בניגוד אלינו

איזה אידיוט אני. העורך פנה וביקש שאכתוב לגיליון ראש השנה טור שעוסק באופטימיות ובתקווה. "בטח", אמרתי לו. "אין בעיה".

פעם, בימים שמחים יותר, היה לוקח לי עשר דקות לכתוב טור כזה. אלא שעוד באותו הערב הבנתי שיש בעיה. גדולה, אפילו. כי כשאין תקווה – אין אופטימיות, וכשאין אופטימיות – אין גם תקווה. אז איך יוצרים מכאב כל כך גדול טור מלא אופטימיות לקראת השנה החדשה?

ב-7 באוקטובר 2023 העולם שלנו התהפך. ענבר הימן, בת הזוג של בני בכורי נועם, נסעה למסיבה ברעים. בצהריים נועם התקשר מדירתו בחיפה וסיפר בדאגה שענבר לא זמינה. בים הכאוס והבלגן קיווינו שהיא תיחלץ בשלום. מיהרנו להביא אותו לביתנו, בבנימינה. בערב, כשענבר לא יצרה קשר, משפחתה כבר התרוצצה בין בתי החולים כדי למצוא אותה ולמסור DNA במשטרה.

עוד באותו לילה התחלתי לעבור על כל סרטוני התופת שעלו בערוצי הטלגרם השונים וחיפשתי אותה. עבדתי על אוטומט, צופה בסרטונים מזעזעים שעד היום רודפים אותי בלילות. בשלב מסוים, כשלא יכולתי לשאת עוד את המראות הקשים, פניתי לחבריי בבקשת עזרה בצפייה בסרטונים שלא נגמרו. למחרת אחד מחבריי איתר את סרטון החטיפה של ענבר. אני חושב שזה אחד מהסרטונים שוברי הלב שראיתי. כבר אז זה נראה רע ולא מבשר טובות.

כל עוד היה סיכוי אחד למיליון שהיא חיה, זה הספיק לכולנו כדי להילחם על החזרתה ארצה. בנינו חמ"ל של כ-100 איש ואשה שהקדישו את מיטב זמנם, מרצם וכספם כדי להירתם למאמצים להחזיר את ענבר. העלינו אתר אינטרנט, הדפסנו חולצות, יצרנו מבצעי גרפיטי מרשימים ומרגשים. נועם, הבן הלוחם שלי, התראיין לכל ערוץ תקשורת, ישראלי ובינלאומי, וקרא להחזרתה. כולנו – חברים ובני משפחה – עבדנו כמו משוגעים כדי להעלות את שמה של ענבר לסדר היום הציבורי.

ביום שישי, 15 בדצמבר, חודשיים וקצת אחרי, חזרתי ממשחק קט רגל עם חברים. בדרך הביתה התקשר הקצין המלווה של משפחת הימן. "ענבר נרצחה", אמר הקצין, "אם לא אכפת לך, תוכל לבשר את זה לנועם? כי אף אחד לא יעשה זאת מטעם המדינה". וכך, בעודי מזיע, עדיין במדי ספורט, עליתי לחדר שבו ישן נועם. הערתי אותו ובישרתי לו את הנורא מכל. אני חושב שהיה זה היום הגרוע בחיי.

בגלל כניסת השבת עיכבו את ההודעה על הירצחה. במשך 24 שעות ישבנו נירית זוגתי ואני על הספה בסלון וחיכינו שהשבת תצא. ואז, כשהטלפונים החלו לרטוט, הבנו שדובר צה"ל יצא בהודעה. אז באמת הבנו שזה נגמר.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אחרי השבעה באה השקיעה הגדולה. של כולנו. נירית נשאבה להמשך המאבק להחזרת החטופים והתנדבה לפעילות המטה. אני, מנגד, החלטתי להתנתק לגמרי. הפסקתי לנסוע לכיכר החטופים, הטבעתי את עצמי בעבודה, הדחקתי וברחתי.

בימים הראשונים לאחר השבעה נועם נרשם לשנה האחרונה ללימודים בויצ"ו – שאותה הוא אמור היה ללמוד עם ענבר – ובאמת האמין שהוא יכול להמשיך הלאה. ביום הראשון ללימודים הוא נסע לחיפה. תוך שעות אחדות הוא ברח משם ולא שב יותר. אולי היו אלה המבטים המרחמים של הסטודנטים, אולי ההבנה שבלי ענבר זה לא יכול להיות אותו הדבר. כך או אחרת, הוא הבין שיהיה קשה עד בלתי אפשרי להמשיך הלאה.

ואחר כך הגיעה תקופת ההסתגרות שלו. הוא התבודד בחדר, מיעט לצאת ועוד יותר מיעט לאכול, הפסיק ליצור על המחשב ודעך מיום ליום. היה ברור שהוא מתאבל בדרכו שלו על מותה של ענבר. הנחנו לו. נתנו לו את כל הזמן שהיה צריך. זה לקח חודשים. ראינו כיצד הילד שלנו קמל מול עינינו ולא יכולנו לעשות דבר.

ואז, בצהרי שישי אחד, כשאני קושר את השרוכים לקראת יציאה לעוד משחק קט רגל עם חברים, נועם יורד במדרגות.

"אתה הולך לכדורגל?", הוא שאל.

הבטתי בו. הוא היה ללא חולצה, שלד עצמות. ניכר היה שהשיל ממשקלו קילוגרמים רבים. "כן", עניתי.

"אפשר גם?", שאל.

הוכיתי בתדהמה. התעשתי במהירות. שאלתי את חבריי לכדורגל אם זה בסדר שהוא יגיע. כולם השיבו בחיוב. גם להם היה ברור שזה הרבה מעבר לכדורגל. כשהגענו למגרש האספלט, איש מהחברים לא הזכיר את ענבר. החברים נהגו בו באופן רגיל לגמרי, ואפילו פה ושם גערו בו. ונועם? הוא חייך לראשונה זה חודשים ארוכים, רדף אחרי הכדור גם כשזה היה רחוק ממנו, ותוך שלוש דקות גמר את האוויר. אבל אלה היו הסימנים הראשונים ליציאה מהמשבר, זה היה בהחלט רגע גדול ומכונן.

ואז הגיעו ימים טובים יותר. הוא התנדב ללמד נערים עם מוגבלויות לרכוב על אופניים, נפגש עם חברים, חזר לראות את מכבי חיפה, טייל איתנו – וחייך. הוא אף החל לבדוק אפשרויות לשוב ולהשלים את שנת הלימודים האחרונה, לתכנן את חייו קדימה. על ענבר הוא לא דיבר. בכלל.

באחד הימים, חברי ניר הביא לנו סלסלת ליצ'י. עיניו של נועם אורו. "יו, איך ענבר אוהבת ליצ'י", הוא אמר. אוהבת. לא אהבה. חוץ מזה, הוא לא ממש הזכיר את שמה.

עסקאות החטופים היו התקווה של כולנו, אות וסימן שכשכולם ישובו נוכל להמשיך קדימה. ואז, במרץ השנה, המשא ומתן להשבת החטופים התפוצץ, וצה"ל חזר ללחימה בעזה. נועם התעורר בבוקר, יצא מהחדר רגוע ושליו וממש במקרה נתקל בפוש ב-YNET. בבת אחת הוא החוויר. "אבא", הוא אמר, "המקום הזה אבוד".

עוד באותו הערב הוא החליט שהוא לא יכול ולא רוצה להיות כאן יותר. פחות משלושה שבועות אחרי, הוא כבר היה עם מזוודה וכרטיס טיסה לכיוון אחד. הבנו אותו לגמרי. בסתר לבנו, קינאנו בו.

העורך ביקש טור אופטימי. 47 חטופים נשארו בעזה וגם ענבר אחת. 20 מהם עדיין בחיים, אבל לאף אחד בצמרת לא בוער להחזירם. אבל אי שם על הגלובוס, במדינה אירופית מסבירת פנים, יש בחור מקסים, חכם ונבון, שאוטוטו ימלאו לו 27 שנים, והוא מתחיל את חייו מחדש. הוא לומד שפה חדשה, מטייל בפארקים, משחק כדורגל להנאתו בקבוצת חובבים, חוזר לעיצובים הגרפיים שהוא כל כך אוהב ועושה את כל המאמצים להמשיך הלאה.

בניגוד אלינו, הוא אופטימי ומלא תקווה.

* הכותב הוא אביו של נועם, שבת זוגתו ענבר הימן ז"ל מוחזקת בשבי החמאס