משנותיי בכדורגל (וגם אחרי) אני מכיר מקרוב את רוב הנפשות הפועלות. תמיד היו פה פרשנים שקל להם לעמוד מהצד ולבקר את מכבי חיפה. אבל כמעט תמיד, לצד הביקורת היו גם תקווה, אופטימיות וחלומות. כמעט תמיד הם השאירו שביב של אמונה ש"העונה הזאת תהיה אחרת".
אבל לקראת פתיחתה של עונת 2026-2025, משהו נשבר. עוד לפני ההפסד המביש בגביע הטוטו לבני ריינה חיפשתי אוהדים ירוקים שמאמינים. לא מצאתי. אפילו לא אחד. לעיר שלמה שחיה כדורגל – אפסה התקווה. עוד לפני שהכדור הראשון נבעט על הדשא של סמי עופר, הפסימיות כבר השתלטה. ובצדק.
אני לא מזלזל במאמן דייגו פלורס למרות החילופים התמוהים מול ראקוב ולמרות הקיבעון המסתמן, אבל כשאני מביט בסגל נהיה לי חושך בעיניים. בלי קשר 6, בלי קשר 8, בלי כנפיים. עם זרים חדשים שאף אחד לא באמת מכיר, עם שחקנים שלא מתאימים למועדון כמו מכבי חיפה, עם חוסרים שלא ברור איך ומתי אפשר למלא. אין אף אחד שאפשר להדביק לו את התואר "מנהיג".
במכבי שאני מכיר לא מוותרים על שום משחק, גם לא באימון, ובטח שלא במשחק גביע טוטו, גם אם הוא על מקומות 8-7. במכבי של העונה הנוכחית זה קרה, ודווקא אחרי הדחה מוקדמות מאירופה. הצרה היא שנראה כי היד עוד נטויה. למחרת צפיתי גם במשחק של בית”ר ירושלים מול הפועל חיפה, ותפסתי את הראש. ירין לוי, זיו בן שימול ועומר אצילי היו לנו בידיים. שלושתם היו צריכים להיות היום חלק מהסגל הירוק. לראות אותם ולקנא. בית"ר לא תיקח השנה אליפות, אבל בטדי יהיה שמח. מה שאי אפשר לומר שיקרה בסמי עופר.
רוצים להישאר מעודכנים?
אני מכיר היטב את ליאור רפאלוב. האיש הוא גאון כדורגל, אחד שרק מעטים מבינים את המשחק כמוהו. אני גם מאמין בו וביכולות שלו. אבל אני לא בטוח כמה באמת ניתנת לו המילה בקביעת הסגל. ובכלל, מכבי היא קבוצה לא מנוהלת. לא ברור מי עושה מה – רק ברור שזה נעשה בצורה רעה. וגם אם ננצח במחזור הפתיחה את בני ריינה, זה לא ישנה דבר. ככה זה – אין הווה, אין עתיד, אין תקווה, אין חלום.
לא זכור לי ערב פתיחת עונה כזה. במשחק האחרון לפני הליגה, פחות מ־5,000 אוהדים הטריחו את עצמם לאיצטדיון, וגם אלה שהגיעו שרקו בוז. שחקנים חוששים להתקרב לקהל, אווירה של בית קברות, תחושות של חוסר אונים.
חיפשתי אוהד אחד אופטימי. לא מצאתי.
שמואל נחמיה
צריך להאמין ולחזק את השחקנים ולא להכניס את כולם לאווירה דיכאונית.
קדימה מכבי חיפה.
אבי הראל
בעניין מכבי, או המדינה?