חינוך הוא אחד מתחומי העיסוק הקשים ביותר שיש, ועל זה דומני שאין עוררין. הפולמוס נסוב סביב השאלה למה. הרבה אצבעות מופנות לעבר המורים עצמם, לדעתי באופן לא הוגן ובטעות. נוהגים לייחס את הקושי שאיתו המערכת מתמודדת לעובדה שהיא אינה מתגמלת מספיק כלכלית, ועל כן מושכת כוח אדם שמגיע אליה כברירת מחדל ושאינו מוכשר למשימה. זוהי תפישה מתנשאת שמחטיאה את הקושי האמיתי, אף שהתגמול הדל למורים הוא אכן בעיה אשר מקרינה גם על יכולתם לבצע את המשימה.
תרגיל מחשבתי פשוט יכול להאיר קושי הרבה יותר מהותי ועמוק: שאלו את עצמכם – אילו הייתם יכולים להתחלף עם אדם אחר באישיות, במי הייתם בוחרים? התשובה הכמעט אוטומטית של רוב האנשים היא שהם היו מבכרים להישאר הם עצמם. שינויים תודעתיים בדרך כלל אינם נעשים מרצון, אלא כתהליך שבו האדם הוא פאסיבי. למידה היא תהליך משנה תודעה שבו הלומד מתבקש להיות אקטיבי. זהו תהליך כואב שדורש מהלומד להשיל חלק מעצמו. יש בו לא מעט אובדן וצער. אדם בתהליך למידה הופך לאחר. זה קורה בתהליך סיזיפי, מלא תסכול, שבו גם האנשים המבריקים והמקוריים ביותר נאלצים לזנוח אמונות, תובנות ואופני מחשבה, ולהשתנות. מבחינת אנשים כאלה (מבריקים ומקוריים) התהליך בדרך כלל הוא קשה יותר.
מי שמופקדים על התהליך הזה – המורים – צריכים להיות מסוגל להתמודד עם הכאב, עם התסכול ועם האובדן, להכיל אותו ולעבד אותו. אם בוחנים את תפקידו דרך הפריזמה הזאת, מורה שעומד מול כיתה של ילדים נאלץ לקלוט לקרבו כמות רבה מאוד של קושי וצער ולתרגם אותם לילדים למשהו נסבל ואפילו רצוי. תפקיד לא פשוט.
אם מוסיפים לתמונה הזו גם תחרותיות ומצוינות היא נעשית אפילו קשה עוד יותר. לא די בכך שאותו תלמיד היפותטי, רגיש ומבין, נדרש להמיר את ההתלהבות הראשונית שלו בידע ובתובנות כואבות, הוא גם צריך להוכיח באותו הזמן שהוא טוב יותר מאחרים. מבחינה מנטלית מדובר ב”משחקי הרעב”, והמשחק מתנהל בכל יום בבתי הספר העירוניים שלנו, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, שבהן מערכת החינוך הכריזה במפורש על הכוונה לחזק את המקצועות הריאליים כדי “להכשיר מהנדסים”.
רוצים להישאר מעודכנים?
בית הספר רעות לאמנויות אינו בית ספר למהנדסים. הוא לא נועד להכשיר את דור העתיד של היזמים שיעשירו את העיר ואת הארץ או את בוני הטילים שייצרו את כיפת הפלטינה של שר הביטחון שאחרי הבא. מגיעים אליו תלמידים שמבחינתם תהליך הלמידה כרוך במשא ומתן קשה ומפרך על עצם הווייתם. המשבר שעובר על בית הספר הזה עכשיו נוגע בנקודה הזו, גם אם העניין מוצג כקונפליקט על רקע העסקת מורים או תוכניות קיצוץ. אם מאזינים לתסכול של הורים ותלמידים בשנתיים האחרונות, רוח בית הספר היא הנושא האמיתי שנופל קורבן.
הדור שלי גדל על “Fame” ועל התפישה המוטעית שבתי ספר לאמנות צריכים להכשיר רקדנים עם שרירים מתוחים ווירטואזים שמלהטטים בכלי מיתר. האמת היא שבתי ספר לאמנות צריכים להיות המוסדות הרגישים ביותר. הם עוסקים בהכשרת נפשות, לא פחות. הוא לא מוסד קפיטליסטי שבו יכולת היא הון. זה סותר את מהותו.
אני מכיר את רעות מאז ימי בית הספר שלי, כאשר הוא שימש מפלט לכל בעלי הרוח היתרה שהיו זקוקים פעמים רבות רק להקשבה ולהכלה, ללא שיפוט והכוונה אגרסיבית. נדמה שבימים אלה רוח המפקד דורשת אחרת. תלמידי רעות זקוקים למורים שמסוגלים למשהו אחר, ולהכוונה מלמעלה שמבינה זאת.
