לאחרונה אני מקפיד לקרוא פוסטים של אגדת הכתיבה החיפאי לשעבר שמוליק נמר, שסיפוריו וזיכרונותיו נושקים פחות או יותר לתקופה שלי, וגם אצלו יש סממני לוזריות ותקווה שמתישהו יהיה בסדר. ספוילר: זה לא קורה.
כאשר אני קורא אותו אני נזכר בבת הדודה הססגונית שלו שירלי נמר ובמדור הקאלט שלה במקומון "קול חיפה" עליו השלום – מדור חיי הלילה. והמדור שלה מזכיר לי את הלילות שלי ושל יוסי כהן שקראתי לו יוסי פסיפיק.
למה פסיפיק? כי הוא היה בחור שקט. כמו האוקיינוס הפסיפיק שמכונה גם האוקיינוס השקט. הוא פשוט אחד שלא מדבר. לפעמים היינו קופצים אליו כמה חבר'ה כדי לשתוק קצת. ופסיפיק היה צלם נהדר. ספק אם היה עוד מישהו בשנות ה-90 שהשכיל לתעד את חיפה כמו הפסיפיק.
נחזור לתחילת שנות ה-90. כתבתי על הופעות ב"קול חיפה", אולי התפקיד הכי טוב בעיתון. ללכת להופעות, לאכול, לשתות, להביא למערכת חשבונית – ועוד לקבל משכורת. מה רע? שירלי נמר, שקראנו לה הנמרה, היתה אז מזכירת המערכת. כמוני, גם היא אהבה לצאת. חיפה החלה אז לפרוח, ציר מוריה עורר את חיי הלילה. הפיקסל'ה, הצינזנו, קפה 29, הפונזי, השמורה, משהו התחיל לזוז. ואז עלה לנמרה רעיון – לעשות מדור על חיי הלילה המתפתחים בחיפה. בגלל שזה היה רעיון שלה, היא מונתה לעורכת המדור, ובדרך זו עשתה קידום מרשים ממעמקי עמדת המזכירה היישר לתפקיד של עורכת משנה. גם אני גויסתי לכתוב למדור ("אתה גם ככה כל ערב שותה בטירוף, מה אכפת לך לכתוב על זה?") וציוותו אותי עם פסיפיק הצלם. אלה היו ימים של נשמה, ימים שבהם בכל מערכת עיתון היה חדר חושך, וצלמים לא רק צילמו אלא גם פיתחו את התמונות שלהם עם תמיסה וכל הווג'ע ראס.
וכך נכנס אל חיי הלילה של חיפה הצמד הכי אפלולי של התקשורת המקומית. אני הייתי כותב לנמרה כתבות, הפסיפיק היה מצלם. שותק ומצלם. עשינו עבודה נהדרת, הבאנו את חיפה מזווית מיוחדת, והנמרה כמובן קטפה את התהילה.
הפסיפיק היה מצלם רק בשחור-לבן. למרות שבאותן השנים העיתונים כבר עברו לצבע, הפסיפיק התעקש שהמדור שלנו יישאר בשחור-לבן.
ציר מוריה, ואדי סאליב, העיר התחתית. לחיי הלילה של חיפה היתה נשמה מיוחדת, ואת האותה הנשמה ניסינו, הפסיפיק ואני, לתפוס. היינו צמד מוזר. אני כותב, הוא מצלם. אני שותה, הוא שותק. אני מגלגל ג'וינט, הוא מעשן נובלס.
ערן צור בהופעה (צילום: יוסי כהן)
רוצים להישאר מעודכנים?
היינו הולכים לכל המקומות הכי הכי כדי לנסות וללכוד את הרגע. העולם הזה בהדר, הסנדק בעיר התחתית, הפיבר במרכז הכרמל, החורבה של איציק קאושינסקי ברחוב הנמל, סוף העולם בוואדי סאליב, וכמובן ה-highway, העיר השנייה והסיטיהול של שלומי מנגר. לכל מקום שאליו הגענו, אני שתיתי עד עילפון, ומידי פעם סחבתי ג'וינט כדי לשפר את יכולת היצירה. הפסיפיק לא שתה כלום חוץ מקפה, לא עישן כלום חוץ מנובלס, ולא אמר כלום, רק צילם. והדליק עוד נובלס. גם כשנשלחנו למשימות קשות במסעדות, אני תמיד באתי מורעב וזללתי כאילו אין מחר, ואילו הפסיפיק תמיד היה בא שבע מהבית. אוכל בחינם או על חשבון העיתון מעולם לא עניין אותו. רק מצלם ויונק מהנובלס.
טירוף ההופעות של שנות ה-90 (צילום: יוסי כהן)
אפילוג:
"קול חיפה" נסגר, המשכתי לכתוב ב"ידיעות חיפה", ובסופו של דבר סגרתי מעגל וחזרתי ל"כלבו" – המקום שבו הכל התחיל. על הדרך עשיתי כנראה כל טעות אפשרית, הקפדתי לקבל החלטות שגויות ולתת לחיים לזרום.
הפסיפיק עבר להייטק, החל לעבוד באינטל או משהו כזה, אבל מעולם לא הניח את המצלמה שליוותה אותו תמיד. עברו יותר מ-30 שנה, ואנחנו עדיין חברים. אני עדיין שותה לבד. הפסיפיק עדיין שותק. התמונות שלו עדיין נפלאות. רק חיפה השתנתה.
צבי רוגר
"ספק אם היה"… תודה על הספק !!!
מגחך
צבי אל תתרגש. בסופו של דבר, למרות שליאור פרי הזה מתייחס אל עצמו כאל עיתונאי עם פרס פוליצר, ה"קריירה" שלו הייתה לכתוב יחצנות למסעדות במסווה של "מבקר מסעדות", למרות שההבנה היחידה שלו באוכל זה לשים חריף על כל דבר….
מגחך אחר
אני עם המגחך 🙂