בתקופת הצנע ובשנים שאחריה – שנות ה־50 וה־60 – היה אלכוהול נחלתם של בוהמיינים תל אביביים בעיקר. יין היה מיועד לקידוש ולשאר טקסים דתיים, וההוצאה השנתית למשפחה לצריכתו התמקדה בעיקר בקירור (על ידי בלוקים של קרח כמובן) שנדרש לבקבוק היחיד שבכל שבוע נגרעו ממנו עשרה מ”ל.
אחר כך זה השתנה קצת עם הדודים מאמריקה שבאו לבקר ועם הנסיעות המאורגנות לסופרמרקטים בבירות אירופה, אבל רוח המפא”יניקיות עדיין גרמה לאנשים לתלות מבטים עקומים במי שהחזיקו בבית ביינות שמחירם היה יותר ממחיר בקבוק חלב. כך התמלאו מזנוני הסלון עם הדלת הנפתחת כלפי מטה בבקבוקי יינות נתזים שנהוג היה לקרוא להם שמפניה, ואחת לחצי שנה היה נשמע קולה של אם המשפחה מרעימה על האב “אולי תפתח כבר את הבקבוק שמפניה, הוא כבר חמש שנים צובר אבק. אתה כבר לא צעיר, מתי אתה מתכוון לשתות אותו?”. ואכן, רבים מבני דורי קיבלו בקבוקים כאלה בירושה.
אבל בשנות ה־90 צריכת יין שוטפת כבר לא נחשבה לבושה, ואט אט היא אפילו הפכה לאות לאנינות. צריכת היין לנפש גדלה, איכות היין השתפרה ובתחילת שנות ה־2000 התחוללה בארץ מהפכה של ממש כאשר הופיעו כאן מאות יקבים חדשים (בלי הגזמה) שמייצרים אלפי מותגי יין שונים.
אך היסטוריה נוטה לחזור על עצמה, וגם בתוך הים הטעים (לפעמים) הזה עדיין מתחוללת אותה דרמה מפא”יניקית שמוצאת לעצמה היום ביטוי שונה במקצת, למשל דרך האמירה “בחו”ל הייתי משיג יין הרבה יותר טוב בעשירית מחיר”. ובעוד שאכן יש בחו”ל לא מעט יינות זולים וטובים, מי שמבקש לשתות יין איכותי ממש ישלם תמורתו מחיר לא קטן גם מחוץ לגבולות ישראל. אני לא מדבר על יינות בורדו גדולים או על המובחרים שביינות ברולו, שמחיריהם מתחילים בכמה מאות שקלים. 80-70 שקל לבקבוק הוא מחיר די סטנדרטי ליין טוב בעולם.
ומה אפשר לקבל במחיר כזה בארץ? לקראת ראש השנה החלטנו לבחון את הסדרות הגבוהות של היקבים, אלה שהן לא הגבוהות ביותר אבל מגלמות את מיטב הייננות והכורמות, העשייה והחשיבה. היינות הללו אולי לא נועדו לצריכה יומיומית, אבל חובבי יין יתקשו לוותר עליהם פעם בשבוע, ובוודאי באירועים חגיגיים.
יקב עמק יזרעאל
אני שמח לפתוח את הסקירה ביקב נפלא שעושה יינות מקסימים, חיוניים מאוד, נקיים וממוקדים מבחינת העשייה הייננית. יתרון נוסף שלו הוא היותו קרוב מאוד לחיפה. שלושת היינות שנטעמו לקראת החג מהווים תמורה מעולה למחיר בכל קנה מידה, גם לא ישראלי.
לבנים 2017
איזה יין יפה. ארומטי אבל עתיר חמיצות. מאוד עכשווי ונכון. זהו יין של אקשן, מעורר חיך ומלהיב. בלי ספק אחד מהלבנים הטובים ששתיתי לאחרונה בארץ. הדומיננטיות של הגוורצטרמינר בבלנד היא מפתיעה, כי בטעם הנוכחות הבולטת היא דווקא של הסוביניון בלאן. הטעמים הבולטים בחך הם לימון, דשא כסוח ופרחוניות בכיוון של ורדים. הוא לא גולש לכיוונים טרופיים מוגזמים אבל מצליח להיות מספיק פירותי כדי להישאר מהנה. הוא די חד אבל לא דק מדי, ומצליח ללכת על הגבול. המינרליות הגירית נאה לו מאוד. המחיר: 80 שקל.
נהלל 2016
יופי של בלנד שפשוט עובד. בלגימה ראשונה הראש אומר מיד “זה הדבר שמתכוונים אליו כשמדברים על בלנד ים תיכוני”. הסירה והגרנאש תורמים יפה לפירותיות, והקריניאן תורם את העוצמה והחמיצות. לא ברור מי מהם אחראי על הטעם של עור חדש שהוא ניואנס נאה מאוד בקומפלקס הזה. שוב, ברוח היקב – לא בומבסטי, לא תוקף באגרסיביות את החך אבל ממלא אותו. יש בו משהו ממוקד ונקי. יכול היה אולי ליהנות מקצת יותר טאניות שהיתה עושה אותו לקצת פחות מתמסר ומקפיצה אותו דרגה. המחיר: 80 שקל.
ויונייה 2017
שוב, כמו ביינות האחרים של עמק יזרעאל, החיוניות והנעימות הן המאפיינים העיקריים של היין. ויונייה מקבל כאן טיפול מקסים שמבליט מאוד את המאפיינים הזניים – הפרחוניות, טעמי האגס והאפרסק והמינרליות המתבקשת. כאן תרומת החבית ניכרת יותר ומעניקה ליין נפח, וניל וחמאה שלא מעיבים על הרעננות. המחיר: 80 שקל.
יקב טוליפ
קצת יותר מ־15 שנה חלפו מאז מהפכת יקבי הבוטיק בישראל, שיקב טוליפ היה אחד ממוביליה. הרבה דברים השתנו מאז, אבל טוליפ נשאר נאמן לעשייה שלו מתחילת הדרך – יינות נגישים, פירותיים, מוקפדים מבחינת העשייה אבל שופעים אנושיות ולא מתחכמים.
טוליפ סירה רזרב 2016
תמיד היתה פראות מסוימת בסירה של טוליפ, והגרסה הנוכחית אינה מאכזבת. הטעמים של היין על החך הם מרוכזים ובהחלט מהדהדים בלגימה ראשונה, ואז מגיע הניואנס של עור חדש שלעתים חסר כל כך בסירה הישראלי של השנים האחרונות. החמיצות הטובה מאפשרת ליין לשרוד בכוס ובבקבוק זמן ממושך. הוא בינוני בפה, נאבק קצת בעודף עץ, אבל מצליח להתמודד איתו בזכות הטאניות הטובה. אני מלווה את הסירה רזרב של טוליפ מאז הבציר הראשון של היין. הוא עבר כמה תהפוכות, אבל ממשיך להיות רלוונטי ואחד מהסמנים האיכותיים של היקב. המחיר: 125 שקל.
יקב הרי גליל
העשייה הייננית של יקב הרי גליל תמיד היתה קצת שונה מהתמונה הכוללת. למרות הפיכתו במהלך השנים למגה יקב הוא מצליח להתעסק לא רק בשיווק ולהפיק יינות איכותיים גם בסדרות הנמוכות. עם זאת, הכיף האמיתי טמון בעובדה שהיינות המושקעים יותר שלו הם נגישים מבחינת המחיר.
מירון 2015
תמיד היתה לי חולשה למירון – היין השני של היקב אחרי יראון – שברוב השנים הצליח להוות תמורה מצוינת לכסף. אחד מהדברים הבולטים שאפשר להגיד על יקב הרי גליל הוא שיש שם הבנה די טובה למה שצריך לעשות עם סירה. כתמיד יש למירון צבע דיו יפה וניחוח מפותח שנוכחים בו גם הרבה פרי אדום ושחור וגם לא מעט עץ קלוי. על החך הוא עשיר מאוד, אולי אפילו קצת עמוס, עם טעמי דובדבנים וקליפות הדרים ותיבול של רצפת יער. העץ נוכח גם בטעם אך לא משתלט. אחרי השהייה מופיעים טעמים פרחוניים אופייניים לסירה. היין הוא די מרוכז לכל האורך, הדוניסטי באופיו ומענג. המחיר: 90 שקל.
רוצים להישאר מעודכנים?
יקב מאיה
היקב הים תיכוני שנולד מצלעו של יקב טוליפ כבר הפיק כמה בצירים ואפשר לקבל פרספקטיבה על העשייה הייננית שלו. מעבר לרעיון היפה של העמקת ההבנה של הטרואר המקומי, היקב עושה יינות טובים ומקוריים כבר כמה שנים באופן עקבי.
מאיה לבן 2017
יין רענן, מינרלי למדי, עם פרי שמתחיל מתון ועם השהייה בכוס מתגבר ומופיעים טעמים טרופיים, בעיקר של ליצ’י ואפרסק על רקע לימוני וחמיצות טובה, עם נוכחות של עשבי תיבול ומתקתקות קלה. טוב עוד יותר כשהוא קר, אז נא לא לזייף בעניין זה, ויופי של יין לאוכל. המחיר: 79 שקל.
מארה נוסטרום 2015
היין שאמור להיות פסגת העשייה הים תיכונית של היקב הוא יין עשיר ומלא שנותן ביטוי יפה לזנים, במיוחד לקריניאן ולסירה (יש בו גם דוריף, אבל לא צוין באיזה שיעור). הניחוח הוא של פרי בשל, מעט תיבול וניואנס של עץ קלוי. בחך הוא פירותי מאוד אבל לא ריבתי, עם נוכחות יפה של דובדבנים ומעט שזיפים. הוא חם למדי אבל גם מצליח להיות לא מתוק מדי. שהייה קלה בכוס מאפשרת לטאניות להופיע, והעץ נוכח גם בלגימה. לפרי מתלווה גם שכבת טעם של מוקה, והיין משתהה זמן ממושך על החך. איכותי מאוד וחף מפגמים. המחיר: 135 שקל.
יקב אורטל
נעמה סורקין, לשעבר הייננית הנהדרת של דלתון, עברה ליקב אורטל בשנה שעברה ובלי ספק תוסיף לעניין שמייצר היקב הקטן והסימפטי הזה. סורקין מכירה היטב את העשייה גם בכרם וגם ביקב, ויהיה מעניין מאוד לראות כיצד התפישות שלה יתורגמו לטעמים ולאיכויות ביקב בוטיק מובהק.
ויונייה רוסאן 2017
את היין הזה כדאי להשהות מעט בבקבוק פתוח לפני השתייה. לוקח לו קצת זמן להגיע לאיזון ולחמיצות להופיע, וכשזו נוכחת הוא נעשה מעניין מאוד. זהו יין שופע טעמי קליפות הדרים – ליים ואשכולית – עם תפוח ירוק ואפרסק, ובמקביל הוא בעל מינרליות ניכרת שמתבטאת בטעמי אבן ומליחות קלה. יש בו גם נוכחות לא מבוטלת של עץ וטעמי וניל וחמאה שנסוגים אחרי שהייה נוספת בבקבוק ובכוס ומאפשרים הופעה של פרחוניות ודבשיות אופייניות לוויונייה. אהבתי מאוד את הדינמיות שלו ואת התחושה שהוא נמצא תדיר בהתפתחות. יין עם אמירה אישית ובלי ספק תמורה מצוינת למחיר. המחיר: 68 שקל.
יקב יתיר
היקב הזה לא יודע איך לעשות יינות קטנים. הוא תמיד מכוון גבוה, גם מבחינת איכות וגם מבחינת עוצמת ההבעה. מאז שעשה היסטוריה וקיבל 93 נקודות על יין הדגל יער יתיר באתר של רוברט פרקר, הוא נשאר נאמן לעשייה שהיא אולי קצת ראוותנית, אבל נחמד שיש יקב שהריסון בו הוא לא בראש סדר העדיפויות.
הר עמשא יתיר 2015
אוהבים את הפטי ורדו ביתיר, עם הגוון המחוספס מעט ועם הירקרקות. הטעם של הבלנד קצת הולך לכיוון בורדו, עם הרבה דובדבנים, נוכחות של עץ, גרפיט, עור ובייקון. ביתיר יודעים מה הם עושים מבחינת החמיצות, שהיא טובה ומשולבת ומרימה את הממסך יפה למעלה. זהו יין קצת קשוח, כפי שניתן לצפות, שכדאי מאוד להשהות בבקבוק לפני השתייה. יש טון שזיפי מסוים ברקע וקצת קסיס שתורמים הקברנה והסירה. החבית קטנה עליו, ואפשר לחכות איתו גם שנה-שנתיים. יין מצוין ותמורה טובה למחיר. המחיר: 99 שקל.
פטי ורדו יתיר 2014
הרבה אלכוהול, הרבה מתיקות, ובאופן כללי שפע הם המאפיינים של היין הזה. זו לא החלטה פשוטה לעשות יין זני מפטי ורדו – ענב שמשמש בדרך כלל כדי להוסיף אופי לבלנדים – אבל ביתיר כאמור אוהבים קצת פראות. אחד הדברים המפתיעים ביין הזה הוא שנוסף על פטל ושזיפים בשלים שניכרים מאוד בטעם, אפשר למצוא כאן גם טעמים בוסריים של אגס ותפוח. זה יין ניחוחי מאוד, שמשלב טעמים של פירות אדומים, שחורים וירוקים, בשרניות ותיבול של אניס עם חמיצות טובה. לא מאוד אלגנטי בהכרח, אבל בהחלט עוצמתי ורב אופי. כיף של יין. המחיר: 139 שקל.
יקב רמת הגולן
יקב רמת הגולן הוא אחד מהיקבים הקבועים והמרגיעים ביותר במציאות המשתנה, שבה אפילו הבעלות על בנקים היא לא דבר שאפשר לסמוך עליו. הסדרות הגבוהות יהיו תמיד איכותיות ומדויקות, גם אם לא מפתיעות, והסדרות הנמוכות יותר ייתנו כתמיד תמורה טובה למחיר. העדפתי האישית בקטגוריה זאת היא תמיד ללבנים.
ירדן מרלו 2015
מקובל היה תמיד לראות בקברנה מסדרת ירדן את היין שלפיו נמדדים רבים מהיינות הישראליים בשנה נתונה. תמיד העדפתי דווקא את המרלו של היקב, שאני רואה בו בעל אופי אינדיבידואלי יותר. גם 2015 לא מאכזבת מהבחינה הזו. המרלו 2015 הוא ירדן אופייני, עם ריכוז פרי ניכר, מתקתקות קלה, גוף מלא וטעמי פירות שחורים ואדומים עם דגש על פטל, אבל גם עם טעמים קלויים, ירקרקות מסוימת ותיבול של פלפל שחור וקופסת סיגר. העץ נוכח אבל לא מאפיל על שאר הטעמים. שווה לפתוח כשעה לפני ההגשה ולאפשר ליין להתאזן ולחמיצות להופיע. המחיר: 110 שקל.
יקב וורטמן
מה עוד אפשר לומר על היקב החיפאי המצוין שמשלב ייננות קפדנית ומודעת עם כורמות שמחפשת את הייחוד של הטרואר שבו גדלים הענבים ועם הרפתקנות מבחינת סוג הזנים והרכבי הבלנדים? טוב שהם כאן ושאפשר למצוא את היינות שלהם בחנויות המקומיות או במרכז המבקרים ברחוב נתיב אופקים.
וורטמן נתיב אופקים 2013
היקב שחרר לקראת ראש השנה יין שמגלם בצורה טובה את רוח היקב. הוא בעל גוף בינוני של יין שמתחיל להתיישן, אבל עדיין סוחב יפה ויכול אפילו להתפתח עוד. החמיצות והטאניות הותירו בו את הרעננות. יש בו טעמי פטל שחור ועור חדש עם מרירות קלה, תיבול של פלפל שחור, קופסת סיגר ורצפת יער עם תוספת מינרלית בגימור. מזכיר מאוד יינות מדרום צרפת באופי – כאלה שהולכים על הגבול בין כפריות לאלגנטיות. מענג. המחיר: 110 שקל.
וורטמן עמק שפיה לבן 2012
היקב החליט לשווק החל מהשנה את היינות מהבלנד הזה, שכולל סוביניון בלאן וסמיון, חמש שנים אחרי הביקבוק. זאת לאחר שהבחינו שם שהם מתנהגים כמו יינות לבנים מבורדו, שבשנתם הראשונה הם רעננים ושופעי פרי, ואז הם נכנסים לתרדמת וכעבור כמה שנים מתעוררים שנית עם פרופיל טעמים בוגר ומעניין. ה־2012 מקיים יפה את ההבטחה הזו. הוא יין פנטסטי, שונה לחלוטין ממה שהוא היה באופן מקורי. נעלמו טעמי האפרסק הלבן והמלון, ונותר יין מפותח ומינרלי עם טעמי משמש, צימוקים ולדר ועם תיבול של קינמון, חמיצות טובה ודבשיות. יש לו ניחות יפה ופרחוני. החבית נסוגה לחלוטין אבל האקשן לא נגמר, והוא עשוי להימשך עוד שנה–שנתיים, אם כי בהחלט מומלצת צריכה מיידית. המחיר: 120 שקל.
יקב ברקן
קשה להקיף את העשייה של היקב הענק הזה, וראוי אולי רק להגיד עליה שהיא מגוונת מאוד, וכמו שיש להם אחיזה משמעותית בשוק היינות הפשוטים יחסית, יש להם גם מה להגיד בתחום ההרפתקני יותר, כמו סדרת אסמבלאז’, וגם בתחום הייננות הגבוהה.
ברקן אלטיטיוד 585 2014
סדרת אלטיטיוד מבקשת להמחיש את ההבדל בין כרמים של אותו זן – קברנה – שגדלים בגבהים שונים. מכיוון שטעמתי רק אחד משלושת יינות הסדרה אני מנוע מלהשוות, אבל אני בהחלט יכול להגיד שלפי התרשמותי מדובר ביין שמכוון גבוה מבחינת איכות. הוא הכי קברנה שיש, צעיר עדיין עם פוטנציאל התיישנות. הרושם הראשוני הוא של טעמי פרי שחור כמו שזיפים, אבל מיד כשהחמיצות עולה מופיע הקסיס ואחר כך גם פרי אדום ודובדבנים. באופן כללי טעמי הפרי ביין הזה הם מתונים, טעמי החבית הם נוכחים, והוא מאוזן ואלגנטי. המחיר: 120 שקל.
צילומים: טוליפ, חגית גורן, אילן הדר, רן הילל, איל קרן
