"איפה הבושה? איפה הערכים? איפה כבוד המת?" – כך פתח סמיר מועדי, קצין מטה במשרד החקלאות לענייני איו"ש ואחראי על התיאום החקלאי בין ישראל לרשות הפלסטינית, את הפוסט שהעלה אתמול (ראשון) בדף הפייסבוק שלו. מועדי, אב שכול, איבד לפני 11 שנה את היקר לו מכל – בנו יוסי, חייל בחטיבת גולני שנהרג מאש כוחותינו בקרב ברצועת עזה.
"איך נכנסים לבית של משפחה שכולה", הוא המשיך בזעקת כאב, "נעמדים מול קיר זיכרון של הבן וגונבים את הנשק האישי שלו? אחי ואחיותי בני כפרי ירכא היקר לנו, כמה מטה נגיע בסולם הערכים?".
בהמשך הפוסט גולל מועדי את החיים בצל השכול: "הצלחנו להפריד בין הכאב האישי לבין המציאות היומיומית – מן הסתם החלטה לא קלה אבל מתבקשת למעננו, למען ילדינו האחרים ולמען כל הסובבים אותנו. אני זוכר שנפגשתי בפעם הראשונה עם חיילי השריון שירו את שני הפגזים בשוגג למבנה שהבן שלנו שהה בו עם שאר לוחמי גולני, וכתוצאה מכך בננו יוסף נהרג עם שני חבריו ליחידה. הסתכלתי להם בעיניים, חייכתי, חיבקתי אותם וביקשתי מהם להביט קדימה ללא שום רגשי אשם".
ההורים אינם זוקפים כל אשמה ואין להם אף טענה נגד הצבא. מבחינתם זהו הגורל, והם מקבלים את רוע הגזרה בהכנעה. בגלל האמונה החזקה הם ממשיכים את החיים קדימה. עד ליום שישי האחרון. זו היתה נקודת השבר שגרמה לאב לפנות ישירות אל תושבי כפרו.
לאב השכול יש המון שאלות ומענה אין: "אני תוהה ושואל עד לאן אפשר להתדרדר מטה, שבן אדם, בן הכפר שלך – יכול להיות מכר, שכן, אדם שאולי התארח אצלנו – נכנס בשעות הלילה, לוקח את הנשק ונעלם, למרות שהנשק מנוטרל לגמרי ולא ניתן לעשות בו כל שימוש. איפה הרגש, איפה המצפון, איפה הערכים, לאן עוד נגיע? איזו חברה נאורה אנחנו רוצים לבנות? והכל נעלם בשביל בצע וכסף. אני כולי בושה איך קורה דבר כזה שאדם פורץ לבית, עומד מול קיר זיכרון שעליו חרוטים לא מעט זיכרונות ערכיים ומשמעותיים ממה שנשאר לנו מהילד שנפל במלחמה? אין לאיש הזה משפחה, אחים, אחיות, אנשים קרובים? איפה הסולידריות, איפה האהבה, איפה הערבות ההדדית?".
את הפוסט סיים מועדי בקריאה נרגשת ואישית אל הגנב: "אני פונה אליך, בחור צעיר, מבקש ומתחנן בפניך שתחזיר לנו את הנשק היקר והמשמעותי בחיינו. אתה לא יודע מה גרמת לנו. נכנסת לבית שלי ושל משפחתי, ובלי שום בושה או חמלה לא רק הרגת את הבן שלנו, אלא ביצעת וידוי הריגה לילד".
פינת ההנצחה של יוסף מועדי
רוצים להישאר מעודכנים?
סמיר, ספר על יוסי.
"יוסי נולד ב-12 באוקטובר 1989 בחיפה, גדל והתחנך בעיר כל חייו. ביסודי הוא למד בבית ספר פיכמן ובתיכון בבית הספר אליאנס. בכיתה י' החליטו בבית הספר שבגלל שהוא היה שובב גדול הוא לא מתאים למסגרת, והעברנו אותו לאנקורי, שם הוא סיים בהצטיינות חברתית ועם בגרות מלאה".
אתם משפחה דרוזית. למה בחרתם לגור בחיפה?
"אגיד לך משהו שיישמע מוזר, אבל זה מצחיק. אצלנו הדרוזים נהוג שמי שילדיו מגיעים לגיל בגרות חושב על עתידם ובונה להם בית בשכנות אליו, שבו הוא יגור לאחר שיתחתן. למשפחה שלי לא היתה יכולת לבנות לי בית, ובנו רק לאחי. אני ואשתי לעתיד, שהיא מדלית אל-כרמל היינו חייבים להתחתן כי אביה היה במצב רפואי לא טוב והרגשנו שאין לו הרבה זמן לחיות. לאחר החתונה הצעתי שנגור בשכירות בחיפה, ולאט לאט נבנה בית בירכא ליד המשפחה שלי. מאז, במשך יותר מ-30 שנה, אנחנו בחיפה. הילדים גדלו פה, הבת סיימה את בית הספר ליאו באק, בן נוסף סיים את בית הספר הריאלי – שניהם עושים כעת תואר שני, היא בהנדסת תעשייה וניהול בתל אביב והוא בהנדסת חשמל בבאר שבע. הבסיס שלנו הוא בחיפה כי כיף לחיות בה, אנחנו נהנים בה בכל רגע".
והצלחת להשלים את הבית בירכא.
"זה בית שמשמש אותנו בסופי שבוע בלבד כי הילד קבור שם. השקענו בבית הזה הרבה, בראש ובראשונה כדי לבנות לילד קיר הנצחה, כולל כל המזכרות שיש לנו ממנו. ליוסי, למרות שהוא נולד וגדל בחיפה, היו השורשים שלו שהוא תמיד השוויץ בהם ומעולם לא ויתר עליהם. היו לו לא מעט חברים בכל מקום, גם בירכא, כך שהוא שימר את הקשר שלו למקום ואף חיזק אותו".
הנצחת את זכרו במקומות נוספים.
"יוסי נהרג ב-5 בינואר 2009. מבחינתנו זה היה קשה מנשוא, אבל היינו גאים בו כל כך, במה שעשה ועל מה שתרם, וכל הזמן התעסקתי בהנצחה שלו. הקמתי מצפור על שמו סמוך לגבעת טל בקרית אתא – מקום מדהים שבו אני עושה פעילויות שונות כמו נטיעות בט"ו בשבט עם בית הספר אנקורי. אני עושה שם המון פעילות חברתית-חינוכית ומנסה להנחיל לבני הנוער נתינה ותרומה למדינה. חשוב לנו מאוד ללכת בדרך של יוסי. ויש לנו כמובן את פינת ההנצחה בירכא. בכל שנה ביום הזיכרון יש אזכרה שנתית. למרות שאצלנו לא נהוג לעשות אזכרות, אנחנו שינינו כיוון ואנחנו עושים לו אזכרה לכל דבר, כי כל החברים שלו מילדות ומהצבא וחברים של הילדים האחרים – כולם מתכנסים. לכן הקמנו את פינת ההנצחה המדהימה הזו, שמספרת את סיפור חייו של יוסי. תמיד כשאני יושב שם אני נרגע".
עד ליום שישי האחרון.
"ישבנו עם הילדים ועם האחיין שלי על כוס קפה, ופתאום הבן שאל אותי איפה הנשק של יוסי. באותו רגע הרגשתי שפטיש של טון נפל עלי, שמישהו בא ותקע בי סכינים וגמר עלי חד משמעית. עולמנו חרב עלינו. קשה לקבל וקשה לעכל את זה. כמובן שעירבנו את המשטרה, והם בודקים עכשיו במקומות שיש בהם מצלמות. אני מקווה מאוד שימצאו אותו. הדבר הזה לא רק שהחזיר אותי 11 שנים לאחור אלא עשה לי רע כל כך שאני לא מצליח לתאר עד כמה. ביקשתי ממי שלקח את הרובה, אם יש לו עדיין כבוד, חמלה ומצפון, שיחזיר אותו. זה מעשה שפל מדרגה ראשונה שנכנס מישהו לבית, יודע לאן הוא נכנס, ובלי למצמץ ובלי לחשוב פעמיים, בשיא החוצפה ובשיא השפלות וגועל הנפש, מרים את הנשק ובורח משם. אין יותר גרוע מזה".
אתה משער שזה מישהו מהכפר.
"בוודאי. אני בטוח ומשוכנע שזה מישהו שמכיר אותי. הוא לא נגע בכלום חוץ מאשר בנשק. אם לא הייתי רואה שהנשק איננו, לא הייתי מרגיש שמישהו נכנס.
זה פגע בך יותר?
"מה זה 'פגע בי'? הוא גמר עלי, אני אומר לך בשיא הכנות. ומה עוד שהנשק הזה לא יכול לשמש אותו, אי אפשר להשמיש אותו".
הוא כנראה לא ידע את זה.
"אני לא יודע אם הוא ידע או לא. אני חושב שלא כי הוא טיפש. רק טיפש יגנוב את חתיכת הברזל הזו. ריבונו של עולם, מה זה הפריע לו? נראה לי שאלה חבר'ה שאין להם שום תרבות, שום כיוון בחיים, שכל מה שהם מחפשים לעשות זה להרוס לאחרים. עצם הכניסה לבית זה אקט פוגעני שאין עליו מחילה, וקשה להבין את זה".
הכי נורא יהיה שבגלל פחד הוא יזרוק אותו במקום מרוחק שלעולם לא יתגלה.
"זה מה שגם אנחנו חושבים. אם הוא מפחד אז שיפסיק לפחד, אני רק מבקש שיחזיר את הנשק. אם יהיה לו כבוד עצמי, ואני לא מאמין כי לאנשים כאלה אין כבוד, שיחשוב על הסיטואציה ובמה מדובר. אולי לבו קצת יתרכך".
סמיר מועדי וחניכי תנועות נוער בפינת ההנצחה
