עונה חדשה, צוות מקצועי חדש, שחקנים חדשה – אבל התחושה? אותה התחושה מהעונה הקודמת. היה כיף לחזור לסמי עופר, עזבו לרגע את הקבוצה ואת ההחלטה ההזויה של המשטרה להכניס ציוד ולחרב את האווירה. החזרה לאיצטדיון, ההתרגשות, החיבוקים עם החברים, התקווה לראות משהו אחר עונה קשה.
ברבע השעה הראשונה נגד בית”ר ירושלים נראה היה שיש סיבה לאופטימיות. שוער חדש עם נוכחות בדמותו של גיאורגי ירמקוב, פייר קורנו שחזר הביתה וחלוץ רחבה אמיתי כמו ג'ורג'ה יובנוביץ'. אבל ככל שחלפו הדקות, הפסימיות תפסה את מקומה של האופטימיות. כי למכבי אין מרכז מגרש, ובלי מרכז מגרש אין בשביל מה לפתוח את העונה.
מרכז המגרש הוא הלב של הקבוצה, ואי אפשר לחיות בלי לב. רופא בכיר אמר לי משפט שלא יוצא לי מהראש: "בלי לב חזק אתה מת, ולא משנה כמה יפה תהיה או כמה חזק תיראה". וזה בדיוק המצב במכבי. אז נכון, למכבי יש שוער, הגנה והתקפה, אבל כדי לחבר בין ההגנה להתקפה צריך גם קישור. עם כל הכבוד לגוני נאור (שהיה בינוני מאוד בשנה שעברה בליגה הלאומית) ולאיתן אזולאי (שמסתמן כפלופ יקר במיוחד) אלה לא שחקנים למכבי חיפה. נשארנו עם עלי מוחמד שכבר בעונה שעברה נראה כבוי ועם ליאור קאסה שמעמדו לא ברור. זה לא אמצע שמכוון לאליפות, זה אמצע של קבוצת תחתית.
רוצים להישאר מעודכנים?
והכי מתסכל זה שבזמן שמכבי תל אביב ובהפועל באר שבע זיהו את החשיבות של הקישור האמצעי, מכבי נשארה מאחור. את ההוכחה לכך קיבלנו מול בית”ר, שבהילוך שני עשתה למכבי בית ספר במרכז המגרש והניעה כדור בקלילות, ללא הפרעה. נאור ואזולאי הם לא הפתרון, ומפתיע מאוד שההכרה בכך הגיעה רק בעקבות המשחק הזה.
הקהל לא טיפש. הוא יודע היטב שבלי אמצע חזק, העונה הקרובה תסתיים בעוד מפח נפש. כבר במחצית הראשונה נשמעו שריקות בוז, וזו התחלה לא טובה לדייגו פלורס. אם לא יגיע קשר איכותי וחזק, עם נוכחות, שיחלץ, יבשל ולפעמים גם יכבוש, ההתרסקות תהיה מהירה. כי לא משנה כמה ההגנה חזקה וכמה נוצצת ההתקפה, בלי קישור שמחזיק את המשחק ומזרים דם לשני הכיוונים, פשוט אין לנו סיכוי.
יש לנו חלון הזדמנויות צר, חייבים לפעול – ומהר. לפני שהלב של מכבי חיפה יפסיק לפעום.
אני
אז אל תפתחו את הענה. אין לחיפה דאגות אחרות? מי צריך את זה בכלל