"אני הבאתי את כל הצד הקולינרי שנמצא פה במעדנייה". רבקה ויזנפלד (צילום: אנה דולקרט)
"אני הבאתי את כל הצד הקולינרי שנמצא פה במעדנייה". רבקה ויזנפלד (צילום: אנה דולקרט)

"אני מאוהבת בחיפה ברמות קשות"

אחרי שנים של עבודה במסעדות בתל אביב, הרגישה השפית רבקה ויזנפלד שדי לה מאורח החיים ההרסני שסיגלה לעצמה. היא ארזה מזוודה, התמקמה תחילה בקיבוץ בצפון, אבל אז גילתה את חיפה. היא מתגוררת בהדר ועובדת סוף-סוף במקום משלה, במעדנייה (שהיא לא עוד מעדנייה), שפתחה עם שני שותפים בבניין הכי טרנדי בעיר בשוק תלפיות

פורסם בתאריך: 23.10.21 02:28

לפני חמש שנים תל אביב הקיאה אותה. יום אחד, ללא הקדמה או אזהרה מראש. אפילו לא היה מקום למשא ומתן או להתערבות חיצונית, השפית רבקה ויזנפלד נפלטה מהעיר הגדולה, והצפון זכה בה ובכישרונה.

היא נולדה לפני 38 שנים ברמת השרון, בבית סטנדרטי, לדבריה – אבא, אימא ואחות הגדולה ממנה בשנה. ככה עד גיל 8. ואז, ההורים התגרשו, והעולם הוורוד שעטף אותה עד אז החל להתפרק. אמה נישאה בשנית לאלמן אמריקאי עם ילדה, והם הביאו ביחד בן, אח לרבקה. לאחר הגירושים, אביה של ויזנפלד יצא מהארון, והיא בחרה לעבור לגור איתו. "זה הרקע, סיפור חיים סטנדרטי, אפילו די משעמם", היא מתעקשת לומר. תשפטו בעצמכם.

והרקע הסטנדרטי הזה הוביל למה?

"נראה לי שזה הוביל אותי למקום שכל הזמן מחפש את הדרך שלו ולא נכנע. אין לו שום עניין ללכת בתלם, לעשות את מה שצריך לעשות. בקושי סיימתי תיכון, לא התגייסתי לצבא, אין לי תואר, על אף שנרשמתי ללימודי קולנוע בגיל 25, וגם סיימתי. מה שאנשים ציפו ממני לעשות, תמיד השתדלתי לעשות ההיפך, או לפחות לדעת שיש לי יכולת בחירה. אני חושבת שזה מה שראיתי אצל הוריי וזה מה שקיבלתי מהם. הם כל הזמן בחרו מחדש, הם כל הזמן שינו את החיים שלהם. אימא שלי התחילה בתור שמאלנית רדיקלית, מין נערת פרחים כזו, והיום היא גרה בצפת וכותבת שירי הלל לטראמפ. אבא שלי איש תוכנה, הכי מתודי ומסודר, הכל אצלו טיפ-טופ והוא גיי סמי מוחצן וסופר ליברל. נכון, זה בעיקר הרבה חינוך מצידו של אבא שתמיד אמר לי: 'אני לא עשיתי אף פעם את מה שרציתי לעשות, אלא את מה שמביא כסף, כי רציתי שיהיו לכם חיים מסודרים'. הוא עבד בעבודה שהוא לא אהב. הוא רצה להיות וטרינר והלך ללמוד תכנות, אז הוא תמיד אמר לי 'תעשי תמיד את מה שאת אוהבת'. אני משתדלת".

לא מתכוונת לעזוב. ויזנפלד על הגג בסירקין (צילום: טלי רוט גרינוולד)

לא מתכוונת לעזוב. ויזנפלד על הגג בסירקין (צילום: טלי רוט גרינוולד)

פטריות פורטובלו

כרגע היא בחיפה, העיר בה התאהבה עד כלות ואותה היא מבטיחה שלא לעזוב. אורח החיים שלה מאוד דינמי וקופצני, המון פעמים היא כן מחפשת איזושהי יציבות, ואז כשהיא מוצאת אותה, זה נורא מדכא אותה אחרי זמן מאוד קצר.

יציבות זמנית.

"כן, תמיד היא איכשהו זמנית. אבל אני מנסה, אני מנסה להתקרקע, לא תמיד זה מצליח. עכשיו זה מצליח. נקווה שנחזיק פה מעמד".

לפני שבוע נפתחה בשוק תלפיות, בבניין הכי טרנדי בעיר ברחוב סירקין 21, מעדניית Milè Mala ("מלמעלה"), עליה חתומים שלושה כוחות קולינריים משמעותיים מאוד בעיר. ויזנפלד על הקולינריה, טל פרידמן מ"קפה טלק", על הקפה והוא גם אחראי על התוצרת החקלאית שהם מגדלים בצורה הידרופונית על הגג, ומיכאל נודל, בעליהם של שני הברים המצליחים בעיר התחתית "דוברין 7" ו-Vesper.

איך בכלל הגעת למטבחים?

"וואי, זה הכי לא רומנטי שיש. אבא שלי בשלן מאוד טוב, אמא שלי, וואו, לא. בשנות הנעורים, גרתי חצי אצלו וחצי אצלה. אצלה ממש לא היה אוכל ואצלו היה, אבל הוא היה נוסע מלא לחו"ל, אז הייתי צריכה לבשל בעצמי, ובישלתי את הדברים הכי מחרידים של טינאייג'רית שאין לה מושג – פסטה עם מלא תירס מקופסה וכורכום. איכשהו הפכתי לבשלנית של החבר'ה, וכשאני מסתכלת על מה שילדים עושים היום, אני אומרת 'וואו, אני למדתי לבשל ככה רק לפני חצי שנה'. אולי, כי האינפורמציה יותר מונגשת להם, הם נחשפים יותר, יש להם מתכונים אונליין, ולי לא היה את זה".

הם אוכלים במסעדות דברים שלא היו לך בילדות.

"יש להם גם פרודוקטים שלא היו לנו. אני זוכרת את היום, הייתי בערך בת 16, שבו נכנסו לחיינו פטריות פורטובלו. זה היה דבר משנה חיים. מאותו יום, כל דבר שאבא שלי ואני הכנו היו רק פטריות פורטובלו. כשהייתי בת 18 חיפשתי עבודה. חבר עבד בבית קפה שהכין סנדוויצ'ים והוא עמד להתגייס. החלפתי אותו, והייתי ממש טובה בזה".

במקום להתגייס הכנת כריכים.

"אני נורא צריכה אדרנלין, אני צריכה טורים מאוד גבוהים. כשאני מתיישבת אני מתחילה להירדם. אני לא יודעת אם זה קשור לאיזו בעירה פנימית, אולי זה עניין של לחץ דם או ברזל. כל דבר שהוא בישיבה, עבודה מול מחשב למשל, הורג אותי. אנשים מסתכלים עליי ואומרים לי שאני עובדת נורא קשה ואני עונה 'זה קשה? זה סבבה. הדבר הזה שאתם עושים במזגן, עם הפלואורוסנטים, זה כמו ריצת מרתון בשבילי'. בהכנות לפתיחת המעדנייה, עיקר העבודה היה מול המחשב – מיילים, טלפונים. הייתי יושבת ימים שלמים וחוזרת הביתה גמורה. בחיים לא הייתי כל כך עייפה. בלימודים אף פעם לא הייתי טובה, כל דבר שדרש ישיבה תמיד הקשה עליי. אבל שמתי לב שאני מאוד טובה בלהפעיל את הידיים ואת הרגליים נורא מהר. אני לא חושבת שהייתי טבחית מצוינת, אבל עבדתי מאוד מהר".

איך מסנדוויצ'ים עברת למטבחים גבוהים?

"זה לקח זמן, הייתי שנים בבתי קפה מתוך כוח האינרציה. בגיל 25 החלטתי שאני עוברת למסעדות, כי די. התחלתי לעבוד ב'רדיו רוסקו' של השף מנה שטרום. זו הייתה מסעדה מדהימה, עם צוות מדהים וחוקים שלא הכרתי ועם תקרת זכוכית פטריארכלית, מאוד ברורה. אבל אלו היו זמנים שונים קצת, זה היה ב-2007 והייתי הבחורה הראשונה במטבח, מה שמיד הפר את האיזון. נורא רציתי להתקדם, אבל לא הרגשתי שאני יכולה".

למה?

"אני חושבת שהיו שני גורמים – אני מאוד לא האמנתי בעצמי וגם להם זה היה מוזר, אז חשבתי שזה לא בשבילי. שלא אצליח לנהל סרוויסים, שלא אתקדם לעמדת השפית. אני בן אדם אמוציונלי מדי, רגיש מדי, עם ביטחון עצמי לא מספק בשביל הפוזיציה הזו. או קיי, אני יכולה להכין אוכל טעים, זה אחלה, אבל לא מספיק. זה לא הספיק אז, אולי היום זה כן".

הם ניסו להקטין אותך?

"אני חושבת שהוקטנתי משני הצדדים, גם מהצד שלי וגם משלהם. היו שם יחסי כוחות לא שוויוניים. שטרום דווקא כל הזמן ניסה לקדם אותי, אבל לא הצלחתי להחזיק שם בלנהל סרוויס, זה היה מאיים מדי. חשבתי שאני צריכה להיות בן אדם אחר, אני צריכה לגדל עוד עור, כדי להצליח במקצוע הזה באמת ולהגיע למשהו, לפרוץ את הגבולות האלה של טבחית-סרוויס. חשבתי שזה הזמן לעשות משהו אחר".

אז הלכת ללמוד קולנוע.

"חשבתי ללכת ללמוד, כי זה מה שאנשים עושים. ואז כאילו, באופן חצי שרירותי, כי תמיד אהבתי לראות סרטים, הלכתי ללמוד קולנוע ב'מנשר לאמנות'. זו הייתה החלטה סופר קפריזית. אגב, כנראה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים, או לפחות אחת מהן, כי, מצד אחד, הכרתי אנשים שהם עד היום אצלי בלב, החברים הכי-הכי קרובים אליי, ומצד שני, למדתי להיחשף לביקורת. הלימודים זה מופע אינסופי של לייצר ולתת לאנשים אחרים לבקר אותך, אם זה תסריטים שאת כותבת או סצנות שאת מביימת. זה היה סיוט של ארבע שנים, של ביקורת ועיניים עליי, אבל צלחתי את זה. עשיתי סרט, הקרנתי אותו בפסטיבל הסטודנטים, ושם זה נעצר".

הרמת ידיים?

"אמרתי לעצמי שעכשיו אני מבינה מה צריך לעשות כדי ליצור סרטים – נטוורקינג אינסופי; מינגלינג ברמה של למכור את עצמך כל הזמן; אתה צריך לדעת לעשות פיצ'ינג. כדי לעשות סרטים בישראל צריך לעמוד מול קהל, לפעמים מול המון אנשים ולדבר על הסרט שלך, ואם את לא עושה את זה טוב, את לא יכולה לעשות סרטים. לא הבנתי איך אני אמורה לעשות את זה. בראיון הזה אני נבוכה, אז מול קהל, בכלל".

"אני יכולה להיות בפרונט ואני יכולה להתראיין לעיתון, וזה סבבה'". רבקה ויזנפלד (צילום: אליאס האשם)

"אני יכולה להיות בפרונט ואני יכולה להתראיין לעיתון, וזה סבבה'". רבקה ויזנפלד (צילום: אליאס האשם)

סטרס ודיכאון

ויזנפלד חזרה למוכר ולאהוב. למטבחים. היא החלה לעבוד ב"אוזריה" של אביבית פריאל, לה היא קוראת "הנינג'ה שלא רואה בעיניים". זה היה מטבח סופר נשי, של שפיות מקצועיות ונשים מעוררות השראה. אחר כך היא החלה לעבוד ב"ג'וז ולוז" של השפית נועה לוי, שם למדה כמעט את כל מה שהיא יודעת על אוכל, אבל זה גם היה המקום שהכי הוריד אותה.

"זה היה מקום מאוד ברנז'אי", היא משחזרת, "עם המון-המון אלכוהול ובכלל, אורח חיים מאוד הרסני. מאוד הרסני כשאת נותנת לזה לנגוס בך. לאט-לאט זה הפך ללופ של חיים מאוד לא בריאים, של סטרס ודיכאון, של התמכרויות לדברים הכי רעים שאת יכולה לחשוב עליהם. ניסיתי לצאת מהמעגל הזה שנים. ניסיתי בכל דרך אפשרית, כל פעם ניסיתי משהו חדש ושום דבר לא צלח".

כמו מה?

"תטא הילינג וספורט. עזבתי את העבודה וחתמתי אבטלה, שיפצתי את הבית, ניסיתי דיקור ופלדנקרייז, אבל הכל היה שיבור. הגוף שלי היה שיבור, צלעתי ונשר לי חצי מהשיער, לא הצלחתי לישון יותר משעה רצופה בלילה. סייקלים של להתעורר כל שעה מסיוטים, ושום דבר לא עזר. החודשים ששיפצתי את הדירה עשו לי טוב, אבל עדיין הייתה התחושה הזו שאת אף פעם לא מספיק יפה, רזה, מצליחה, מגניבה – את כל הזמן באיזה מרדף של שביעות רצון ולא הצלחתי להשתחרר מהדבר הזה. הייתי בן אדם אחר, וזה לא היה לפני כל כך הרבה זמן".

איך כן יוצאים מהמעגל?

"החלטתי שאני צריכה לחזור לעבודה, שאני צריכה לחזור להיות בן אדם פרודוקטיבי. תמיד הייתי בן אדם עובד, גם במצבים הכי קשים שלי הייתי מאוד פרודוקטיבית בעבודה. נורא רציתי לעבוד ב'דליקטסן' של רותי ברודו. זה היה החלום שלי במשך שנים. אחת לכמה זמן הייתי מתקשרת למנהלת כוח האדם ומבקשת ממנה להשיג לי עבודה שם. אף פעם לא היה להם ספוט בשבילי, כל פעם הציעו לי לעבוד במקומות אחרים בקבוצה, ותמיד חיכיתי שיתפנה מקום אצלם. ואז, התקשרתי אליהם שוב ואמרו לי שיש ספוט, אבל לא במטבח ההכנות, אלא במטבח סרוויס. לא חשבתי שזה יעניין אותי, אבל היא אמרה לי להגיע לריאיון עבודה, כדי להיכנס למערכת ואז, כשכבר אהיה בפנים, יהיה לה יותר מקום לתמרון. הגעתי לריאיון אצל המנהל שהציע לי שכר מבאס, ופתאום חשבתי על זה שעוד פעם להתחיל עבודה במקום חדש, עוד פעם שעות לא שעות, ללכת לאיבוד בתוך ארגון ענק. אמרתי לו שאני אחשוב על זה ואודיע לו בעוד כמה ימים".

ובאותו יום בטח החלטת לעבור לחיפה?

"בערך (צוחקת). הריאיון היה בקומה השנייה, ותוך כדי הירידה במדרגות, הוצאתי את הטלפון, התקשרתי לחברת השכרת מכוניות והזמנתי רכב. אחרי חמישה ימים הייתי בסיבוב בצפון".

ניסית גם לחזור ל"אוזריה".

"אביבית תמיד נורא רצתה להפיח בי אמונה עצמית, וזה לא הצליח לה. כל פעם היא ניסתה לדבר איתי ואני הייתי מסתגרת. בסוף היא הציעה לי לנהל את המטבח ואמרתי לה שאני אחשוב על זה. ואז אמרתי לה שנראה לי שאני עוברת לצפון. ארבע השנים האחרונות בתל אביב היו תאונת רכבת ידועה מראש, פשוט מפולת שלגים. זה התחיל בפרידה מאוד קשה שלא הצלחתי להתגבר עליה, ולאט לאט העיר הזו והחיים בה נורא כרסמו בי, גם פיזית, גם נפשית. הייתי חייבת לעזוב. העיר ממש פלטה אותי החוצה".

סיפרת לי שהרגשת שלא נותרה לך ברירה.

"כל הזמן אומרים לי איזו אמיצה את שעשית את זה, אבל לא היה פה שם שום צעד או החלטה מושכלת שזה הדבר הכי נכון לעשות – העיר פלטה אותי החוצה ונזרקתי. נורא רציתי לעבוד על קו החוף, בין חיפה לראש הנקרה, כי הייתי שם פעם ונורא אהבתי את הים באזור הזה. התקשרתי לפריאל שתמליץ לי על מסעדות, בהן אוכל לעבוד והיא נתנה לי כמה המלצות. אחרי חמישה ימים הייתי כבר בכמה ראיונות עבודה ולאחר שבועיים או שלושה, החפצים מהדירה, כולל המזנון היו ארוזים על ברלינגו ויצאתי לצפון. שלוש וחצי שעות בפקקים של יום חמישי בערב, כשהכלבה שלי עליי מנחלת בנימין עד לכניסה לקיבוץ לוחמי הגטאות".

התחלת לעבוד ב"סבידה" העכואית.

"במשך שנה חייתי בקיבוץ ועבדתי בעכו ממש בקטע של להתנקות, של להיפטר מכל הרגל מגונה, מכל מחשבה רעה. תה צמחים ב-20:00 מול מהדורת החדשות. חברים שלי היו מתקשרים והייתי אומרת 'אדבר איתך אחרי החדשות'. הליכות בבוקר לים, זה היה מדהים. זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לישון והתעוררתי אחרי שמונה שעות, הבטן הפסיקה לכאוב לי, חזר לי הצבע לפנים והיה נראה לי שאני בדרך הנכונה. זו הייתה שנה מקסימה, אבל קצת כזה גמלאי, בכל זאת, אני בחורה צעירה ורווקה".

איך הגעת בסוף לחיפה?

"התחלתי להכיר אנשים מחיפה והיה לי דייט עם ישי לוי, שאולי מבחינת הדייט לא הלך כל כך טוב, אבל זה כנראה היה הדייט הכי טוב שהיה לי בחיים, כי הוא שינה לי את החיים. הפכנו לחברים מאוד טובים, הוא הכיר לי את כל הגאנג שלו, שעד היום הם החברים הכי טובים שלי, ואז הם אמרו לי 'יאללה גיברת, להתקדם, את כבר בת 100, בואי לחיפה'. התאהבתי בעיר הזו ברמות הכי קשות. עברתי לגור בהדר לפני ארבע שנים, והמקום היחיד שרציתי לעבוד בו היה ב'תלפיות' של אילן פרון. לא רציתי לעבוד בשום מקום אחר".

קורות חיים מווייטנאם

יום אחד היא קבעה שם עם כמה חברים שהתארחו במסעדה, היא אפילו לא התכוונה לאכול. אבל מראה המנות שיצאו לשולחן וטעימה, גרמו לה לשאול אם מחפשים טבחית.

"אילן ענה: 'אנחנו מחליפים תפריט כל שבועיים, אנחנו עובדים משעה כזו עד שעה כזו, אנחנו משלמים ככה וככה' והכל נשמע לי מושלם", היא נזכרת, "הוא אמר שהוא מחפש מישהו יצירתית, ואם אני יודעת לעבוד עם פירות ים. עניתי שעבדתי שנה ב'סבידה', והוא אמר: 'מדהים, אבל אני לא צריך עכשיו טבחים'. השארתי את הטלפון שלי, כשאני יודעת שלא יקרה עם זה כלום וטסתי לווייטנאם לחודש וחצי עם אבא שלי לנסיעה מתוכננת. כשהייתי שם, אילן העלה פוסט בפייסבוק שהוא מחפש טבחיות".

לא נכון.

"מה שקרה זה ששגיא כהן ביקר בחמארה, כתב את מה שכתב בטור שלו ב'הארץ' והבעיר את המסעדה. הייתה התפוצצות עבודה. כתבתי לו הודעה ושאלתי אם הוא זוכר שהייתי אצלו, שהשארתי טלפון, אבל שאני עכשיו בווייטנאם וחוזרת ב-12 בחודש. הוא ביקש שאשלח קורות חיים, וכשהגעתי לשם כמה שבועות אחר כך, כל מי שעבד במסעדה ידע הכל עליי, איפה עבדתי, מה עשיתי. העבודה שם הייתה מאסטר קלאס בתחום המקצועי והאישי. זה היה להחליף תפקיד ברוטציה כל שבועיים עם שאר הטבחים. עבדתי עם גיא בז'ור, רועי היימס, חיים, אח של אילן, ועם אליאס האשם, צוות לא נורמלי. אנשים הכי מאדר פאקרס, הכי קשוחים שנתקלתי בהם בחיי, ואני בחורה מאוד קשוחה. אבל זו הייתה מלחמה, במובן הכי טוב של המילה".

תסבירי.

"כל הזמן להמציא את עצמך מחדש, כל הזמן לייצר ולנסות לחשוב מחוץ לקופסה. שני אנשים עובדים בסרוויס שמייצר אוכל ל-100 איש, עשינו דברים מטורפים. בכל פעם, לפני החלפת תפריט הייתה מתהפכת לי הבטן, לגבי מה עושים. הייתי יושבת בבית, פותחת ספרי בישול בטירוף, מתחילה לסמן לי דברים, מקבלת השראה, עושה שעטנזים של דברים שעשיתי בעבר. היינו ארבעה טבחים, וכל אחד היה צריך להמציא מנה חדשה פעם בשבועיים. כמה מהמנות הטובות וכמה מהגרועות ביותר שהכנתי בחיי קרו בשלוש השנים שעבדתי שם".

 

פרון הצליח לשנות אותך איפה ששפים אחרים ניסו ללא הצלחה.

"מי שמכיר אותו יודע שלא אכפת לו בגדול מחולשות אנושיות. הוא לא מתחשב בזה, הוא לא חושב שהדרך לטפל בחולשה אנושית זה לקבל אותה, להכיל אותה ולתת לה מקום. הוא מאמין ב'שוק תרפי', בחשיפה לפחדים. הוא שלף אותי מהמטבח ושם אותי בפרונט, אם זה להתראיין לעיתונות, או לצאת החוצה ולדבר עם לקוחות. כל פעם היה ויכוח של 'אני לא יוצאת', והוא היה מכריח אותי. נותן לי בקבוק יין ביד ושולח אותי החוצה, הכי בפרונט והכי מפרגן, וזה עבד. אירחתי את נועה לוי שעבדתי אצלה בתל אביב לערב משותף, כחלק מהביטחון העצמי שרכשתי לגבי המסעדה והמקום שלי בה. הגעתי למצב שהרשיתי לצלם אותי ולהעלות פוסט, שזה נדיר. לי אין אינסטגרם או פייסבוק, אני בן אדם כל כך חשוף, שאין לי צורך בחשיפה נוספת".

פרסום הפוסט פתח לך אפיקים חדשים.

"נכון. מוש בן ארי, יחד עם השותפים של ה'שאפה בר' ביפו, שירי אסא, שירה פטל והשחקן אורי גוטליב, פתחו את מלון 'סלינה' בבית אורן. מישהו מהם ראה את הפוסט עליי והם הציעו לי לנהל שם את כל נושא המזון והמשקאות. ככה עזבתי את 'תלפיות', בלב כבד. זה היה שנייה וחצי לפני הקורונה, ואז הקורונה והסגר, ולקח כמה חודשים עד שהתחלתי בבית אורן. הייתי שם שלושה חודשים, וכל מה שאני יכולה לומר שזה היה חתול בשק. אבל אז היו שוב מלא סגרים, זזתי ממקום למקום, עזרתי קצת לאילן, עשיתי מארזים של אוכל הביתה, עשיתי אירועים פרטיים ואפילו הספקתי לשחק בסרט קצר שביימה חברה שלי והוקרן בפסטיבל קאן האחרון".

"ישנה סינרגיה בין שלושתנו שנורא מפתיעה אותי". רבקה ויזנפלד (צילום: טלי רוט גרינוולד)

"ישנה סינרגיה בין שלושתנו שנורא מפתיעה אותי". רבקה ויזנפלד (צילום: טלי רוט גרינוולד)

ואז מצאת עצמך שוב בתל אביב.

"הבנות של ה'שאפה', עזבו את 'סלינה' די מהר, גוטליב נשאר במלון. אחת לכמה זמן הן היו מתקשרות אליי ומציעות לי דברים. פגשתי אותן רק בריאיון עבודה והיה בינינו קליק, זה לא שעבדנו ביחד. הן הציעו לי לנהל את המטבח ביפו ואמרתי שזה נשמע כמו עבודת חלום, אבל אני גרה בחיפה ולא מתכוונת לעזוב. 'טוב, אז אולי תבני לנו תפריט', הן אמרו, ואמרתי שאת זה אני יכולה לעשות. גם היה לי אז בן זוג בתל אביב, וזה ממש הסתדר. הייתי שם חצי שנה, עשיתי איתן את הבנייה, עשיתי הרצה של המטבח לטבחים המדהימים שלהם ולחמש המנהלות המדהימות גם. בכלל לעבוד עם נשים זה תענוג, תמיד העדפתי לעבוד עם נשים".

ואז הגיעה ההודעה מחיפה.

"הייתי שם חצי שנה, וממש לקראת הסיום התחלתי לחשוב על לפתוח מקום. בסופי השבוע הייתי מגיעה לחיפה, אחרי חמישה ימים בתל אביב, בעיר הנוראית הזו, סיוט הסיוטים בשביל בן אדם כמוני שצריך אהבה בלתי מתפשרת, רוך ופרגון. כל הקלאש הזה שקורה בתל אביב, המאמץ האינטלקטואלי, הוא לא בשבילי כנראה".

סיפרת לאנשים שאת רוצה לפתוח מקום?

"אמרתי שאני רוצה לפתוח מסעדה. בהתחלה זה בכלל היה בר יין ואז 'קוסקוסייה', ואז בית קפה ב'רובע' בוואדי סאליב עם עוגת גבינה. אבל לא עשיתי כלום בכיוון. לא קידמתי את הרעיון הזה בשום צורה. ואז פתאום מיכאל נודל שלח לי הודעה שיש שמועה שמסתובבת בעיר על מישהי בשם רבקה והיא רוצה לפתוח מסעדה. אמרתי שהשמועות נכונות, אבל זה מתחיל ונגמר שם – אני רוצה לפתוח מסעדה. ואז הוא סיפר לי שהוא לקח שני נכסים בתלפיות 21 וביקש שאבוא לראות. הוא שלח לי תמונות, אבל לא הצלחתי להתרשם, ובאתי. הופתעתי, זה היה הרבה יותר גדול ממה שדמיינתי. אני ראיתי מקום קטן וחשבתי שיתאים לסנדוויצ'ים ופתאום ראיתי מקום ממש גדול".

והצעת לו לפתוח בר.

"שאלתי אם הוא יודע מה הוא צריך לפתוח שם, והוא ענה מיד שהוא לא פותח בר. חשבתי שהוא עושה טעות, אבל הוא לא הפסיק לומר שהוא לא פותח בר. חשבתי על כך שיש מסעדות בשוק, אך רובן נסגרות ב-23:00 ולאנשים אין איפה להמשיך את הערב. הוא שאל אם אני רוצה לפתוח בר. 'אני? אני לא רוצה ללכת לישון כל לילה ב-03:00, אני רוצה לעבוד בבוקר', עניתי לו, והוא ענה שגם הוא. אז אמרתי לו שהוא צריך לפתוח מעדנייה. הוא חייך, ושאלתי אם זה כזה נדוש, והוא אמר לי 'חכי שנייה' ונעלם. נשארתי לבדי בנכס, ולאחר כמה דקות הוא חזר ואמר: 'אני וטלק רוצים לפתוח מעדנייה'. הם גם חשבו על זה".

אז פתחתם מעדנייה.

"לאט-לאט, כל אחד הביא את המקום שלו. אני הבאתי את האוכל, לא רק את האוכל שאני מכינה במטבח, אלא את כל הצד הקולינרי של מה שנמצא פה במעדנייה. אני בחרתי את כל מה שנמצא פה על המדפים. היו לי גם נגיעות בעיצוב, יחד עם דנה ברוזה, שעיצבה את המקום ועשתה עבודה לא נורמלית. פרידמן אחראי על הקפה ועל הגידולים ההידרופוניים שעל הגג. נודל, שהרים את המקום וקישר בין כולם, עשה כאן עבודת הפקה שרק חייזרים בשנת 3500 יכולים לעשות, וכמובן שכל האלכוהול והאירוח שהוא עושה כל כך טוב הם באחריותו. ישנה סינרגיה בין שלושתנו שנורא מפתיעה אותי. את טל אני מכירה מהשוק, מיכאל היה לקוח שלי בעכו ואני לקוחה שלו שנים, אבל היו בינינו יחסים מאוד קורקטיים. הדינמיקה בינינו פשוט מדהימה ומחממת. הם גם אנשים מאוד רגישים ומפרגנים ברמות שאני כבר לא יודעת איך להתייחס לזה. הם גם נורא 'רואים אותי' ותומכים".

אז אולי באמת הגעת לנחלה?

"הקו הנרטיבי שמקשר בין 2016 כשעזבתי את תל אביב ל-2021 הוא פשוט לא נורמלי. זה לא אותו בן אדם, אלו לא אותן שאיפות, אין יותר הסתפקות בשאיפות מינוריות. זה פשוט תהליך שרואים בסרטים, של הבנה שאת חוטאת לעצמך, הפנמה של החטא, כפרה, למידה מהטעויות, התפכחות. לאחר כל מה שעברתי, להצליח בכלל לקום בבוקר, להסתכל במראה ולומר בקול: 'אני יכולה לפתוח עסק, אני יכולה להיות בפרונט ואני יכולה להתראיין לעיתון, וזה סבבה'".

ומה הלאה?

"צריך הלאה?".

זו הפעם הראשונה שיש לך עסק משלך?

"כן, זו הפעם הראשונה".

אולי תקבלי אומץ לפתוח את המסעדה שתמיד רצית?

"אני לא רוצה לפתוח מסעדה. רציתי בית קפה, מקום של לאנץ'. לצלחת מנות בחצות הלילה עם מטבח הכנות ומטבח סרוויס, זה אף פעם לא היה הרצון שלי. המסעדנות הגבוהה היא ממש לא הייתה חלק מהשאיפות שלי. לא שיש בזה משהו רע. מה שקורה כאן במעדנייה זה לא נורמלי, זה ממש מטורף. הפרצופים של האנשים שנכנסים בדלת, ההתרגשות שלהם מהמראה, מהסטייל השונה. אני מתה על הלוק של המקום, אני חולה על זה. אני חושבת שהצלחנו לעשות משהו נקי, אבל לא מנוכר. יש כאן עוד מלא עבודה, אבל היא נראית כמו שרצינו. מעדנייה, שצריכה להיראות הכי פיין, אבל שלא תראה מקום קר, כי אנחנו בכל זאת יושבים בתוך השוק, עם אוכל ישראלי ומקום חם".

 


 

 


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

4 תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר