השנתיים האחרונות חשפו בפנינו עד כמה השגרה היא שברירית. בבת אחת, מציאות של מלחמה, חוסר יציבות, חוסר ביטחון כלכלי, קיצוצים מכל עבר (בעיקר עירוניים), וכמובן הכאב של משפחות השכול, הפצועים והחטופים שנכנסו לחיינו. במציאות ההזויה שלנו רבים נאבקים להחזיק בשגרה הפשוטה ביותר – בעבודה, במשפחה, בתחושת הביטחון, בשמירה על האמונה, בשמירה על השפיות.
ובכל זאת, דווקא מתוך הרגעים האלה, אני מוצא את עצמי מנסה להרים את הראש, משתדל להיות אופטימי. לא אופטימיות עיוורת שמכחישה את הקשיים, אלא כזו שנבנית מתוך ההבנה שהחיים נמשכים בזכות הכוח האנושי שסביבנו. כי בכל מקום שאני הולך אליו בעיר שלנו, אני רואה אנשים שלא מוותרים.
אני רואה יזמים שפותחים חנויות חדשות גם כשהרחוב ריק כי הם מאמינים שהלקוחות יחזרו. אני פוגש שכנים שמרימים קבוצות ווטסאפ כדי לדאוג לאוכל לקשישים בבניין. אני מכיר צעירים שמאבדים עבודה אבל בוחרים ללמוד מיומנות חדשה ולבנות לעצמם עתיד אחר. דווקא בזמנים הכי חשוכים ניצת כאן אור קטן, אור של האנשים שלא מרכינים ראש מול המציאות.
האופטימיות האמיתית לא מגיעה מחשבון בנק מנופח או מהבטחות נוצצות של הממשלה (או העירייה, במקרה שלנו). היא מגיעה מאיתנו. היא מגיעה מהעיניים של ילד שמחבק את אבא שחזר מהמילואים. היא מגיעה מהשכן שמרים טלפון ושואל "איך אפשר לעזור?". היא חיה ברגעים הקטנים שמזכירים לנו שיש פה קהילה אמיתית שלא נותנת לאף אחד להישאר לבד.
חיפה תמיד היתה עיר עם אופי. עיר נמל, עיר של שכבות, של תרבויות, של אנשים קשוחים שיודעים לעבוד קשה. לפעמים זה הופך אותנו גם לעיר עקשנית, אפילו קשה, מיושנת. אבל זה בדיוק מה שמאפשר לנו לעמוד על הרגליים, גם כשהמציאות מנסה להפיל אותנו. בתוך כל הרעש והכאוס של התקופה האחרונה, אני מרגיש שנולד כאן דור חדש שלא מפחד להילחם על מקומו, דור שחי מתוך אמונה עמוקה שהעתיד בידיים שלו.
רוצים להישאר מעודכנים?
אני חושב על הילדים שלנו במכבי חיפה, שלא הפסיקו להגיע לאימונים גם כשהעולם התהפך מסביב. על ההורים שממשיכים לשלם, להסיע ולתמוך כי הם מבינים שהמסגרת הזו היא הרבה מעבר לספורט – היא עוגן של שפיות. אני רואה את החיוך של מתנדב שמגיע לאולם אחרי יום עבודה קשה, רק כדי לוודא שלילדים יהיה מקום לשחק. אלה הרגעים שגורמים לי להאמין שהתקווה לא תיעלם לעולם.
זוהי הסיבה שאני אופטימי. לא כי הכל קל, ממש לא, ולא כי אני מתעלם מהכאב ומהקושי, אלא כי אני יודע שיש פה אנשים שיודעים להפוך משבר להזדמנות, שהופכים רחוב חשוך למקום מלא חיים, שמחזיקים האחד את השני גם כשקשה.
אני מאמין שדווקא מתוך החושך הזה תצמח לנו תקופה חדשה. שנה של צמיחה, של חיבורים אמיתיים, של אהבה ושל אמונה. שנה שבה נזכור שכל עוד אנחנו ביחד – דבר לא יוכל לשבור אותנו.
בסוף, עם כל מה שעברנו, אני בטוח שהעתיד שלנו יכול להיות רק טוב יותר. והאופטימיות היא לא מותרות. היא הדלק שמחזיק אותנו בחיים.
* הכותב הוא מנכ"ל אגודת מכבי חיפה
אסתי טורנר
איזו כתיבה מעודדת
איזו כתיבה נוגעת בלב
אתה מתאר את האנשים החזקים והמאמינים באמונה שלמה שעוד יהיה כאן טוב
ואני חושבת שאתה מייצג נאמנה את האנשים אותם אתה מתאר: חזק. נלחם ומאמין שעוד יהיה כאן טוב.