסימום באימון. תחשבי על זה שאנשים באים אלי בגלל שקשה להם. אם הם היו יכולים להסתדר לבד הם לא היו צריכים אותי והיו עושים את זה לבד. הם מבינים שהם באים אלי כדי לקבל תקווה. הם לא זקוקים לי כדי שאתן להם משקולת ואגיד להם להעלות אותה למעלה כי את זה כל מאמן יודע לעשות. צריך לתת למתאמן ערך מוסף, הרבה מעבר, וכשהוא מקבל את זה הוא בחיים לא יעזוב. את זה אני יכול להבטיח”.

משה רוטר. ”להיות לבד במשך רוב הזמן נותן לי שקט מטורף“

ריצה משעממת עד מוות

רוטר מעיד על עצמו כמי שאוהב להיות לבד. אולי זו הסיבה שבגללה הוא בחר לעסוק ברכיבה על אופני כביש – ספורט שאותו הוא עושה באופן חובבני, ולמרות שהוא משתתף בתחרויות הוא לא מקבל עליהן תמורה כספית. את חדר הכושר הוא בחר לפתוח בבית שהוא שוכר בעוספייה, והבחירה לגור שם היא בדיוק בגלל אותו הצורך.

“להיות לבד במשך רוב הזמן נותן לי שקט מטורף”, הוא מסביר, “זה נותן לי זמן לחשוב על דברים, ובגלל זה מצאתי את הפינה הזו. יש פה שקט, וחשובה לי מאוד ההתבודדות הזו. אני בוחר מתי אני נפגש עם אנשים ומתאים את המתאמנים לסדר היום שלי. אם אני צריך לצאת לרכוב, אף אחד לא יתאמן אצלי בזמן הזה, ולא אכפת לי אם הוא ותיק וזקוק מאוד לאימון. זה לא מעניין אותי. אני אומר שאין מקום כי זה הזמן שלי”.

למה בחרת להתחרות באופניים?

“זה עושה לי טוב. התחריתי גם בריצה אבל זה שעמם אותי עד מוות. ריצה היא דבר נחמד עד גבול מסוים, אבל בסופו של דבר זה מביא לי את הסעיף. הקטגוריה שבה אני מתחרה באופניים היא סופר מאתגרת – שינויי הקצב, הפיצוצים, הספרינטים, החשיבה. זה ספורט שדורש המון מחשבה, זה לא סתם לפדל. זה ענף קשוח מאוד, מהקשוחים בעולם מבחינת סיבולת לב-ריאה, וצריך להיות מרוכז כל הזמן. אי אפשר לרכוב כשאתה לא פיקס על האופניים. צריך להיות בריכוז מקסימלי ולהבין איך זה עובד. זה עולם ומלואו, הרבה יותר מורכב מאיך שזה נראה”.

אתה עושה את זה לבד?

“לא. אני חלק מקבוצה אבל עכשיו יש לי מאמן אישי כי עברתי ניתוח בקע והתוכנית הקבוצתית לא רלוונטית אלי בכלל בשלב הזה. לכן המאמן מתאים את האימונים שלי למה שאני יכול לעשות. אני גם די מוגבל בשעות בגלל האימונים של החניכים שלי, ולכן אנחנו צריכים לעשות את המקסימום במינימום”.

כמה אימונים בשבוע?

“ארבעה-חמישה בין שעתיים לשלוש, ובשבת בין ארבע לחמש שעות. מי שרוצה להצליח צריך לתת הרבה מעבר למה שהוא חושב שהוא יכול, אחרת הוא הולך אחורה. זה משהו שאני גם אומר תמיד למתאמנים שלי – אין קיצורי דרך. ‘אם אתה חושב שבלחיצת כפתור אוכל לשנות לך את הגוף, לך למישהו אחר, זה לא יקרה אצלי. אצלי אתה הולך לעבוד קשה ולהשקיע, ואם תבריז מאימונים תלך אחורה. עכשיו תעשה עם זה מה שאתה רוצה”.

אתה מקפיד לדבר על המתאמנים בלשון זכר. מתאמנות אצלך גם נשים?

“לא גם אלא בעיקר נשים. אני לא יכול לברוח מזה, זה רודף אותי. 98 אחוז מהלקוחות הן נשים. אתן שולטות בעולם ומנהלות אותו, ואנחנו צריכים להגיד רק ‘את צודקת’ וזהו. חשוב מאוד לדעת את זה”.

יש לך נקודות שבירה באימונים?

“בחיים לא. יש לפעמים מצבים שאני לא יכול להתאמן, אבל צריך לדעת להתמודד עם זה. החיים הם דינמיים מאוד – תמיד צץ איזה משהו וזה מתסכל, אבל מתמודדים”.

אתה מרגיש שאתה צריך להספיק עוד הרבה דברים כי נחשפת אל החיים האלה בגיל מאוחר יחסית?

“אני צריך עדיין להספיק הרבה מאוד דברים. נולדתי להצליח, אני לא רואה אופציה אחרת. אני רוצה להיות הבן אדם הכי מצליח בעולם. זה ייקח קצת זמן, אבל עם הכוונה נכונה אגיע לשם. אין אצלי להתפשר על בינוניות או לכוון נמוך. אם אני הולך על משהו זה חייב להיות הכי טוב שיש. אם אין לי את הידע ואת הכלים זה ייקח זמן, אבל בסוף אגיע לשם”.

מאיפה זה בא?

“זה בא לי מבפנים. אני לא נכנע לבינוניות כי מי שמכוון נמוך יורד לתהום. אם לא תכוון הכי גבוה שאפשר, תמיד תישאר באותו מקום”.

זה מה שאתה מעביר למתאמנים שלך?

“כשאני מאמן אני דמות אחרת לגמרי. מצד אחד סמכותי מאוד ומקבל תמיד את מה שאני רוצה. אין דבר כזה שאגיד למתאמן לעשות משהו והוא לא יעשה. מצד שני אני קשוב מאוד, ואיך שהוא נכנס בדלת אני מזהה על הפרצוף שלו מה עובר עליו. הרי זה לא מחשב שאני דורש ממנו עבודה, זה בן אדם עם רגשות. אני חייב לזהות איך הוא הגיע לאימון ומה אני יכול להוציא ממנו. הרגישות היא חשובה מאוד. אני חייב לדעת מה קורה איתו – אולי הוא חטף מאשתו לפני שהגיע או שפשוט לא באתי לו טוב בעין היום, וצריך לדעת להתייחס לכך בהתאם”.

אתה גם מאמן בהולמס פלייס בגרנד קניון.

“נכון, כבר כמעט שנתיים. אני עובד בהולמס בעיקר בשביל חשיפה. זה לא מקום שבו אני יכול להתפרנס אלא אם עובדים מהבוקר עד הלילה, ואני עובד שם מקסימום ארבע שעות ביום. אני לא עבד של הזמן, אני מאמין שצריך לעבוד בצורה חכמה ולייעל את הזמן. לעבוד מהבוקר עד הערב זה משהו מתאים לחמורים, ואני לא רואה את עצמי כחמור”.

מה אתה עושה בזמנך הפנוי?

“מדי פעם עיסויים. אני גם מעסה, אבל אין לי זמן לעשות לאחרים. מדי פעם אני מפנק את עצמי ומקבל עיסוי. או שאני הולך לראות סרט טוב בקולנוע. אני אוהב מאוד את מורגן פרימן. לשבת סתם בבית קפה עם חברים זה גם אופציה. לא חסר מה לעשות, הזמן מנוצל כמו שצריך. אני גם מתפעל את העמודים העסקיים של העסק בפייסבוק ובאינסטגרם. אנשים צריכים לראות שהעסק עובד. אני לא אוהב את זה ואין לי כוח להתעסק בזה, אבל אין מה לעשות – אני צריך להתאים את עצמי לתקופה, ופרסום זה דבר חשוב”.

משה רוטר. "הקטגוריה שבה אני מתחרה באופניים היא סופר מאתגרת“

אימון כושר חשאי להורים

לרוטר יש אח נוסף שיצא בשאלה, אבל דווקא איתו היחסים אינם תקינים, בניגוד לשאר בני המשפחה שאיתם הוא מסתדר מעולה. בשנה האחרונה הוא אפילו מגיע פעם בשבוע לבית הוריו כדי לאמן אותם.

“אני לא זוכר שהמפגש המחודש עם ההורים היה מיוחד, ממש לא”, הוא מספר, “הם לא רוצים שיידעו שאני נמצא אצלם כי זה לא נותן להם הרגשה נעימה שהילד שלהם הוא כזה. אבל זה בסדר. אני משתדל ליצור כמה שפחות אי נעימויות, וכשאני בא לאמן אותם אני מחנה מחוץ לשכונה, לוקח משקולות בתיק ומגיע אליהם הביתה. הם גרים קרוב ליציאה מהשכונה, ואני מעדיף להגיע משם ולא לעבור בתוך השכונה. יוצא לי לפגוש דתיים בדרך, אבל הם לא מעניינים אותי”.

כל האחיות מקבלות אותך? אתה מוזמן אליהן?

“בגדול כן, אבל אין לי מה לעשות שם. הם מבלבלים את השכל עם השטויות שלהם ואין לי סבלנות לזה. גם אצל ההורים אני עובר בכל פעם תסריט קבוע של שאלות – מתי תתחתן, מתי תביא ילדים. תעזבו אותי בשקט כבר. אז מה שאני עושה זה לתת להם עוד סט, ואז אין להם מספיק חמצן כדי לדבר. זה פתרון שמצאתי עם הזמן כי אין לי כוח לשמוע את הבלבולי שכל האלה. שני ההורים שלי הם בני 60 אבל הם החלו להביא ילדים בגיל צעיר. כל שנתיים ילד, עובדים על הספק גבוה”.

כמה אחיינים ואחייניות יש לך?

“אני לא יודע, זה לא מעניין אותי. אני לא מכיר אותם, ושכל אחד יישאר בפינה שלו. אני לא מתקרב לגני ילדים. היה גן ילדים בבית שגרתי בו, ואני מתרחק משם. אני מחפש בשלים ובשלות שאיתם אני יכול להתמודד. אני אוהב אנשים שקטים שלא עושים רעש”.

מה השאיפה שלך?

“השאיפה היא להגיע לקהל יעד שבאמת צריך את העזרה שאני יכול לתת – גם ילדים אבל בעיקר בני הגיל השלישי. יש לי הסמכה מיוחדת לגיל השלישי ואני יודע לתת מענה לצרכים שלהם. אני יודע שאני יכול לתרום להם המון. פעם פחדו להעמיס עליהם וניסו לתת להם רק תרגילים קלים, אבל היום זה ממש לא כך. בני הגיל השלישי צריכים להרים משקולות כבדות, וכמה שיותר כבד כך יותר טוב, כי כך שומרים להם על איכות החיים ופשוט מצילים להם את החיים. הכל כמובן צריך להיות בהדרגה, לא ביום אחד להרים 150 ק”ג. הם חייבים להרים משקל כבד כדי לחזק את כל הגוף. גם מבחינת סיבולת לב-ריאה לא לתת להם רק ללכת אלא גם לתת להם לרוץ ולהרגיש שהלב שלהם נמצא במאמץ, ואפשר בהחלט להעמיס עליהם. כמובן שאם יש להם בעיה לבבית צריך להתחשב ולבדוק את ההמלצות של הקרדיולוג, אבל אין דבר כזה לא לעשות איתם עבודה רצינית. אני מכוון לאנשים שמחפשים תהליך ארוך של שנה ויותר. והם רואים תוצאות. אין דבר כזה שלא יראו תוצאות”.

ומה עם זוגיות?

“אני מוכן לשמוע, אבל צריך למצוא לזה זמן. יכול להיות שזה תירוץ שאני ממציא לעצמי. אני לא יודע אם יש לי ראש לזה כי אני מרוכז בלהרים את העסק למעלה ויש לי את האימונים שדורשים ממני הרבה אנרגיה וזמן. אבל זה הכל תירוצים, אני יודע. כשרוצים למצוא זמן למשהו אז זה לא רלוונטי השטויות שאמרתי עכשיו. כרגע זה פשוט לא נמצא אצלי בעדיפות עליונה”.