נוסטלגיה לסופ"ש | פינג פונג

פעם כל ילד ידע לשחק פינג פונג. מי יותר טוב, מי פחות, אבל כולם ידעו. בכל כיתה תמיד היו כמה ילדים שבמקלט של הבניין שלהם היה שולחן פינג פונג. היום יש שולחנות בעיקר במתנסים ומרכזי ספורט. היינו משחקים שעות על גבי שעות ועושים טורנירים אינסופיים.

פינג פונג הוא ספורט שוויוני מאוד. ילד יכול לנצח מבוגר, בת יכולה לנצח בן, אפשר להצטיין במשחק גם אם אתה נמוך וחלשלוש. להבדיל מרוב ענפי הספורט, לא חייבים נתונים גופניים מרשימים כדי להצטיין בפינג פונג, צריך קואורדינציה טובה, זריזות – והמון אימונים. לכן אהבנו את המשחק, ושיחקנו המון. היום, מתוך 40 ילדים בכיתה, אולי אחד – במקרה הטוב – יודע קצת פינג פונג. רוב הילדים לא יודעים פינג פונג, מעולם לא שחקו פינג פונג ולא מתעניינים בפינג פונג.

כשהייתי ילד שיחקנו בעיקר בבית של ירון גלנטי ברחוב ביכורים. בקיץ עשינו מרתונים של משחקים, ומדי כמה ימים ערכנו טורניר של אליפות הכיתה, אליפות השכבה או אליפות השכונה. היתה לנו רק בעיה אחת – בכיתה איתנו למד רפי שפטר, שהיה אלוף ישראל לגילו. רפי היה מנצח כל מערכה 0:21. לעתים נדירות מישהו הצליח לגנוב נקודה ולהפסיד רק 21:1 סנסציוני. בטורנירים הגדולים הוסכם שרפי ייתן לכל יריב 19 נקודות פור. ועדיין, הוא תמיד ניצח 19:21 כל מערכה.

במרפסת של חברי עמיר ברחוב אהוד, ליד בית הספר, היה שולחן קטן, חצי מהגודל של שולחן פינג פונג תקני. התקנו רשת ושיחקנו ימים שלמים על השולחן הזה. המשחק על שולחן קטן גרם לנו לפתח קואורדינציה ומהירות תגובה מופלאות. מעולם לא הלכנו לחוג פינג פונג, מעולם לא למדנו את יסודות המשחק בצורה מקצועית ומעולם לא התאמנו – פשוט שיחקנו. וגם אם חשבנו שאנחנו אלופים בפינג פונג, משחק אחד עם רפי שפטר, כשהוא אוחז במחבט ביד שמאל, או בכפכף במקום מחבט, או עומד על רגל אחת – ומיד קלטנו את הפער.

הילד רפי שפטר זוכה בעוד אליפות

גם בצבא המשכתי לשחק. בבסיס בסטלה מאריס היה שולחן, שעליו העברנו המון שעות פנויות. הנחתנו, נתנו מכות מסובבות וחיתוכים, החזקנו את המחבט באחיזה סינית – כבר חשבתי שהתאוששתי מטראומת רפי שפטר. ואז הגיע לבסיס מילואימניק בשם חנוך מרקשייד. הוא היה שחקן פינג פונג מקצועי בהפועל עתלית מהליגה הלאומית, והוא גם היה זה שהחזיר אותי למציאות.

זה היה לפני 42 שנה. הייתי חייל בסדיר ושימשתי ממונה על מחלקת לוחמים בסוללת טילי הוק נגד מטוסים. הסוללה בבסיס בסטלה מאריס לא היתה בפעילות מבצעית, כך שלא היה לנו שום דבר אמיתי לעשות. ואז שלחו אלי חנוך מרקשייד שהגיע לתגבר ולסייע. לתגבר ולסייע במה – לא ברור. גם ככה אנחנו לא עשינו כלום. אל החדר נכנס בחור גדול, בעיקר עבה, עם כרס בירה שהעידה שהאיש אוהב לאכול ולשתות, הציג את עצמו ושאל במה אפשר לעזור. אמרתי לו שהדבר היחיד שהוא יכול לסייע לי זה לשחק איתי פינג פונג, כי כולם בבסיס כבר היו תשושים ושבוזים, ונמאס להם אפילו מפינג פונג.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"נשחק שלוש מערכות, אתן לך 19 נקודות פור בכל מערכה, ואני מתערב איתך על ארבעה סיבובי בירה שאני מנצח 0:3 במערכות" אמר חנוך מרקשייד. חשבתי לעצמי, איזה מילואימניק הזוי שלחו לי, אני הרי האלוף הבלתי מעורער של הבסיס, מי הוא שיתעסק איתי. שעה אחר כך כבר ישבנו בפאב במרכז המסחרי בכרמל הצרפתי, ושאלתי אותו איזו בירה הוא שותה.

הסתבר שחנוך מרקשייד היה משהו כמו אלוף ישראל בפינג פונג והשחקן המוביל של אלופת המדינה מכבי זכרון יעקב לפני שהוא עבר להפועל עתלית. זו היתה תחילתה של חברות מופלאה. ההתרגשות אחזה גם בסדירניקים העייפים בבסיס. סוף סוף היתה לנו הזדמנות לשחק עם שחקן אמיתי. חטפנו 21:0 בראש בכל משחק, אבל זה לא פגע בהנאה.

חנוך מרקשייד. אלוף בגיל 70 ועדיין נהנה בעיקר לאכול

אפילוג

ירון גלנטי הוא דוקטור באוניברסיטת קיימברידג'. רפי שפטר הוא עורך דין מצליח. עמיר הוא נוירולוג בכיר ועד היום החבר הכי טוב שלי. חנוך מרקשייד ממשיך להתחרות באליפויות פינג פונג לוותיקים. גם בגיל 70 הוא מנצח בקלות דרדקים בני 20, ביד שמאל ואחרי חיסול בקבוק של ג'וני ווקר. הוא נחשב לאחד מהטובים בעולם בטניס שולחן בקטגוריית הגיל שלו.

לא ברור למה ומתי, אבל מתישהו בציר החיים המטורף הפסקתי לשחק פינג פונג – וחבל. לפני שבע שנים היינו כל המשפחה המורחבת בצימר בצפון, והיה במתחם שולחן פינג פונג. שיחקתי מול הגיס שלי אלון דגן. זה היה משחק ראשון אחרי 30 שנה בערך. וניצחתי.