"אני רוצה להמריא הכי גבוה שאפשר"

חייה של אטל (אנג'לינה) מור, נערה בת 18 מקרית ביאליק, היו רצופים מהמורות. היא נולדה בטשקנט בירת אוזבקיסטן, ומאז שעלתה לארץ בגיל שנתיים עם אמה ואחיה הגדול, חוותה המשפחה קשיים רבים שהובילו להתפוררות התא המשפחתי.

"אמא שלי מאוד התקשתה לפרנס אותנו לבדה", היא משחזרת, "מה שגרר קשיים כלכליים, והדרך להתדרדרות הייתה מהירה. המצב הכלכלי הוביל אותי לסמים, אלכוהול ואלימות מגיל 12 בערך. יצאתי מהבית לפנימייה בכפר סבא, ושם הייתי במשך שלוש שנים עד שהיא נסגרה בגלל חוסר בתקציבים. התקופה שם הייתה מאוד לא טובה בשבילי, תמיד היו סביבי סמים ואלכוהול. חזרתי לקרית ביאליק, לא ממש ידעתי מה אני הולכת לעשות, הייתי כבר בת 17 והייתי אמורה לעלות לכיתה י"ב. הציעו לי ללכת לקידום נוער, זו מסגרת שבה משלימים 12 שנות לימוד בלי בגרות, אבל החלטתי שאני רוצה לחשב מסלול מחדש".

מה זה אומר?

"קצינת הביקור הסדיר בעיר, מעין יועצת, אותה אני מכירה מכיתה ז'-ח', כשהייתי בבית ספר כאן בקריה, הפנתה אותי לפגישה עם דורית ג'יימס-בנימין, מנהלת תיכון עתיד-עוצמה. אני זוכרת שהגעתי לפגישה עם אמא שלי וקצינת הביקור הסדיר. השיחה הייתה מאוד קשה. בכינו, כי הבנו שבגלל כל המעברים בין המסגרות, אני אתקשה מאוד בהשלמת הפערים לכיתה י"ב. אחרי כמה ימים, התקשרה אליי המנהלת ואמרה שהיא תוכל לקבל אותי לבית הספר בתנאי שאשאר כיתה. הסכמתי, כי זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי, ולא יכולתי לוותר עליה".

ואז חטפת שוק.

"בתחילת כיתה י"א קיבלתי הלם תרבות. הגעתי לכיתה והייתי בה הבת היחידה. זו כיתה מקצועית שמתמחה במכונאות רכב, מקצוע גברי מאוד. הימים הראשונים היו לי מאוד קשים. היה לי קשה להבין מי נגד מי, להשלים את כל הפערים, אבל בעזרת המחנך שלי וגם בעזרת המנהלת, הצלחתי בתוך שנה אחת להשלים פערים של שנתיים".

את חושבת לעסוק בזה?

"אני לומדת כרגע התמחות במכונאות רכב, שבסופה אני יוצאת עם תעודת הסמכה של מכונאות בסיסית. למדתי המון במהלך השנתיים הללו ואני מאוד רוצה להמשיך במקצוע ולהגיע כמה שיותר גבוה. אני רוצה להתגייס לצבא ולצאת לקצונה אחרי שאעשה כיתות י"ג-י"ד".

"זה מטורף להרכיב מנוע לבד"

מור מתמחה במכונאות רכב במפעל "זוקו-קאטרפילר", שנמצא ממש בסמוך לבית הספר. במסגרת שיתוף הפעולה בין המפעל למוסד החינוכי, עולים התלמידים על המכונות, ובסיוע עובדי המפעל מתמחים במקצוע. "אני והחברים שלי להתמחות עובדים יחד במפעל שנמצא ממש מתחת לבית הספר", היא מספרת בגאווה, "יש לנו מנטורים מהמפעל שבמשך יום בשבוע עוזבים את עבודתם, מלמדים אותנו ונותנים לנו כלים איך לעבוד. אנחנו עובדים על המכונות, בונים את המנועים, מתקנים ומפרקים את החלקים. החלום שלי הוא לעבוד במפעל אחרי שאשתחרר מהצבא כקצינה, להוביל עובדים ולנהל. יש הרבה מחלקות במפעל, ואני רוצה להמריא הכי גבוה שאפשר. כבר היום אני עובדת על משאיות של הצבא, ואני ממש אוהבת את התחום הזה. המשאיות מגיעות אלינו לטיפולים, לתובלה, מיגון, החלפת מנועים ועוד. יצא לי כבר שלוש פעמים להרכיב מנוע לבד עם מנטור, וזה היה פשוט מטורף".

הפכת להיות מורעלת מנועים.

"כרגע אני עובדת על פרויקט, שבו כל אחד בוחר נושא ומרכיב אותו מאפס. כל חלקיק, מה קורה שם, למה עשו את זה ככה, איך חישבו את זה, לומדים את כל המערכת עד רמת הבורג. אני כותבת את הפרויקט שלי על מערכת פנאומטית, שזו מערכת אוויר ברכבים כבדים שמטרתה לבלום זעזועים כמו שיש באוטובוסים ומשאיות".

את יכולה לשים את האצבע על מה גרם לשינוי במחשבה?

"לבית הספר יש חלק מאוד גדול במה שאני עושה עכשיו. אני מאמינה שלא הייתי עוברת את הדרך הזאת בלי התמיכה והכלים שקיבלתי. אם זה קושי לקום בבוקר, אם זה להתמודד עם העומס בלימודים, אם זה קשיים בבית. הם נותנים לי את המסגרת, כדי שהקשיים שלי לא ישפיעו על הלימודים. דורית המנהלת היא לגמרי אדם שאני חייבת לו את החיים שלי. בלעדיה אני לא יודעת איפה הייתי. היא מאוד דואגת ואימהית, היא זו שגרמה לי לתפוס את עצמי בידיים. פעם הייתי ממש בריב עם אמא שלי, זה היה ריב די רציני ותקופה כלכלית לא פשוטה. עבדתי כדי להשלים לאמא שלי את המשכורת. זה היה בתקופת הקורונה ולא היה לנו הרבה אוכל במקרר. סיפרתי לדורית מה שעובר עליי. בהתחלה ניסיתי להתמודד עם זה לבד, אבל הצוות החינוכי הבין שמשהו לא בסדר, והמנהלת דיברה איתי, היא פתחה איתי הכל ואני פתחתי איתה, בכיתי והיא ניגבה לי את הדמעות. היא חיבקה אותי, ובערב כבר קיבלתי טלפון שמשלוח ענק של אוכל בדרך אלינו. לא כל בית ספר היה עושה את זה בשביל התלמידים שלו. אבל בעתיד כל מורה וכל איש חינוך מכיר את כל התלמידים, מכיר את הרקע ואת הסיפור מאחורי הפנים, מלווים אותנו 24/7 ומתעניינים גם בנו ולא רק בציונים שלנו".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

הזכרת את הקורונה, איך לומדים מכונאות בזום?

"בתקופת הקורונה הכל היה מעורפל ולא ידענו מה קורה. בסגר הראשון הכל נעצר, אבל המשכנו שיעורים בזום. יש לנו מורה שיש לו מוסך, הוא היה מדבר איתנו בזום ומפרק חלקים ומרכיב כדי להדגים לנו. עצרנו, אבל לא באמת עצרנו. בסגר השני כבר הגענו לבית הספר, בכיתות קטנות ובצמצום, אבל היינו חייבים להגיע. אחרי כמה זמן כבר קיבלנו את האישור לרדת למוסך, אבל גם זה היה בתנאים מאוד מגבילים. היום אנחנו כבר אחרי זה, ועובדים רגיל. אתי, מנהלת הסניף של 'זוקו-קאטרפילר', היא אישה שאני מאוד מחוברת אליה. היא אישה חזקה ומדהימה והיא נותנת לנו את האופציה לעבוד בחגים ובחופשות, ואנחנו מקבלים על זה שכר, גם על היום בשבוע הזה. מקבלים פנסיה, ארוחות והכל, כמו עובדים רגילים במפעל".

במה את רוצה לסיים?

"אני חושבת שהסיפור שלי מוכיח שאפשר הכל. לא היה לי מושג לאן אני הולכת, והמצב שלי היה בקנטים, והנה, היום אני עושה י"ג-י"ד, והמטרה שלי זה להיות מהנדסת ולהתגייס לצבא. השמיים הם הגבול מבחינתי. הכי חשוב לי שאנשים יאמינו בעצמם. פשוט לקפוץ על כל הזדמנות".