אדי שטוקגולד בברבריה (צילום: יושי פרידמן, ESTRO)
אדי שטוקגולד בברבריה (צילום: יושי פרידמן, ESTRO)

זקני השבט

המבקר הגיע לברבריה במראה של היפי מזדקן ויצא משם כשהוא נראה כאדם מן היישוב. היכל הזקן החיפאי הוא לא בדיוק מספרה אלא ברבר שופ שמגיע קומפלט עם ברז בירה וניירות גלגול. ברוכים הבאים להיכל הטיפוח הגברי

פורסם בתאריך: 27.5.17 22:38

מכלל ההפרעות המאכלסות את דפי ספרי הפסיכופתולוגיה, עם הפרעה אחת יש לי את הקושי הכי גדול: נרקיסיזם. אין דבר שמרתיע אותי באדם אחר יותר מהצורך שלו לגרום לך ולאחרים לעסוק בו עד אין קץ, להבין אותו, לפרש אותו. אנשים שהערכתם העצמית מבוססת על ההתבוננות של האחר עליהם מציתים בי כמעט באופן אוטומטי איבה.
אבל מתבוננים חדי עין תמיד העירו לי שהאיבה הזו היא צדו השני של מטבע שבצדו הראשון מתנוסס דיוקן המתאווה להערצה. כך קורה שבטור הזה, שבו ניתנה לי הבמה ללהג כמה שאני רוצה, אני בדרך כלל מאדיר את פגמי ואת מגרעותי ומספר לכל מי שמוכן לקרוא איזה פשלונר אני ואיך נתקעתי בלי כסף לשלם בבית קפה או בלי נושא לכתוב עליו באמצע רחוב אפל ועוד כהנה וכהנה חוויות המעלות על נס את עליבותי, ובתוך כך את צניעותי, את עממיותי ובאופן כללי את המרחק האדיר ביני לבין נרקיסיזם. לא להעריץ?

על כן הביקור בברבריה – המקדש הקטן של התענגות גברית – תוך התבוננות אוסקר וויילדית במראה הוא גם סוג של חשיפה אישית. זה כרוך בהצגת הדיוקן שלי למול עיני הציבור ובבקשת סליחה מתרפסת על כך שאני מטריח את היקום, וכל זאת כדי שהיקום ישיב לי שביני לבין בראד פיט מפרידים רק הקילוגרמים.

לא היה פשוט להשיג תור בברבריה בהתראה של יום מראש. אחרי מאמץ ניכר הצלחתי להשתחל בשעה 20:05 לתספורת ולסידור זקן, ובמראה הפרא שאני שוקד עליו חודשים ושנים, בבלויי הסחבות שלגופי, פסעתי בחיוך לקיטון המואר. ברז בירה קידם אותי במאור פנים, לצדו תיבה עם ניירות גלגול וכמה מגזינים. על שני הכיסאות המרופדים ישבו שני לקוחות וספר וספרית שקדו על שערם ועל זקנם. לאחד מהם היה זקן צנוע, אם כי משמעותי, והשני היה עבדקן עם לוק של חוטב עצים היפסטר.

לצורך הטור הזה נשאיר בחוץ את השאלה מה קרה לעולם שהחזיר את הזקן, ועוד בגרסה מטופחת. אולי רק הגיג אחד בעניין הזה – אחרי קאמבקים אין ספור לעשורים האחרונים, אולי נמאס קצת מהאייטיז ומהניינטיז והגיע הזמן לחזור לשנות ה־30? מה שחשוב הוא שהמוטו שאפשר לזקק מהברבריה הוא “הזקן במרכז”. בדיוק ההיפך ממה שהורגלנו בעידן המטרוסקסואליות – לא עוד גבות אצל הקוסמטיקאית, לא עוד הסרת שיער מהכתפיים ומהגב התחתון. “גם אצל נשים יש משהו כזה”, אומרת דריה וולפמאן, הברברית שלי החל מהשבוע. שיער הגוף חוזר כסוג של מחאה, לדבריה, של מי שלא מוכן לחיות בעולם שבו מפטרים אותך מהעבודה כי אתה לא מתגלח (ולא משנה איפה – רגליים, בתי שחי וכן הלאה). אצלי המקרה היה הפוך – נכנסתי לברבריה פרא אדם ויצאתי כאדם מן היישוב. התמונות לשיפוטכם.

המבקר כהיפי מזדקן

המבקר כאדם מן היישוב (צילום: דריה וולפמאן)

המבקר כאדם מן היישוב (צילום: דריה וולפמאן)

 

יכולת שיחה וירטואוזית

 

זו לא היתה התזה היחידה שבחנו. אחת מהסברות שוולפמאן הזכירה לגבי חזרת הזקן היא שמקור הטרנד נעוץ ביריבות בין חברת ג’ילט לבין חברה אחרת שהחליטה להילחם בענקית סכיני הגילוח בעזרת תצוגת אופנה שבה לכל הדוגמנים היו זקנים. בין אם זה אכן קרה ובין אם לא, עיון קצר בגוגל מגלה עשרות כתבות שבהן ג’ילט מוזכרת כמי שספגה את ההפסדים הגדולים ביותר בגלל אופנת הזקנים, וכעת מנסה להילחם בו בכל כוחה.

יהיה אשר יהיה מקור האופנה, אלמלא היא סביר להניח שהברבריה לא היתה קיימת, ואם כן, היא היתה סתם מספרה, וזה לא הקייס. ברבריה היא ברבר שופ. “זה דבר שלא היה בחיפה קודם”, אומר אחד הבעלים אדי שטוקגולד, “היה חסר פה ברבר שופ, ואנחנו ממלאים את החסר הזה”. אני תופס אותו בטלפון, עם ג’ט לאג מביקור ביעדי תספורת זרים. “המקום הזה הוא הגשמת החלום שלי”, הוא אומר, “לא היינו מוכנים לבום הזה”.

מה זה ברבר שופ? ויקיפדיה מסרבת להבחין בין זה לבין סלון לשיער. אפשר לרדד את האבחנה ולהגיד שמדובר בהבדל בין ספר למעצב שיער, אבל בברבריה לא רק שלא תפגשו מעצבי שיער, גם ספרים הם לא בדיוק. אולי ההגדרה הנכונה היא גלבים. נכון, איש לא חידד תער על רצועת עור כשהתפרקדתי על הכיסא (אורגינל משיקגו משנות ה־30), אבל בכל שאר המדדים הברברית שלי היא גלבית לכל דבר. לסכך הפרוע שעל ראשי היא התייחסה בפמיליאריות מלאת חביבות אבל חסרת סנטימנטים. תוך כדי הפגנה של יכולת שיחה וירטואוזית היא הסבירה לי מה היא מתכוונת לעשות, ועברה משם לניתוח מדוקדק, אמפתי במידה אבל חף מרחמנות צבועה של ההזנחה העצמית שלי.

יכולת שיחה כזאת היתה אולי רק לאיציק, הספר שלי עד גיל 12, מלח לשעבר עם קעקועי עוגן על זרועותיו, אוהד מושבע של הפועל חיפה שהתמיד לחתוך את שיערי ישר בדוגמת צלחת והיה אחד מהיחידים שהצליח להתמודד עם הקשקשנות האולימפית שלי, אולי בזכות הסלחנות שלו למשאלה שלי לדבר איתו על פוליטיקה (מה אתה אומר על שמחה ארליך? אתה חושב שירוחם משל יהיה יותר טוב ממשה ורטמן?).

דריה וולפמאן בברבריה (צילום: יושי פרידמן, ESTRO)

דריה וולפמאן בברבריה (צילום: יושי פרידמן, ESTRO)

שטוקגולד מספר שהמקום פתוח בסך הכל חודשיים. הוא עבד בברבריה בתל אביב, באחד משני הסניפים שפועלים שם, והחליט שהוא רוצה להביא את הבשורה לעיר מגוריו חיפה. “לפני שפתחנו סיפרנו בכמה שיותר אירועים כדי שאנשים יכירו אותנו וירגישו את הווייב”, הוא אומר, “באנו לטכניון, שמנו כיסא וסיפרנו אנשים. זה היה סופר מגניב. זו הדרך שלנו להתפרסם ולהכין את הקרקע. פשוט לוקחים כיסא, מוציאים אותו החוצה ומספרים אנשים”. את הרעיון של מספרות הפופ אפ הוא הביא אותו מחו”ל. “יש לנו חברים באנגליה שעושים את זה כבר שנים”, הוא מוסיף.

מה שיפה הוא שגם הקהל של הברבריה יודע שהוא מגיע לברבר שופ ולא לסלון תסרוקות. באיזו טבעיות הלקוחות מטים את ראשם לאחור כדי שהזקן שלהם יסורק, ימורק וייגזז. הם בלי ספק יודעים משהו שאני לא יודע. בכל המובנים הטרנד הזה הוא תפנית לא צפויה.

הברבריה, רחוב משה אהרון 2, השוק התורכי

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר