יסמין חלבי והזאר אל־קרא. “אנחנו לא מסתכלות על העתיד"
יסמין חלבי והזאר אל־קרא. “אנחנו לא מסתכלות על העתיד"

סושיית הכפר

כאשר הזאר אל־קרא ויסמין חלבי פתחו את סושינא בדלית אל־כרמל, הן לא תיארו לעצמן שהמקום הקטן, שנפתח בהשקעה מינימלית, יהפוך לסיפור הצלחה מסחרר. ככה זה כשהסושי מקבל צורה של ג’אנק פוד

פורסם בתאריך: 15.2.20 07:54

הן שכנות, חברות ושותפות, אבל מעל לכל הן חולקות אהבה שאין לה גבולות לאוכל, ואם לדייק – לסושי. בניגוד לאחרים בני גילן – 23 – שרק חולמים, הן לקחו את האהבה הזו צעד אחד קדימה, ושתיהן אחראיות על אחד מהטרנדים החמים שצצו בשנה האחרונה – מסעדת סושינא בדלית אל־כרמל שמככבת ברשתות החברתיות מיום פתיחתה.

הראשונה היא הזאר אל־קרא שאחראית על המטבח, והשנייה היא יסמין חלבי שנידבה את החצר של בית הוריה והאחראית על הניהול. פתיחת מסעדה לא היתה בתוכניות של אף אחת מהן, אבל מהרגע שבו נזרק לאוויר הרעיון, תוך שבועיים המסעדה כבר היתה פתוחה.
חלבי: “לא ישבנו שתי חברות ואמרנו שהחלום שלנו הוא לפתוח מסעדה, ממש לא. החלום שלנו הוא לאכול כל היום וכמה שיותר. מפה לשם התחלנו עם משלוחים”.

אל־קרא: “חשבנו לעבוד כמה שעות ביום, להכין במטבח הביתי, ולהתמקד בטייק אוויי ובמשלוחים, בלי לארח אנשים”.

חלבי: “יום אחד הזאר התקשרה וסיפרה לי שמגיעה אליה גרפיקאית כדי לעצב את הקופסאות של המשלוחים, ורצתה שאגיע גם כדי לחוות דעה. ישבנו ביחד ומישהו אמר ‘בואו נפתח מסעדה’. אמרנו ‘יאללה סבבה’, ככה בדיוק זה קרה. הכי ספונטני”.

למה דווקא סושי?

אל־קרא: “ישבנו בבית ועשינו מלא סושי. מלא”.

חלבי: “תספרי מההתחלה”.

אל־קרא: “קודם כל, הקשר שלנו מבוסס בעיקר על אוכל. אפשר להגיד רק על אוכל”.

עליה לא רואים, על שתינו כן.

“עליה לא רואים, יש לה גנים מיוחדים. אני מריחה אוכל ומשמינה, היא אוכלת כל הזמן ויורדת במשקל. צריך איזון, לא? נחזור לתחילת הסיפור. עשינו מלא סושי בבית. מאז שהייתי קטנה אני מכינה סושי לפי מתכונים שמצאתי באינטרנט”.

איפה פגשת לראשונה בחייך סושי?

“בפעם הראשונה אכלתי בפרנג’ליקו בגרנד קניון בחיפה עם אחי סלים שהכיר לי את המאכל הזה. לאחר מכן רציתי להכין בעצמי בבית וקראתי מתכון. לא צפיתי בשום סרטון שמלמד איך להכין, פשוט עשיתי. וואלה, יצא טעים. לא הכי מושלם, אבל אכיל למישהי בת 14. המשכתי לנסות עוד ועוד עד שהגעתי למתכון שלטעמי הוא הכי טוב, ואז יסמין נכנסה לתמונה. נתתי לה לטעום והיא עפה על זה”.

חלבי: “ראיתי את הסושי שלה והתחלתי לצעוק. אני מהמגזימות. כשאני רואה אוכל אני מתחילה לרקוד”.

אל־קרא: “התחלנו להכין סושי בכל שבוע, לרוב פעמיים בשבוע, והגזמנו עם הכמויות”.

חלבי: “היא היתה מתקשרת אלי לעבודה, שואלת מתי אני מסיימת ומודיעה לי שהיא התחילה להכין את האורז ושאגיע אליה כשאני מסיימת. היינו מתקשרות לכל החברים ולשכנים בכפר. מי שבא – תפדלו. כולם התלהבו מהסושי, והיה לנו כיף”.

אל־קרא: “קיבלנו המון תגובות מדהימות. אנשים שאוכלים הרבה סושי אכלו את הסושי שלנו ונדהמו. היה להם ממש טעים מאוד מדויק”.

 

סושינא. אם לא הזמנתם מקום מראש תיאלצו לחזור כלעומת שבאתם (צילום: חגית הורנשטיין)

סושינא. אם לא הזמנתם מקום מראש תיאלצו לחזור כלעומת שבאתם (צילום: חגית הורנשטיין)

 

האוכל כתרפיה

חלבי נולדה, גדלה ולמדה בדלית אל־כרמל. היא מגיעה ממשפחה מוזיקלית. אביה ושני אחיה מנגנים ושרים, ולפני ארבע שנים היא החלה ללמוד לפרוט על קנון ורוצה להתמקצע בכלי הזה שצורתו טרפז. בשנתיים האחרונות היא עובדת בחברת הוט, שם החלה בתפקידים זוטרים והתקדמה עד לתפקידה הנוכחי – ניהול מחלקת המדיה החברתית של החברה.

“אני ממש אוהבת את העבודה הזו”, היא מספרת ועיניה נוצצות, “אני מתעוררת בכל בוקר וכיף לי ללכת לעבודה. זו עבודה שנותנת המון לחיים, ואיכשהו היא קישרה אותי לפה, לניהול המסעדה. לנהל אנשים שם ולנהל אנשים פה זה אותו הדבר”.

את אחראית גם למדיה החברתית של סושינא?

“יש לנו מישהי שאחראית על המדיה החברתית – דרוזית מהכפר שעושה עבודה מצוינת. אני אוהבת את כל מה שקורה במדיה החברתית של העסק שלנו. הגענו רחוק בזכותה, וזה מעצים מאוד. קיבלנו המון פרגונים. בכל יום אנשים שולחים לי הודעות, מפרגנים על העמודים שלנו באינסטגרם ובפייסבוק, מתקשרים במהלך השבוע ומספרים כמה הם נהנו במסעדה. זה מרגש בגיל כזה להרגיש את העוצמה, את הפרגון ואת הכוח. אני לא מצליחה להשוות את זה לשום דבר מבחינת התחושה”.

להוריה – אמה מיילדת במרכז הרפואי כרמל ואביה קבלן דלתות – יש עסק משפחתי מאחורי הבית, מרכז דוניא שמו, שמשמש להרצאות, ללימודי יוגה, לשירה בציבור ולקורסים של הכנה ללידה שהאם מעבירה, וכן כמקום להופעות.

“המרכז פעיל כבר שש שנים והוא רק הולך וגדל”, אומרת חלבי, “זה כיף כי זה עסק משפחתי וזה בבית. שני האחים שלי מנגנים על גיטרה ושרים – מרואן מטפל במעגלי שירה בחיפה והיימן עובד בהפקות אירועים בכל הנושא של במות וסאונד”.

מה חלמת לעשות כשתגדלי?

“לא חלמתי לפתוח מסעדה. היו לי כמה חלומות, לא חלום אחד. רציתי להצליח, בעיקר במוזיקה ובאמנות. פעם היה לי חלום להיות חוקרת במשטרה, אבל עם השנים הוא התמוסס. בדיוק כשהייתי אמורה להחליט מה לעשות בחיים מצאתי את עצמי פותחת את המסעדה הכי קולית בעולם”.

אל־קרא גם היא ילידת הכפר, ולה, בניגוד לחברתה, היה רצון ברור מאוד מה לעשות בחיים. כבר מהתיכון היא היתה ממוקדת מטרה – לעשות תואר בהנדסת כימיה – והיא השקיעה בלימודים ובבגרויות כדי ששום דבר לא יעמוד בינה לבין השגת החלום.

“תמיד חשבתי שאוכל הוא אופציה שנייה ושאני אתמקצע במשהו חשוב ואלך ללמוד לתואר”, היא אומרת, “שנה אחרי שסיימתי את התיכון התחלתי ללמוד כימיה באוניברסיטה הפתוחה, ובסמסטר השני כבר ידעתי שזה לא המקום שלי ושאני לא רוצה להיות שם. ידעתי שיש משהו שיותר מעניין אותי ויותר מספק אותי ושאותו אני כנראה צריכה לעשות, אז פשוט עזבתי באמצע הסמסטר. לא החזירו לי כסף שכבר שילמתי וממש לא היה אכפת לי, העיקר לא להיות שם. ראיתי שאני לא קשורה לזה, שזה לא החלום האמיתי שלי”.

ידעת מה כן?

“מאז ומתמיד אני עושה אוכל בבית. אני מתחברת לאנשים דרך המנות שאני מכינה. זה תמיד היה מספק בצורה אדירה. במטבח אני מרגישה כמו בתרפיה. אני יכולה לעבוד 20 שעות רצוף ולעמוד על הרגליים ללא שום מנוחה, ואין לי שום בעיה עם זה. אני לא מתלוננת אף פעם. כשאני עובדת במטבח זו התרפיה שלי וזה זמן האיכות שלי עם עצמי. אמרתי שאני לא רוצה להשאיר את זה כאופציה שנייה אלא להתמקצע בזה, שכמה שיותר אנשים יטעמו את האוכל שלי, שאצליח לתת להם את כל מי שאני דרך האוכל. זה נורא חשוב”.

למה זה חשוב?

“כשהייתי קטנה לא הצלחתי לתאר במילים מה אני מרגישה, אז תמיד הלכתי למטבח, הכנתי אוכל והגשתי לאנשים. דרך האוכל או דרך הארוחה הייתי גם מדברת. לפני כן לא היה לי אומץ לדבר ולהגיד שאני מרגישה ככה או חושבת אחרת. הכל נפתח דרך ההתעסקות שלי באוכל”.

ממי למדת לבשל?

“למדתי מסבתא ומאמא, והרבה פעמים פשוט הוצאתי מתכונים מהאינטרנט והכנתי בבית. לאו דווקא אוכל מסורתי אלא גם אוכל איטלקי וסושי כמובן. הכל מהכל. לא כל מנה הצלחתי להכין כמו שצריך, הרבה פעמים נכשלתי ויצא לא טעים, אז זרקתי את המנה ומיד הלכתי לקנות את כל המצרכים ומכינה שוב. גם אם זה היה לוקח עד ארבע לפנות בוקר זה לא היה משנה. הייתי מכינה ולא מוותרת עד שזה היה יוצא כמו שאני רוצה. ואז רציתי לדעת להכין גם עוגות, אבל בצורה מדויקת. נרשמתי לבית הספר בישולים בתל אביב ולמדתי קורס קונדיטוריה מקצועי. פעמיים בשבוע נסעתי לבד מדליה לתל אביב כי זה היה אחד מהקורסים החשובים בחיי. שם היתה לי עוד פריצת דרך אמיתית כי פשוט התאהבתי במקצוע. כל דבר שהכנתי וכל המתכונים שלימדו אותי העצימו אותי. בשנה הזו פתחתי קונדיטוריה בבית, וההזמנות החלו להגיע – עוגות ושולחנות של קינוחים לחתונות ולאירועים”.

הכל לבד?

“הכל לבד. לפעמים אמא שלי עוזרת לעשות כלים ולנקות אחרי שאני עושה הרבה בלגן במטבח, אבל את הקינוחים ואת העוגות אני עושה לבד”.

נסעת להשתלם בקונדיטוריה במוסקבה.

“בקיץ שעבר נסעתי לבית הספר טורטיק אנושקה, שזה מותג של עוגות ראווה של צמד הקונדיטורים הרוסים רוסטם ומדינה. יש להם חשבון אינסטגרם מטורף, ושלחתי להם הודעה. חזרו אלי אחרי חודשיים, חשבתי שכבר לא יחזרו, וקבעתי איתם תאריך. שאלתי חברה שהיתה איתי בקורס בבישולים אם היא רוצה להצטרף אלי, והיא זרמה. היינו שם שבועיים בסדנה ועוד כמה ימים בטיול. זה עוד עולם חדש שנפתח, כי קונדיטוריה היא עולם שלא נגמר. עבדתי במשך שנה וחצי בקונדיטוריה של מלון דן פנורמה. זה היה סבבה, נחמד, למדתי כמה דברים, אבל לא רציתי מסגרת, לא רציתי שמישהו יגיד לי מה לעשות. רציתי להחליט מה מתאים למה ורציתי להביא את עצמי. לעבוד במסגרת תחת מישהו אחר זה טיפה מעיק עלי. אז פשוט קמתי ועזבתי, ומאז אני עצמאית”.

 

סושי פיצה. "הסושי שלנו התחפש לכל ג’אנק פוד שיש בעולם" (צילום: שאדי מקלדה)

סושי פיצה. "הסושי שלנו התחפש לכל ג’אנק פוד שיש בעולם" (צילום: שאדי מקלדה)

 

סושי המבורגר וצ'יפס. "בגלל האוכל שהוא שונה רצינו שהכל יהיה אחר" (צילום: שאדי חלבי)

סושי המבורגר וצ'יפס. "בגלל האוכל שהוא שונה רצינו שהכל יהיה אחר" (צילום: שאדי חלבי)

 

 

הראשונות בארץ

כדי להגיע לסושינא עוברים את עוספייה (למי שמתבלבל, זהו הכפר הראשון אחרי האוניברסיטה) ועוד לפני שמגיעים למרכז דלית אל־כרמל, לחנויות של התיירים, פונים ימינה חזק בכיכר שליד המרכז המסחרי החדש ועולים בעלייה ממש לא מתונה. הווייז מכוון אתכם דרך סמטאות צרות במעלה ההר, ולולא המסעדה, אם אינכם בני המקום, אין לכם שום סיבה להיות שם. בחצר הענקית נפרשו שני אוהלים גדולים בין העצים, מעל שולחנות וכיסאות צבעוניים, נמתחו חבלים ועליהם נתלו עשרות סלי נצרים קטנים, והוקמו מטבח וחדר שירותים. הכל מינימליסטי מאוד, ויחד עם זאת – מזמין מאוד. המסעדה פתוחה רק פעם בשבוע – ביום חמישי – ואם לא הזמנתם מקום מראש תיאלצו לחזור כלעומת שבאתם.

היה ברור לכן שהמסעדה תיפתח פה בחצר של משפחת חלבי?

אל־קרא: “כן, רק פה. רצינו שהאווירה תהיה מחבקת, חמה ושונה משאר המסעדות. בגלל האוכל שהוא שונה רצינו גם מקום שונה, שהכל יהיה אחר. הבאנו את הדברים המינימליים בשביל לפתוח בערב הראשון, ומהכסף שהרווחנו קנינו את מה שהיה חסר לערב השני, וככה אנחנו עושות מאז ועד עכשיו. לא היתה השקעה מאתגרת מבחינה כספית אלא הבאנו את הדברים הבסיסיים, וזה היה ממש מוצלח. צלחות הבאתי מסבתא שלי ומהדודות שלי. מי שהיה לה סט צלחות ישן שהיא לא רצתה, לקחתי לה והשתמשנו בו. זה יפה ושונה כי כל צלחת היתה בצורה אחרת ובצבע אחר, וזה הביא אווירה שונה למסעדה. מעבר לזה, הכנסתי כמה טעמים שאין בדרך כלל בסושי, ופשוט עפו על זה”.

כמו מה?

“חציל, עגבנייה ובצל סגול. הכנסתי גם תרד לסושי, וזה לא משהו שרואים ביום יום”.

גם אני מכינה סושי בבית, אבל מפה ועד לפתוח מסעדה.

“החלטנו לפתוח מסעדה ותוך שבועיים הקמנו את הכל. המסעדה נפתחה ב־27 ביולי, וזה היה הערב הכי מעייף שחוויתי בחיי, אבל הכי מוצלח שיש”.

אמרת שהסושי שלכן הוא שונה.

“ראינו תמונה של סושי פיצה באינסטגרם וניסינו. זה לא היה הכי מדויק אבל זה נראה יפה, וחשבנו למה לא לעשות סושי בכל הצורות של הג’אנק פוד. אז הסושי שלנו התחפש לכל ג’אנק פוד שיש בעולם – פיצה, המבורגר, נקניקייה בלחמנייה ובוריטו. יש גם סושי שהוא מסורתי, אבל תמיד עם טוויסט ותמיד מיוחד”.

זו המצאה שלכן?

“לא, אבל בארץ אנחנו הראשונות. הכנו בבית, צילמנו והעלינו לרשתות, והמון אנשים התלהבו”.

התלהבו גם מהטעם?

“בהתחלה הרבה אנשים הגיעו כי רצו לפרגן, לא בגלל שהם באמת אהבו סושי. הם אמרו לנו בכנות שהם באו לא בגלל הסושי אלא בשביל העוגות. אמרתי שאין בעיה, אבל ביקשתי מהם שיטעמו מהסושי. הם טעמו, ורובם חזרו ביום חמישי בשבוע שאחרי ורצו לאכול סושי, כי זה לא סושי רגיל שהם טעמו במקומות אחרים”.

ספרי על ערב הפתיחה.

“אף פעם לא עבדתי במטבח, ופה ניהלתי מטבח מהפעם הראשונה. חשבתי להביא שף או מישהו שייעץ לנו, אבל רצינו להשקיע מינימום כסף בהתחלה, אז לקחתי את עצמי בידיים, חקרתי את הנושא והחלטתי שאני צריכה לעמוד בזה. אני חושבת שהצלחתי ביום הראשון לנהל מטבח למרות שלא ידעתי איך בדיוק לעשות את זה. עכשיו אני כן יודעת לנהל את המטבח הרבה יותר טוב מאשר בפעם הראשונה. רוב העובדים באו לריאיון עבודה יומיים לפני הפתיחה, ולא הספקתי ללמד אותם איך עושים את המנות ואלו מנות יש בכלל בתפריט. ביום הראשון פתחנו ב־19:00 לארבע שעות, וחשבנו שזה יהיה יום פתיחה קליל ונחמד. אחרי עשר דקות קיבלתי את הבון הראשון, וזה היה הרגע בו התחלתי ללמד את העובדים. זה היה הזוי, אין לי מושג איך עשינו את זה. אני מודה להם ומעריכה אותם כל כך, כי בזכותם לא הייתי לבד וזה היה מדהים. תוך שניות הפעלנו מטבח שלם, והמקום היה מפוצץ”.

למה אתן פותחות רק פעם בשבוע? בונות מתח?

“קודם כל בגלל שהמנות הן ממש מיוחדות. לכל מנה יש את הייחודיות שלה. מנות כאלה אי אפשר למצוא באף מקום בארץ. אז לפתוח בכל יום זה כבר לא יהיה מיוחד, זה יתחיל לשעמם. אני רוצה שאנשים ישתוקקו ליום חמישי, שיום חמישי יהיה סושינא, שיתגעגעו אלינו”.

יש דמיון בין קונדיטוריה לסושי?

“כל העניין של הסושי הגיע מהניסיונות שעשיתי בבית עד שהגעתי למתכון המושלם מבחינתי. זה מתבסס על מתכון מסורתי, אבל שיניתי הרבה. ביפן יש המון חוקים ודברים שצריך לשים לב אליהם, ואצלי זה לא קיים. אצלי האוכל בא רק מהלב. אם אעבוד לפי כל החוקים, זה לא ייצא לי טעים”.

 

סושי נקניקייה בלחמנייה. "יש אנשים שמגיעים מהמרכז ואפילו מהצפון הרחוק" (צילום: שאדי מקלדה)

סושי נקניקייה בלחמנייה. "יש אנשים שמגיעים מהמרכז ואפילו מהצפון הרחוק" (צילום: שאדי מקלדה)

 

סושי בוריטו. "גם אם מעתיקים מאיתנו, זה לא משהו מעליב או מכעיס אלא דווקא מחמיא" (צילום: שאדי חלבי)

סושי בוריטו. "גם אם מעתיקים מאיתנו, זה לא משהו מעליב או מכעיס אלא דווקא מחמיא" (צילום: שאדי חלבי)

 

כסף זה לא הדבר העיקרי

כשאל־קרא רצתה לעזוב את לימודי הכימיה, הוריה לא תמכו במהלך כי זה מקצוע מבטיח עם שכר נאה בצדו, אבל היא הצליחה לשכנע אותם שזו הדרך המתאימה לה. היום הם מעריציה ותומכיה הגדולים ביותר. השבוע הזמינו אותה להרצות בבית הספר התיכון בכפר במסגרת שבוע של מפגשים בין תלמידות לנשים עם סיפורי הצלחה.

“קראו לי כי רצו שאספר את הסיפור שלי, איך עזבתי את הלימודים האקדמאים והגעתי עד לפה, למרות שאמרתי להם שאני רק בהתחלה, שאני עדיין מתחממת ורוצה לעוף רחוק בקונדיטוריה”, היא אומרת בגאווה, “כבר סגרו איתי על מזנוני קינוחים לארבע חתונות בקיץ. מדובר ב־4,000 איש שרוצים לאכול רק מהקינוחים שלי. זה מרגש. הפעם אקח עזרה, לא אעשה הכל לבד”.

מעריץ נוסף של האוכל שלה הוא אחיה הבכור סלים שעובד כמלצר במסעדה, והוא גם בן הזוג של חלבי בשנתיים וחצי האחרונות. בקרוב, לא שיש כבר תאריך, הן יהפכו לגיסות.

אתן חברות טובות?

אל־קרא: “כן, אבל אני לא אגיד שהכל היה חלק מאז שפתחנו. יש עליות וירידות, וצריך לדעת להתמודד איתן. שותפות זו מערכת יחסים לכל דבר, וצריך לדעת מתי לדבר, מתי להעיר ומתי לשתוק ולזרום. למדנו את זה לאט לאט. לא היה קל בהתחלה, אבל הצלחנו להתגבר. אף פעם לא הפסקנו לדבר. היינו מדברות על מה מפריע לכל אחת ועשינו תיאום ציפיות”.

נדהמתן מההצלחה?

“כן. קודם כל הרעיון היה לעשות משלוחים וטייק אוויי וזהו. כל ההצלחה הזו, כל האנשים שבאו ופרגנו, זה לא היה מובן מאליו. עד היום נראה לי שאני לא מעכלת שאני בניתי את זה, שאנחנו בנינו את זה, ושיש אנשים שבאים גם בחורף הכי קשה ולא מוותרים על יום חמישי. זה מרגש ומשמח ומספק”.

רוב הלקוחות הם מקומיים מהכפר?

“אי אפשר להגיד את זה, זה מתחלק לחצי חצי. יש אנשים שמגיעים מהמרכז ואפילו מהצפון הרחוק”.

וההורים אוכלים סושי?

חלבי: “ההורים שלי לא אכלו סושי בחיים עד שפתחנו את המסעדה, ובפעם הראשונה הם לא רצו לטעום עד ששכנענו אותם והם היו בהלם. היום אמא שלי מחכה ליום חמישי רק כדי לאכול סושי. כל המשפחה, כולל סבא וסבתא שלי, כבר התרגלו לסושי שלנו והם אוכלים רק פה. יש המון אנשים שאוכלים רק פה ולא בשום מקום אחר”.

אתן מבינות שאם הייתם פותחות בשבת הייתן גורמות לעוצר בכפר?

אל־קרא: “כן, אבל כסף זה לא הדבר העיקרי פה, זה לא הדבר שאנחנו מחפשות. להיפך – בחרנו ביום חמישי כי הוא יום רגוע יותר. אני רוצה שאנשים יפנו זמן במיוחד כדי לבוא לפה, שלא יבואו ביום החופש שלהם ככה על הדרך. לא, אני רוצה שיטרחו”.

את אוכלת סושי רק ביום חמישי?

“לא. אני חולה על סושי, כך שתמיד אעדיף להכין סושי. אבל אני גם עושה פה סדנאות, ובהן אני מלמדת איך להכין מרק, אורז, ירקות. אני נותנת למשתתפים מתכונים ומראה להם איך ניתן לשלב דברים חדשים. בסדנה האחרונה שהיתה בתחילת השבוע הכנתי סנדוויץ’ תרד, ואז הכנסתי את זה לספיישלים של אותו שבוע. אני מנסה דברים חדשים במהלך השבוע ואז מכניסה לתפריט”.

את חולמת על רעיונות חדשים בלילה?

“לפעמים כן, ואז אני מתעוררת וישר רושמת אותם. אגב, אנחנו לא אוכלות סושי רק פה, לפחות אני לא. יסמין, את אוכלת סושי גם במקומות אחרים, נכון? אי אפשר לחיות בלי סושי. ביום חמישי האחרון לא אכלתי מספיק מבחינתי, למרות שאכלתי שלושה או ארבעה רולים, אז ביום ראשון קמתי עם ההחלטה לאכול עוד סושי ונסענו לחיפה לאכול. אני לא מוותרת על סושי”.

פתחו במרכז הכרמל סושי בצורות דומות.

“ראיתי שיש בוריטו סושי אבל לא עם אצה, אלא עם טורטייה. אבל גם אם מעתיקים מאיתנו, זה לא משהו מעליב או מכעיס אלא דווקא מחמיא, כי אנחנו הראשונות בארץ. זה כיף שאחרים יעתיקו מאיתנו. מה שחשוב לנו מהרגע שפתחנו הוא שכולם יידעו שזה הרעיון שלנו. אם העתיקו ממני זה בסדר, עשינו את שלנו. מה שרציתי כשפתחנו את המסעדה זה לרגש אנשים ולתת להם להתנסות ולהבין שניתן לשנות מתכונים, ולהביא להם את הטעם שלי. רציתי שכמה שיותר אנשים יטעמו ויתרגשו”.

הקינוחים המפוארים פה הם שלך?

“שלי, והם טיפה אחרים. בכל שבוע הם מתחלפים. אני מכינה מה שבא לי, אין שום דבר קבוע, אין חוקים”.

את עושה גם קינוחים מסורתיים?

“יש את לילות ביירות – קינוח של סולת על בסיס חלב מבושל, ומעל יש שמנת מתוקה וחמוצה וסירופ סוכר עם מי ורדים, שזה מה שנותן את הטעם. יש הרבה אנשים שבאים במיוחד בשביל הקינוח הזה. הם מאוהבים בו. רוב הקינוחים הם מתכונים עם טאץ’ שלי, אחרת זה לא יהיה מיוחד”.

מה העתיד צופן לכן?

“אנחנו לא מסתכלות על העתיד. אנחנו חיות כל יום מחדש, וכך גם במסעדה. אם יצוץ איזשהו רעיון ששתינו נסכים לעשות, אז סבבה, נעשה. אם לא, ונישאר ככה בימי חמישי לעוד כמה שנים טובות, זה גם בסדר”.

חלבי: “אין לי מושג מה יקרה בעוד כמה שנים. אולי אהיה יותר שמנה”.

אל־קרא: “ואני יותר רזה. אוכל תמיד דיבר אלי. אני הדוגמה לאכילה רגשית. כשאני שמחה אני אוכלת, כשאני עצובה אני אוכלת. האוכל הוא מנחם. הוא פינה שמאזנת לי את הרגשות”.

 

הזאר אל־קרא ויסמין חלבי. "לא הכל היה חלק מאז שפתחנו"

הזאר אל־קרא ויסמין חלבי. "לא הכל היה חלק מאז שפתחנו"

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

5 תגובות
  1. רני

    בעיר כרמל אפשר לבנות איפה שרוצים ולעשות מה שרוצים…
    רק ליהודים יש דין , בעיקר לאלה שמשרתים בצהל…
    פראיירים לא מתים רק מתחלפים…

  2. המצב במדינה שלנו לא יאמן

    במדינה המשוגעת שלנו יש חוק וסדר רק ליהודים, רני אני איתך 100%.

    בערים ערביות אתה יכול להקים מסעדה, מזבלה, פנצ'ריה תוך יומיים בחצר שלך..
    בדיוק ככה נראית מדינה שמתפרקת מכל חוק וסדר.
    ובטח בדלית אל כרמל יבואו פקחים לבדוק את ההגיינה –
    מה פתאום. זה הכל קרובי משפחה אז לא בודקים כי לא נעים

  3. יוסי

    למגיבים פה אתם סתם קנאים, מדברים בלי שום בסיס
    אם כבר דיברתם שתדעו בדליה יש מספיק חיילים שאיפה שאתם גרים אין את אותם מתגייסים באחוזים.
    ולגבי החוקים תאמין לי שלא בונים איפה שרוצים אלא בונים על אדמות פרטיות ולא אדמות של אחרים .

  4. טיטו

    אנחנו נבנה ונבנה ונמשיך לבנות על אפכם ועל חמתכם אדמות הכרמל הן אדמותינו וברור לי שחוק קאמינץ מתחיל לשרש בקרבכם ובלבכם אבל לא יעזור לכם.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר