בשנת 1989 עקרו לי שן בינה. הכאבים היו קשים כל כך, שאחרי העקירה באתי לבית הורי ברחוב מבצע יונתן 15 – אז בניין חדש שבנייתו הושלמה רק שש שנים קודם לכן – והעברתי שם יומיים לפני שחזרתי לדירתי השכורה ברחוב הרופא. נדמה לי שזו היתה הפעם האחרונה שלנתי בדירתם של הורי – הדירה שאליה הם עברו כשהייתי בן 18. עד לסופ"ש האחרון.
ביום שישי, לראשונה אחרי 36 שנה, חזרתי ללון אצל הורי, והפעם בנסיבות מעט שונות. ישבתי במדרובה (שלנצח ייזכר אצלי כמקום שבו פעל פונדק הדב אשר בעצמו ייזכר לנצח כמקום שבו פעל מילק בר צביקה) ושתיתי קצת יותר מדי. נו טוב, הרבה יותר מדי. אז גיליתי חוש אחריות מפותח והחלטתי לישון אצל ההורים, ולא לעשות את כל הדרך לעיר האורות אור עקיבא אחרי כל הדרינקים.
התעוררתי בשבת בבוקר, ורגע לפני שנכנסתי לאוטו כדי לחזור הביתה, החלטתי בפרץ של נוסטלגיה לעשות סיבוב רגלי במה שהיתה שכונת ילדותי. גדלתי ברחוב אהוד 24, משם עברתי ליותם 38, ובדרך לדירתם של הורי במבצע יונתן 15 גם עצרנו לרגע ברחוב יוכבד 11א'. וכך יצאתי למסע בעקבות המקומות שבהם גדלתי והתחנכתי.
עליתי ממבצע יונתן (כשעברנו לשם זה היה רחוב חדש שחצה את חורשת הפרסה ז"ל) לרחוב שמשון. תחנה ראשונה: המכולת של יעקב בפינת רחובות שמשון וכספרי. המבנה נשאר זהה, רק שעכשיו המקום נקרא שמשון מרקט. נזכרתי איך השער של המחסן לא הגיע עד לתקרה, ואני, הדקיק שבחבורה, הייתי משתחל ברווח שבין השער לתקרה, נכנס למחסן ומפלח עוף שלם שאותו היינו צולים על מדורה בחורשת הפרסה. היום, עם הכרס שלי, אין סיכוי שאצליח להשתחל לשום מחסן, ומחורשת הפרסה נשארו בקושי כמה עצים. נזכרתי איך עורך הדין של הוריי (לימים סגן ראש עיר ובהמשך אסיר בכלא) הבטיח להם שאין שום סיכוי שאי פעם יבנו בחורשה, ויהיה להם לנצח נוף של חורשה מהמרפסות. שנה אחר כך החלו לבנות את שכונת ורדיה, עם מפלצת בטון במרכזה.
פעם המכולת של יעקב, היום שמשון מרקט (צילום: ליאור פרי)
משם עליתי לרחוב יוכבד. המכולת של קליין, בפינת הרחובות יוכבד ואביגיל, הפכה לבית הפיצה. מנגד, גן יוכבד לא השתנה. מתקני השעשועים אמנם הוחלפו, אבל הגן נשאר מינימליסטי, מדשאה עם אבנים שנועדו להפריע לנו לשחק כדורגל ועם קרחות אדמה שמעידות כי האבנים מעולם לא מנעו מאיתנו לשחק שם כדורגל.
פעם המכולת של קליין, היום בית הפיצה (צילום: ליאור פרי)
יצאתי מהגן, ובדרך לבית ילדותי ברחוב יותם עברתי ליד הדירה של סבתא תמרה, בקומה הראשונה ברחוב יוכבד 1. סבתא תמרה (אין לי מושג אם זה שמה האמיתי) היתה מוכרת גם בכינוי "הזקנה המשוגעת". דורות של ילדים היו מתעללים בה, דופקים על דלתה ובורחים, קוראים לה קריאות גנאי. היום אני בהחלט מתבייש בדרך שבה התנהגנו כלפי סבתא תמרה, שהיתה ניצולת שואה ערירית אשר מראות השואה השפיעו עליה קשות.
הבית של סבתא תמרה ברחוב יוכבד 1 (צילום: ליאור פרי)
הלאה, לבית ברחוב יותם 38, קומה שנייה. הבית נותר ללא שינוי. כל ענייני ההתחדשות העירונית, תמ"א 38 ופינוי-בינוי עוד לא הגיעו לבית שבו גדלתי מכיתה ג' עד כיתה י"ב). עד היום אני זוכר את רוב השכנים. חנה חטשואל בקומת קרקע, משפחת עבדי בקומה הראשונה (הבת שלהם מיכל היתה מעט צעירה ממני), משפחת אליעד בדלת לידם ומשפחת ריגלר בקומה השנייה דלת לידנו (לאמא קראו רינה ריגלר, שתי בנותיה ענת ועירית היו יפיפיות, אבל מעט מבוגרות ממני ולא שמו עלי קצוץ). אני מניח שכל הדיירים בבניין התחלפו מאז עזבנו בשנת 1983.
רחוב יותם 38 (צילום: ליאור פרי)
רוצים להישאר מעודכנים?
המשכתי למכולת של האחים גנץ, שהיתה פעם הלב הפועם של השכונה. את המכולת המיתולוגית פקדנו מדי יום ביומו, בעיקר בסביבות השעה 6:30 בבוקר, כשארגז הלחמניות היה מגיע. הגנצים – חנוונים מהדור של פעם, שני אחים, ואשתו של אחת מהם – היו עושים את המשלוחים שלהם בעגלת תלת אופן. אז עוד לא שמעו על וולט. וכשהמכולת של גנץ הפכה לסניף של שופרסל אקספרס – הלכה הרומנטיקה.
פעם המכולת של גנץ, היום שופרסל אקספרס (צילום: ליאור פרי)
ירדתי מהחלק העליון של רחוב יותם לכיוון רחוב אהוד, דרך גן ידידיה סגל – עוד גן שבו העברתי הרבה ערבי כיתה, עם "בן לוקח בת", "אמת או חובה" ו"גולם במעגל". גם גן ידידה סגל, כמו גן יוכבד, לא השתנה במאום. מעט המתקנים הוחלפו במודרניים, הוסיפו כמה מתקני כושר – וזהו.
גן ידידיה סגל (צילום: ליאור פרי)
משם לרחוב אהוד 24, שם התגוררנו עד שהייתי בכיתה ג'. הבית נשאר בדיוק אותו הדבר, אבל שלט גדול בישר שזה לא יימשך כך עוד הרבה זמן. ההתחדשות העירונית מנצחת, ואת הבניין הקטן בן שתי הקומות והחצר הגדולה יחליף בניין גדול, חדש, עם הרבה יותר מקומות חניה והרבה פחות עצי פרי. נזכרתי איך בבית מספר 22 גרה אורלי זייגר היפה, ובבית 20 גר חברי עמיר, ומולו גר יובל ארגוב שקראנו לו יודל והיום הוא וטרינר מצליח.
רחוב אהוד 24 (צילום: ליאור פרי)
שלושה בתים משם שוכן בית הספר הראשון שלי – אהוד (ובשמו הנוכחי בית הספר אהוד-שלמה תל). תל ז"ל היה המו"ל של "כלבו" כשהתחלתי לכתוב בעיתון בשנת 1982.
פעם בית הספר אהוד, היום בית הספר אהוד-שלמה תל (צילום: ליאור פרי)
ירדתי את הירידה האימתנית של שער הגיא. במשך קיצים שלמים ניסינו לרדת אותה בסקייטבורד, ולא התייאשנו למרות שידענו שזו משימה בלתי אפשרית שגבתה הרבה ברכיים פצועות לאורך החופש הגדול. בסוף הירידה עברתי דרך שרידים של מה שהיתה פעם חורשת הפרסה והיום היא חורשה של בניינים.
כל המסע הזה בנופי ילדותי נמשך אולי שעה, שלושה ק"מ של הליכה אטית. התובנה שיצאתי שאיתה יצאתי ממנו היא שאין לי שום תובנה. אני סתם מתגעגע לימים ההם. ובעיקר לחנוונים.
תגובות