"ארמני זה קודם כל גאווה"

במרבית הזמן הפנוי שלו קֵווֹרְק טשג'יאן שובר את הראש איך לגרום לממשלת ישראל הנוכחית להכיר בשואת העם הארמני מתוקף תפקידו כיו"ר הוועד הלאומי הארמני. בשארית הזמן שהוא לא בעבודה "הרגילה" בחברת רולקס או מקדיש תשומת לב לשני ילדיו, הוא כל-כולו עסוק בשימור מורשת עמו.

טשג'יאן נולד לפני 35 שנים בוואדי ניסנאס, בדיוק כמו אביו, שהוא הבעלים של נגרייה בשכונה. סבו, מצד אביו, הגיע לכאן לפני קום המדינה מסוריה, כי שמע שבחיפה מחפשים נגרים. הצעיר בן ה-20 התחיל לעבוד בנגרות ולאחר כמה חודשים בהם הספיק להתאקלם, חזר לסוריה כדי להביא את מי שלימים תהיה אשתו, סבתו של טשג'יאן. לאחר כמה שנים כשכיר, רכש הסב נגרייה ברחוב חורי, אותה נגרייה שבה ממשיך בנו את מורשתו עד היום.

הסב נפטר כשטשג'יאן היה ילד בן 8. הוא לא הספיק לשמוע סיפורים ממקור ראשון על קורותיו ומורשתו, אך עם השנים, אביו השלים עבורו את הפאזל. סבו הגיע לסוריה כילד, לאחר שהצליח לברוח ממעשי הטבח ההמוניים שביצעה האימפריה העותומנית באוכלוסייה הארמנית שבשטחה במהלך מלחמת העולם הראשונה בין השנים 1918-1915. זה היה רצח עם מכוון ושיטתי, שהוביל לגירוש המוני וצעדות מוות אל מחוץ לאדמת טורקיה, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. הטורקים ארגנו שיירות של מאות אלפי אנשים, ללא מזון ומים, לפאתי טורקיה ולמדבר הסורי. צעדות אלו היו למעשה גזר דין מוות עבור מרבית הצועדים, בשל התנאים הקשים והעלמת העין ממעשי הטבח, הרצח, האונס וההתעללות. בשיירות היו צעירים, נשים, ילדים וזקנים והן לוו על ידי יחידות הצבא הטורקי. בדרך תקפו יחידות אלה וחמושים מהכפרים הטורקיים הסמוכים את השיירות, וכך נרצחו אלפים מדי יום. המסעות ארכו שבועות רבים, ובמהלכם מתו רבים מתשישות ומרעב.

ה"הומנטמן", המועדון הארמני הקהילתי (צילום: חגית הורנשטיין)

"צעדות המוות"

"סבי היה באחת השיירות האלו שנקראו צעדות המוות", מספר טשג'יאן שנושא את שם סבו, "הוא היה ממש קטן, בן 5 או 6, היחיד ששרד מבני משפחתו את השואה. כולם נספו – הוריו, דודיו, אחיו ואחיותיו".

אילו סיפורים אתה זוכר?

"שמעתי אותם מאבא שלי, כפי שהוא שמע מאביו. אלו הם סיפורים מאוד כואבים. סבא שלי ראה איך הטורקים חתכו את העור של אחיו, כדי שיירקב מקרני השמש ועוד סיפורים מאוד-מאוד קשים. זה כל כך כואב לשמוע על מה שקרה, ועד היום, הקהילה הארמנית בכל העולם מקפידה להעביר אותם מדור לדור, מאבא לבן ולנכד – כדי שגם היום, אחרי 100 שנה, אנחנו עדיין זוכרים ועדיין נלחמים שטורקיה תכיר בשואה הארמנית".

ההערכה היא שכמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בטורקיה, שהיא כשליש מהאוכלוסייה הארמנית בעולם, הושמדה. בנוסף על כך, אלפי כנסיות, מנזרים ואתרים ארמנים אחרים נהרסו. הטורקים התאמצו למחוק את שרידי התרבות הארמנית בשטחי ארמניה ההיסטורית שבשליטתם. ישנם חילוקי דעות באשר למספר הקורבנות הארמנים שנספו, רוב ההערכות שבוצעו אומדות את מספרם בין מיליון למיליון וחצי גברים, נשים וטף.

קהילת הארמנים בחיפה, שטשג'יאן הוא חלק ממנה, מונה כ-1000 נפש, עשירית ממספר הארמנים בארץ, שחיים בעיקר בירושלים וביפו. הם גרים בעיקר בוואדי ניסנאס, ורק מתוך בורות, משייכים אותם באופן אוטומטי לחלק מערביי חיפה.

"הארמנים הגיעו לפני קום המדינה ממדינה דוברת ערבית, אז מן הסתם אתה הולך למקום שיותר נוח לך בו, שיש סיכוי שתרגיש בבית", הוא מספר, "סבא שלי לא ידע ארמנית כשהגיע לכאן. הוא דיבר ערבית וטורקית, אחר כך למד ארמנית ועברית. מדינות כמו לבנון וסוריה עזרו רבות לארמנים לאחר השואה, לכן רוב הארמנים יודעים ערבית. זו הסיבה שמשייכים אותנו לערבים. אגב, הרבה ארמנים שהיו פה במזרח התיכון היגרו בסופו של דבר לקנדה וארה"ב, וגם שם קל לשייך אותם לערבים, בגלל שהם כולם דוברי ערבית. אבל אין בינינו ובין הערבים שום דבר דומה. השפה שלנו לא דומה לערבית, המנטליות שלנו שונה. קיבלנו אולי מנטליות של מזרח תיכון, אבל היא לא ערבית, זה מזרח תיכון מודרני".

כמה ארמנים יש כיום בעולם?

"יש כ-10-15 מיליון ארמנים ברחבי העולם, ובארמניה יש רק 2.5 מיליון תושבים. אפילו באנדרטת השואה בירוואן, יש עמוד גבוה מחולק לשניים. ההסבר לחלוקה, שבגלל השואה ומה שהטורקים עשו, העם הארמני נחצה לשניים – אלו שנשארו במדינה ואלו שברחו ממנה".

זה לא הטבח הראשון שהעם הארמני חווה מצד הטורקים ונדמה שהמלחמות לא מפסיקות במדינה. מזכיר קצת מדינה אחרת שאנחנו מכירים.

"נכון, מה שקרה לנו, דומה למה שקרה ליהודים. אפשר לטעות ולחשוב שהעם הארמני הוא חלש, אבל זה ממש לא נכון. העם הארמני הוא מאוד חכם והמציא המון דברים לטובת האנושות, כמו רנטגן, פן, מכשיר הכספומט. נדמה שדווקא בגלל שאנחנו חזקים וחכמים, אנחנו נרדפים, לא בגלל שאנחנו חלשים. היום אנחנו בארץ בסביבות 10,000, היו הרבה יותר, אבל הם עזבו. אנחנו עם חכם, רק 10,000 ועושים רעש כמו של חצי מיליון או מיליון".

איך היה לגדול בוואדי?

"את האמת, גרתי בוואדי, אבל למדתי בבית הספר הריאלי ואחר כך בבסמ"ת. לגור בחיפה זה כיף, אף פעם לא הרגשתי ששופטים אותי בגלל שאני ארמני, אלא להיפך. זה תמיד עניין אנשים, תמיד שאלו אותי על המוצא שלי וביקשו לשמוע עוד ועוד. בחברה הערבית, בגלל שאנחנו גרים בוואדי, הרוב מכירים ויודעים מה זה ארמנים. בטוח שבמרכז הכרמל ומעלה, פחות אנשים יודעים מה זה ארמנים. לגדול בתור ארמני זה קודם כל גאווה. אני לא מתבייש בעם שלי, אלא גאה בו מאוד".

כשהיית ילד אם היו קוראים לך "ערבי", היית אומר שאתה לא ערבי אלא ארמני?

"נכון. פחות ברחוב, אבל בריאלי זה היה מאוד ניכר ובגלל זה עזבתי לבסמ"ת. היו קוראים לי שם ערבי, על אף שידעו שאני ארמני נוצרי, רק בגלל שהעסק של אבא שלי היה בוואדי. לפעמים ניסו, לא אגדיר זאת כחרם, אבל התנכלו בקטנה כזה. אבל היה לי אופי מאוד חזק מגיל קטן ולא הייתי נותן לאף אחד לרכוב עליי. אולי נשמע שאני מתלונן, אבל זה היה בקטנה ממש. לא הרגשתי שאני סובל מגזענות בגלל שאני ארמני. כשעברתי לבסמ"ת, רוב התלמידים בו היו יוצאי ברית המועצות, שם הם ידעו שארמניה הייתה חלק מבריה"מ. שם היה לי יותר קל. בריאלי היו קוראים לי החברים 'קווין' ואילו בבסמ"ת קראו לי בשמי המקורי. הם ידעו לבטא אותו".

למה שלחו אותך לבית ספר יהודי?

"אני ביקשתי לעבור. עד כיתה ג' למדתי ביוחנן הקדוש ברחוב חורי ולא הרגשתי שם טוב. אחר הצהריים הייתי הולך לחוג כדורסל באולם מכבי במרכז הכרמל, ויום אחד ביקשו מאיתנו לגייס ילדים חדשים מבתי הספר שלנו, כדי להגדיל את מספר הקבוצות. שם נראה לי עשיתי את הסוויץ', לאחר שביקשתי מחברים לכיתה שיבואו לשחק ואף אחד לא בא. כל השאר הביאו חברים מבית הספר שלהם, וזו הייתה הנקודה שבה החלטתי לעבור לבית ספר יהודי. ההורים הסכימו והעבירו אותי".

אתם מקפידים להתחתן בתוך הקהילה?

"סבא שלי התחתן עם ארמנית, אבא שלי התחתן עם ארמנית וגם אני התחתנתי עם ארמנית. שמרנו על העניין הזה, למרות שהיום טיפה יותר קשה למצוא בנות זוג, אבל מנסים לעשות הכל שזה יקרה. כמעט 100 אחוז מהארמנים בעולם הם נוצרים אורתודוקסים, כמו הרוסים והיוונים".

לא ענית לי איך היה לגדול בוואדי.

"בוואדי כולם מכירים אותנו, יודעים שאנחנו ארמנים. אם זר יפגוש בי שם, אני לא יודע מה הוא יחשוב עליי. לי יש קצת מבטא ערבי, אבל לאחי אין טיפת מבטא, ובו לא יחשדו שהוא ערבי. ערביי חיפה הם אנשים מאוד חמים, הם יודעים להעריך ולקבל את האחר. הם יודעים לפרגן ובאמת מדהימים. כל האווירה שהם יודעים לייצר, הם מקבלים כל אחד בזרועות פתוחות, את בני כל הדתות. כל מי שבא לוואדי מתקבל בסבר פנים יפות, כי זה מקום עם אנשים מאוד חמים. הלוואי שהרבה במדינה ילמדו מה זה אחווה וקיום משותף".

אין את זה באף עיר מעורבת אחרת.

"אין, המקומיים גורמים לאנשים מבחוץ לבוא לשם. פעם, לפני 20 שנה כשהיית אומר 'ואדי', היו חושבים שזה הארלם של ניו יורק. אבל זה כל כך השתנה לטובה. האנשים בוואדי יודעים לכבד ולאהוב כל אחד, בגלל זה תיירים מכל הארץ מציפים אותם. לא הרגשתי אף פעם ניכור, אלא להיפך. אני גאה שאני מהאזור הזה וגם המועדון שלנו שם".

את קבוצת הכדורגל מתפעלים השחקנים מכספם או מכספי תרומות (צילום: באדיבות הומנטמן חיפה)

"המועדון"

כשטשג'יאן מדבר על "המועדון", עיניו בורקות. קוראים לו "הומנטמן", שבארמנית זה קיצור של מועדון קהילתי לצעירים, האחראי לפעילויות ספורט ולצופים. כנראה בגלל מספרם היחסי הקטן של הארמנים בחיפה, המקום משמש מרכז קהילתי לכל בני העדה. ההומנטמן העולמי נוסד ב-1918 והוא מתקיים ב-101 ערים ב-26 מדינות. לכל המועדונים אותה אג'נדה שעוברת לקהילות באותה דרך. אם ארמני הומנטמן מקנדה, צרפת, או אנגליה, יפגוש בהומנטמן ישראלי, הם ידברו באותה שפה, הם יחשבו אותן מחשבות ואפילו צורת הביטוי תהיה זהה.

טשג'יאן: "המועדון של חיפה קיים משנת 1932, והוא הכי ותיק בישראל, יותר ותיק מהמועדון הירושלמי. שם למדתי לקרוא ולכתוב בשפה הארמנית. שם למדתי על ההיסטוריה של העם שלי, בחגים למדנו על המורשת. זה מקום שנותן לך את הבסיס הארמני לחיים ולפי דעתי, אם הוא לא היה קיים, הקהילה הייתה נמחקת. המורשת שלנו זה להמשיך ולספר. בחיפה אין לנו בית ספר, בניגוד לירושלים, שם יש רובע שלם שהוא ארמני, ומן הסתם יותר קל להעביר את המורשת בבית הספר. אצלנו המורשת עוברת מאב לבן ובמועדון שנמצא בשדרות הציונות".

איך המועדון הזה מנוהל?

"יש במועדון חברים, וכל שנתיים יש בחירות, בהן בוחרים את חמשת אנשי ההנהלה. נשיא, סגן ועוד שלושה – אחד שהוא כמו שר האוצר, השני שר הספורט, השלישי אחראי על הצופים".

יש נשים?

"בטח, אצלנו אין הבדל בין גבר לאישה. כרגע יש לנו אישה בהנהלה".

מה תפקידך?

"אני רק חבר, אבל אני יושב ראש של 'הוועד הלאומי הארמני', שהוא חלק מההומנטמן. הוועד הלאומי הוא ארצי וזה גוף יותר פוליטי שמתעסק בהכרת מדינת ישראל בשואה הארמנית. לכן אני נפגש עם חברי כנסת ואנשים שיכולים לעזור להגיע למטרה. אני עובד מאוד קשה בשביל הקהילה ומכל הלב. אני גם מנהל את קבוצת הכדורגל".

באיזו ליגה היא משחקת?

"בליגה החובבנית של ישראל. הקבוצה מורכבת מארמנים משלוש ערים – הומנטמן חיפה, הומנטמן יפו והומנטמן ירושלים. בשנה הבאה יש טורניר בארמניה, שמתקיים פעם בארבע שנים כמו המכבייה, ואז אנחנו מייצגים את ישראל בכדורגל, בשחמט ופינג-פונג. לפני ארבע שנים זכינו בשתי מדליות – מקום שלישי בכדורגל ומקום שלישי בשחמט".

איך מקבלים אתכם בארמניה? הם כועסים עלינו בגלל שאנחנו מוכרים נשק לאזרבייג'ן.

"למרות כל הסיפור שהיה במלחמה נגד אזרבייג'אן ומעורבותה של ישראל במכירת נשק לאזרים, העם בארמניה הוא מאוד סלחן. לא שמעתי ששופטים את המדינה לחומרה גם במקרה של עסקאות הנשק. לא שמעתי שהם כועסים, אין כזה דבר. לעם הארמני מאוד-מאוד חשוב וגם לנו, שמדינת ישראל תכיר בשואה הארמנית. הוועד הלאומי הוא בכל העולם. הוועד בארה"ב עבד שנים על שנים, בזבז מיליונים של דולרים, כדי שארה"ב תכיר בשואה הארמנית. זה קרה אחרי הרבה מאוד שנים של עבודה מאומצת. בארץ אין לנו תקציבים כמו שיש לארמנים בארה"ב, שם הלובי הארמני מאוד חזק, הוא שני רק ללובי היהודי. לנו אין תקציבים, אבל אנחנו משתדלים כמה שאנחנו יכולים".

קֵווֹרְק טשג'יאן עם נשיא המדינה לשעבר ראובן (רובי) ריבלין (צילום: באדיבות הומנטמן חיפה)

למה ישראל לא מכירה בשואה הארמנית?

"כל השנים אמרו לנו שזה בגלל היחסים עם טורקיה. בפעם הקודמת שנפגשתי עם חבר כנסת הוא אמר לי במפורש, שהיום הבעיה היא לא טורקיה, אלא אזרבייג'ן, בגלל הסחר עם הנשק. כשדיברתי עם חבר הכנסת מהקואליציה, הוא אמר לי במפורש שרק אם יאיר לפיד יתמוך, זה יכול לעבור בממשלה. הוא אמר לי שזה מאוד קשה עכשיו, כי טורקיה כבר לא פקטור כמו אז, אלא אזרבייג'ן. תמיד זה סיפור פוליטי, וזה מה שמעצבן. אנחנו מרגישים שמשתמשים בשואה הארמנית בתור כלי. לפני כחודש, חברי כנסת מש"ס ומהליכוד, הציעו הצעת חוק שעניינה הכרה בשואה הארמנית. כשהם היו 12 שנה בממשלה, כל פעם שהחוק הזה עלה לסדר היום, הם הפילו אותו, אז עכשיו בגלל שהם באופוזיציה והם רוצים להקשות על הממשלה הנוכחית, הם משתמשים בנו ככלי משחק. אם אתם באמת רוצים להכיר בשואה ולא בגלל משחקים פוליטיים כדי להקשות על הממשלה, אז תכירו בשואה. היום בממשלה יש את יאיר לפיד שאמר שצריך להכיר בשואה הארמנית, כמו גם גדעון סער וראש הממשלה נפתלי בנט".

נו, אז זה מצוין לכם.

"אנחנו עובדים על זה, אבל הבנו, אחרי שנפגשנו עם חברי כנסת, שיש מכשול מאוד קשה בדמות אזרבייג'ן. היחסים בין ישראל למדינה הזו מאוד חמים".

ונפגשתם עם שר החוץ לפיד?

"שלחנו אימיילים ומכתבים ללשכה של לפיד, עם בקשות להיפגש ובינתיים לא חזרו אלינו עם תשובה. אנחנו מתים להיפגש איתו, כי כרגע הוא היחיד שיכול לעזור לנו. אנחנו מנסים להיפגש איתו ולא מצליחים, אבל בסוף נצליח. אנחנו בקשר חזק עם ניצן הורוביץ ממרצ. הם תמיד תמכו בארמנים, עוד מהימים של יוסי שריד. הוא בזמנו ניסה להכניס את נושא השואה הארמנית למתכונת הלימוד, ובזמנו טורקיה התערבה וקברו את הרעיון".

להיפגש עם מרצ זה קל.

"נכון, אנחנו רוצים להיפגש עם חברי הכנסת מש"ס והליכוד שהציעו את הצעת החוק ולראות אם באמת זו הכוונה שלהם. אם זה בא ממקום של אמת או ממקום של כלי פוליטי. זה מאוד חשוב לנו, אנחנו לא רוצים לשמש כלי במשחק הפוליטי. מדינת ישראל במיוחד מבחינה מוסרית הייתה צריכה להיות בין המדינות הראשונות בעולם שמכירות בשואת הארמנים. נשיא המדינה לשעבר, רובי ריבלין, היה חבר של שארל אזנבור, הוא חבר של הפטריארך הארמני בישראל, ותמיד דיבר וקידם את נושא השואה הארמנית עד שנבחר לנשיא. מאז אפילו חצי מילה לא אמר על השואה הארמנית וזה כואב. זה משהו מדבק. ברק אובאמה אמר שייבחר לנשיא הוא יכיר בשואה ושום דבר, דונלד טראמפ אמר אותו דבר, והיחיד שאמר שהוא יכיר בשואה כשייבחר לנשיא זה ג'ו ביידן. אמר ועשה. שלושה חודשים לאחר שנבחר, הוא הכיר בנו".

שבט הצופים הארמני בחג המולד (צילום: באדיבות הומנטמן חיפה)

כמה העיסוק הזה תופס לך מהיום?

"המון. אני מתעסק המון בוועד הלאומי, בקבוצת הכדורגל ובהומנטמן. להחזיק כזה דבר צריך הרבה כוח וזמן. זה הרבה על הגב. את לא יודעת כמה עבודה זה לשמר את כל הדבר הזה, זו עבודה מאוד קשה. עשיתי הרבה פעמים מפגשים בזום לשחקני קבוצת הכדורגל. נתתי להם את ההיסטוריה של ארמניה וסיפרתי על השואה, וזו עבודה שלנו של המועדון. זו עבודת קודש מבחינתי".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

שבט הצופים חדל לפעול

נושאי התפקידים במועדון עובדים בהתנדבות מלאה. זה ארבע שנים ששבט הצופים חדל מפעילות, בגלל חוסר תקציב, ואת קבוצת הכדורגל מתפעלים השחקנים מכספם או מכספי תרומות.

"אנחנו לא מקבלים שום דבר מאף גורם", כואב טשג'יאן את המצב, "אף אחד לא עוזר לנו, אף אחד לא מכיר בנו, ובכל זאת, קבוצת הכדורגל עדיין עומדת על הרגליים. אנחנו מחזיקים מעמד ומנסים לעשות הכל כדי להמשיך לשחק. אנחנו מתים להקים בחיפה קבוצת כדורגל לילדים. אין לנו כסף לשכור מגרש, אין לנו כסף לקנות תלבושת. יש שני מאמנים מהקהילה שעברו קורס מאמנים – אחד לילדים והשני מאמן קבוצה בליגה ג', והם מוכנים לאמן בהתנדבות. היה לנו שבט צופים מאוד מרשים וגדול, אבל הוא הפסיק לפעול ואנחנו רוצים להמשיך בפעילות. אנחנו גם רוצים להקים להקה, שהילדים ילמדו לנגן על חצוצרה, חליל צד ותופים. לשם כך חייבים מורה, ומורה זה כסף, ולרכוש כלי נגינה גם עולה. אין לנו תקציבים, אנחנו לא מקבלים כלום מאף גורם. כל דבר שאנחנו עושים זה נטו מהקהילה, אבל התקציב מאוד מוגבל".

"אנחנו גם רוצים להקים להקה". קֵווֹרְק טשג'יאן (צילום: חגית הורנשטיין)

פניתם לעירייה במשך השנים?

"את האמת לא, העירייה אף פעם לא הכירה בנו. הכירו את המועדון, אבל לא תמכו בנו, עמרם מצנע בא כמה פעמים אלינו, גם יונה יהב הגיע פעם אחת, רק עינת קליש רותם לא באה. לפני חודש ניר שובר הציע לקרוא כיכר לזכר קורבנות השואה הארמנית. שמעתי הרבה תלונות שחיפאים אומרים שיש דברים יותר חשובים להנציח, אבל יש פה קהילה ארמנית בחיפה, שהיא קהילה מאוד ותיקה ולמה לא לתת לה את הכבוד ואת ההכרה שמגיעה לה. אני מקווה שזה יצליח, שבאמת העירייה תכיר בנו, שתעזור לנו עם הכדורגל והצופים, שלא קיימים בחיפה בגלל בעיות תקציביות. הלוואי ונצליח להרים את זה, יש לנו מלא ילדים שיכולים ליהנות מזה".

איך העירייה תוכל לעזור לכם?

"אם לא המועדון, היינו נכחדים. הוא שומר על כל הבסיס של הדבר הזה הנקרא ארמני. המועדון מאוד חשוב כדי לשמור על הקהילה שלנו. לדעתי יש לו עוצמות מאוד חזקות, רק צריך לדעת להשתמש בהן עם טיפה עזרה מהעירייה. ביפו ובירושלים עוזרים, רק בחיפה לא. הצעירים היום יכולים לקדם את הקהילה הארמנית מאוד גבוה ולמעלה. לדור הצעיר יש פוטנציאל עצום, אבל כמה שתהיה לך אמביציה לעבוד, אם אין לך משאבים, או תקציב מינימלי כדי לתת המשכיות, זה לא יעבוד. לעירייה יש מלא מגרשים והיא יכולה לתת לנו להשתמש במגרש מבלי לגבות כסף. יש מלא פתרונות לעירייה, צריך רק רצון טוב".

יהיו כאלה שיגידו, ואני הולכת להקשות עליך, למה אתם צריכים קבוצת כדורגל משלכם, שישחקו עם כל תלמידי חיפה. או למה ילדיכם לא יכולים ללכת ללמוד חצוצרה בביט?

"אנחנו שומרים על האותנטיות שלנו. הדבר הכי חשוב לנו זה לשמור על המורשת. אם אני אשחרר אותם לבתי ספר יהודים או נוצרים, או אם אשחרר אותם לכדורגל בקבוצה ערבית או יהודית, אני מאבד את המורשת. אז מה יקרה בסוף? שאנשים לא יידעו את השפה, ורק השמות יישארו ארמניים. וגם זה בספק, כי היום כ-30 אחוז מהארמנים נקראים בשמות בינלאומיים. יש לי שני ילדים בעלי שמות ארמנים ודוברים ארמנית. בשורה התחתונה זה דבר מאוד יפה ומאוד מיוחד שיש לנו קבוצת כדורגל שהיא שלנו, ואם תהיה לנו תזמורת שהיא שלנו? אנחנו חושבים לציין את יום השואה הארמנית ב-24 באפריל בחיפה, להעלאת המודעות. שהקהילות האחרות כולן יגיעו לפה, כדי שנהיה מלוכדים. יש לנו מועדון כזה מדהים, השנה העירייה לראשונה קישטה לנו אותו ב'חג של החגים'. בשנה הבאה ננסה לעשות שם יריד של אוכל ואמנות של אמנים ארמנים מקומיים".

לסיום, מי הארמני או הארמנית שהביאו הכי הרבה כבוד לעם שלכם?

"שארל אזנבור הביא כבוד מאוד גדול לקהילה הארמנית. יש הרבה ארמנים מפורסמים בעולם, כמו הנריך מחטריאן ששיחק במנצ'סטר יונייטד ועכשיו משחק ברומא, אנדריי אגסי הטניסאי, הזמרת שר. אבל את הבאזז הכי גדול, אם זה בהכרה בארמניה ובשואה הארמנית, עשתה קים קרדשיאן. היא הצליחה להזיז הרים בזכות השם שלה. יש ארמנים שמביאים כבוד לעדה".