אביטל זוננשיין היא אמא של שחר. אורן זוננשיין הוא אבא של שחר. שחר הוא ילד יפה תואר, רגיש וחכם שנולד לפני תשע שנים. אביטל ואורן הם גם ההורים של “אמא של” ו”אבא של”, שני אתרים מאוד פופולריים. הגרסה הנשית מתהדרת בכמיליון כניסות בחודש טוב, והגרסה הגברית, הצעירה יותר, רושמת אף היא הישגים נאים של כרבע מיליון כניסות בחודש – מספרים אסטרונומיים בארץ כל כך קטנה, בעיקר כשמדובר באתרי נישה.
אביטל ואורן הכירו לפני 20 שנה, לקראת סיום השירות הצבאי, ומאז הם ביחד. “היא סימנה אותי”, נזכר אורן, והבעת פניה של אביטל משדרת מחאה קלה, “בתחילת 1997 הכרנו במוצב ברמת הגולן. אני הייתי המפקד ואביטל מפקדת קשתיות, והיא התחילה איתי. היינו יושבים מול החרמון, מול סוריה ומדברים במשך שעות, מהשקיעה ועד הזריחה, על כוס נס קפה, סיגריה וקסטה של שלמה ארצי שהתנגנה נונסטופ. לאחר ארבעה חודשים שנינו השתחררנו והחלטנו לעבור לגור ביחד. אביטל היא מקרית ים, אני מהמרכז, ומצאנו דירה בפלורנטין לפני הפיכתה לשכונה פופולרית, כשעוד היו שם נגריות ומוסכים. לנו זה נראה הכי רומנטי שיש. חיינו בעיקר מסיגריות, מקפה ומכריכים מהמכולת למטה”.
אביטל מצאה עבודה בחברות תוכן, אורן עסק בשיווק, ובהמשך, כשהשניים התבססו בעקבות מכירת חברת סטארט אפ שהקימו, הם רכשו דירה לא רחוק משדרות רוטשילד. ואז, לאחר שבע שנים של טיפולי פוריות, שחר נולד. הם ביקשו להעניק לו חיים קצת פחות מפויחים ויותר ירוקים ועברו צפונה. אורן אומר שאם היו יותר אמיצים הם היו עוברים לגליל העליון או למדבר, אבל בגלל לא מעט חברים חיפאים שאספו במהלך החיים הם מצאו את עצמם בדירה מטופחת בלב מרכז הכרמל.
אורן, מה מצאתם פה?
“הקצב פה מתאים לנו כי אנחנו עובדים על 300 קמ”ש, אז לפחות שהבחוץ יהיה רגוע. לאט לאט התחלנו להבין מה זה להיות חיפאי. זה קצב אחר, זה לפגוש אנשים מדהימים כמו ארז גולקו ושלומי נבון עם המיזם הקולינרי שלהם, או יובל קאופמן ממועדון הביט ששחר התחיל ללמוד שם תופים וגיטרה. בחיפה מפנים את תשומת הלב לאנשים, שמים עליהם את הזרקור, לטוב ולרע. יש פה הרבה ביקורת על העשייה או אי העשייה, אבל כשנכנסים פנימה רואים שהאנשים פה עובדים ויוצרים מהלב, ואביטל ואני גם כאלה. לכל שכונה בחיפה יש את הצבע ואת הריח המיוחדים לה. מה שהקסים אותנו בחיפה כבר בשבוע הראשון שלנו כאן היה שקיבלנו שיבוץ לגן ילדים רחוק בשכונה מרוחקת שצריך להגיע אליה במכונית. ואז הגענו ביום שישי הראשון שלנו לגן שמואל וראינו את ראש העיר. ניגשתי אליו, סיפרתי לו שאני חדש בעיר ושאני נוהג להביא את הבן שלי לגן בכל בוקר בהליכה כשהוא על הכתפיים ושככה אני רוצה להמשיך. זו לא היתה שנת בחירות ויונה יהב הוציא נייר מקומט מכיס החולצה, ביקש שנכתוב לו את הפרטים ואמר שהוא יבדוק אבל שהוא לא מבטיח דבר. חשבנו שהפתק הזה ייזרק לפח בסוף אותו יום, אבל בראשון ב־8:00 בבוקר אביטל קיבלה טלפון, ומהצד השני יהב מבקש לעדכן שהוא העביר את הטיפול בנושא לגורמים המתאימים ושיהיו איתנו בקשר. לאחר יומיים התקשרו לעדכן שאמשיך ללכת עם שחר על הכתפיים בכל בוקר לגן סמוך לבית. זו היתה התחלה נפלאה בשבילנו. הרגשנו שמקשיבים לנו”.
בוא נחזור בזמן, איך עלה הרעיון לאתר “אמא של”?
“אביטל תמיד כתבה למגירה ואני תמיד עסקתי בשיווק. אמרנו שאם כבר חולמים אז ללכת בגדול ולא לכתוב רק באיזה בלוג. כך נולד האתר ‘אמא של’ באפריל לפני חמש שנים. אביטל פרסמה שלושה טורים. בראשון על כך ששחר אמר לה ‘אני לא שלך, אני של אבא’, הטור השני עסק במקרה שקרה לה בגינה כששחר טיפס על סולם ואמר לה ‘תתרחקי’, ועוד טור הומוריסטי על כך שהוא היה חרד מהים ומהחול ואביטל הציעה לחזור איתו לאסותא, לעשות ריסטארט, לפזר עליו חול ולהתחיל איתו מחדש. הטורים התפרסמו וקיבלנו תגובות ממש יפות. התחלנו לקבל פניות מנשים שרצו גם הן לספר את הסיפור שלהן, כל אחת בדרכה המיוחדת. הן כותבות שם על אמהות ועל נשיות. אני קורא לזה ממוצצים ועד מציצות. הן מציעות לנו כל מה שהן חושבות שנכון לשתף את הגולשות. אנחנו מערכת שלמה עם סקאוטריות, עורכות תוכן ומלהקות שמנתבות את הפניות. מה שנראה לנו שיעניין את הגולשות מתפרסם. אנחנו נוגעים בישראליות עצמה, בלי לייפות ובלי לנקות. ‘אמא של’ הוא אתר האמהות הגדול בישראל, יש לנו מועדון עם יותר מ־110,000 חברות, וזה כיף. לצד התכנים של הגולשות יש גם כתבות מגזין שאנחנו מפיקים בכל שבוע, ריאיונות עם נשים מעניינות כמו ריטה או מרסל מוסרי, כתבות עם אחריות חברתית כמו לילה עם זונות בתחנה המרכזית בתל אביב ועם נשים שקיבלו פחות קלפים טובים מהחיים ונראה שאפילו אלוהים שכח לחבק אותן”.
משפחת זוננשיין. "תמיד יש דברים להילחם עבורם"
לא נוגעים בצהוב
בעשר השנים האחרונות מנהלים בני הזוג זוננשיין את תחום הדיגיטל בחברות מהגדולות במשק, ומפיקים תכנים והפקות מקוריות של סרטוני וידאו בשיתוף עם הגולשות למותגים כמו מכבי, אוסם, טבע, HP וניופארם, ויש להם גם סטארט אפ בברלין. לפני חמש שנים הם עברו לעבוד מהבית. “היה לנו משרד במגדלי עזריאלי, מאוד פנסי, מאוד ‘תראו אותי’”, מספר אורן, “זה היה ממקום של אגו. דמייני לך 20 אנשים שמגיעים למשרד כל יום, כמה זמן הולך לאיבוד כשהולכים להכין קפה ופטפוטי סרק במטבח על מה היה בשבת. שמנו לב שאנחנו מתעסקים בלהעביר את היום ולא באמת בפרודוקציה. אנחנו לא באמת צריכים למדוד את העובדים שלנו, שזה המשאב הכי יקר לנו, לפי שעון נוכחות. זה לא המדד, המדד הוא תוצרים. אביטל ואני מעורבים עד רמת הפסיק בכל כתבה, אבל יש לנו צוות גדול שעובד איתנו. הם הולכים איתנו, אחרי החלום שלנו”.
מתי עלה “אבא של”?
“לפני שנה בדיוק עלינו עם הגרסה האבהית שפונה רק לגברים, בלשון זכר כמובן – בדיוק ההיפך מ’אמא של’. חוץ מ’בלייזר’ לא היה אתר שפנה לגברים, ו’בלייזר’ נעצר איפשהו בגיל 24 ומדבר על ציצי וטוסיק. ולא שזה לא חשוב, אבל מגיל מסוים יש דברים נוספים שמעניינים. הרגשתי שאין לי באמת מה לקרוא ברשת, לא מצאתי תוכן עם עומק. אנחנו עושים כתבות עם אבות טריים לצד אבות שחוו אובדן ואבות לילדים חולים, ריאיונות עם האופנובנק, עם אבי סינגולדה, עם שלום חנוך. השבוע עשיתי ריאיון עם משה שוקי בסו שרצח את אבא שלו. אנחנו עושים ריאיונות שמעניינים את הגולשים שלנו, מהזווית הגברית האמיתית, לא זו שמחפשת להתעסק בפורנו ברשת”.
אם אני רוצה לכתוב באתר, מה עלי לעשות?
“שולחת למערכת, ואם יש בשר והטור שלך מעניין, אנחנו נפרסם אותו. אנחנו לא נוגעים בצהוב. אנחנו לא מפרסמים תכנים שמעניינים רק אותנו, כי אם זה יקרה נאבד את הקוראות. אנחנו צריכים להיות קשובים”.
יצרתם קהילה של ממש. אתם מצליחים לשמור על קשר עם כולם?
“זה הכי חשוב לנו אבל זה בלתי אפשרי. בכל יום עולה טור חדש ולאחר חמש שנים נוצר מאגר של אלפי כותבים, ואנחנו יודעים עליהם הרבה. אנחנו מנסים לעשות טוב, וזה לזכותה של אביטל. לפעמים זה עובד, כמו למצוא מקרר לאמא שהוציאו אותה מהבית כי היא התגרשה, או לעזור לאבא שהבן שלו חלה והוא נמצא איתו בבית החולים וצריך פרנסה. זה הקשר שלנו. פתאום זה נהיה אישי והם כבר לא רק גולשים”.
יש פוסטים שהפכו לווירליים?
“היה לנו ב’אבא של’ סיפור על עמיר סבן, שיפוצניק שכתב על כך שהוא הגיע לבית של ניצולת שואה שאין באפשרותה לשלם על תיקונים והיא גרה בדיר חזירים. הבאז שזה עשה – אני לא חושב שמישהו התעלם מהטור הזה, אם זה חדשות ערוץ 2 וערוץ 10 ו’צינור לילה’ שביקשו מאיתנו לראיין אותו. הוא בחור מקסים ומתוק, וגילוי נאות – הוא היה חייל שלי”.
אביטל: “זה התחיל ממשהו קטן כדי לפרגן לו בגלל שהוא היה חייל של אורן וגם כי הוא בן אדם כל כך טוב שהוא שיפץ לאותה אשה את מה שצריך בחינם, וזה התפתח למימדים רציניים. הוא היה בכל תוכנית אפשרית – רדיו וטלוויזיה. הוא מאלה שהובילו את הגל הזה של לעשות למען האחר”.
אורן: “ב’אמא של’ היה פוסט ‘הוא לא מבולבל, הוא בן זונה’ – סיפור אישי מאוד של בחורה, אבל אני רוצה דווקא לציין את הריאיון עם רנה, אמו של גיא חבר, שאמרה שהיא מחכה לו ושהיא יודעת שהוא חי. עברו בדיוק 20 שנה מאז היעלמותו באוגוסט 1997. אביטל ואני הלכנו אליה לריאיון, באנו לשעה וישבנו שם שש או שבע שעות, עם צמרמורת ובלי מילים”.
אביטל: “היא ממש הכניסה אותנו לתוך המשפחה. נקשרנו מאוד. אני לא מפסיקה לחשוב עליה, שכל כך הרבה שנים אחרי היא נמצאת בלופ כזה. יש מלא אנשים עלובים ושרלטנים שמנסים לעבוד עליה שהם ראו את גיא חי”.
אתם ביחד 24 שעות ביממה?
אורן: “לא, לפעמים אני יוצא עם טוני הכלבה”.
אביטל: “ואני היום בבוקר הספקתי ללכת לסידורים לשעה. אנחנו סוג של 24 שעות ביחד”.
אורן: “אנחנו כאילו 24 שעות ביחד, אבל זו לא זוגיות של 24 שעות כי אנחנו עובדים. קמים בבוקר, מתלבשים, אפילו נועלים נעליים סגורות ועובדים. אנחנו חקלאים. מתחילים את הבוקר מוקדם, 5:00 בבוקר, עובדים, חורשים, זורעים, ולפעמים זה גם פורח. אנחנו לא זוג 24 שעות, אנחנו אביטל ואורן שעובדים באותו בית במשך חמישה ימים בשבוע. ביום חמישי בערב כל הלחץ מהעבודה נעלם ואז אנחנו ביחד – דרינקים, אני מנגן על הגיטרה, סוחט לה מיץ תפוזים ומכין את הקפה של הבוקר. אני די רומנטי, כמו סבא שלי ואבא שלי. אני לא מאמין בט”ו באב ובוולנטיינ’ס דיי, זה לא מדבר אלינו, אבל אנחנו כן בתחזוקה של הרומנטיקה. יש בינינו חלוקה – אני יוצא לפגישות המסחריות, ולאביטל יש את התכנים ל’אבא של’ ול’אמא של’. להפקות אנחנו בדרך כלל הולכים שלושתנו ביחד”.
אביטל: “הפקות זה יום שלם ואינטנסיבי, אבל זה כיף. זה קטרזיס כזה של עבודה שאת מכינה מערכונים, נמצאת בפינג פונג של תסריטאות ושל עריכה, ואז מגיעה כביכול למוצר המוגמר שהוא לא באמת מוגמר. אבל זה כיף עולמי לראות את הדברים קורים, זה וואו. זאת אחת מהחוויות בעבודה. עכשיו גם שחר מצטרף אלינו להפקות מתוך זה שהוא כבר חלק מהמערכת”.
הרבה גירויים.
אורן: “אנחנו מקווים. אנחנו רוצים לתת לו את כל העולם ושבסוף הוא יבחר את מה שמתאים לו. הוא משתלב, שואל שאלות, סקרן”.
הקעקוע המשותף. "זה כדי להזכיר לנו להיות אמיצים"
שמש עם שמונה קרניים
העבודה מהבית מאפשרת לשניים לנהל אורח חיים כמו שהם רוצים להיות בהגדרה – הורים. השניים מלווים את שחר לבית הספר בכל בוקר, חוזרים הביתה לחמש שעות אינטנסיביות של עבודה, כדי להתפנות להיות הורים מהרגע שבו הוא חוזר בצהריים. משנת הלימודים הקרובה שחר לא ילך יותר לבית הספר, לפחות לא בתקופה הקרובה.
אורן: “בשנה שחלפה, במהלך כיתה ג’, ראינו שלשחר יש המון תחומי עניין שרובם קשורים לאינטרנט, לקהילות. הוא נמצא המון על המחשב. יש לנו חברה שאומרת שמתחת לעץ תפוזים לא תמצאו קלמנטינות, והוא כמונו. שחר מפעיל קבוצות של ילדים בגוגל ויש לו ערוץ יוטיוב משלו. מצד אחד הוא פעיל מאוד באינטרנט, ומצד שני יש לו תכונות יזמיות. הוא יכול לאסוף ילדים, לכתוב סדרה ולצלם אותה בווידאו. כשהוא עלה לכיתה א’ הוא ידע לקרוא ולכתוב, הוא אוטודידקט ומלמד את עצמו חשבון ואנגלית”.
אביטל: “הוא לא מחונן, הוא פשוט סקרן”.
אורן: “הוא יכול ללמוד על מערכת השמש או על תעופה. הבנו שבכיתה הוא מסיים תיק תק את כל המטלות ומשתעמם, אין לו שם באמת תחומי עניין. למדנו וחקרנו על החינוך הביתי והבנו שזה עולם שלם של מערכת חינוך שעובדת מתחת לרדאר – הכל בפיקוח ובמעקב של משרד החינוך. הורים שהחליטו לקחת אחריות על החינוך של ילדיהם ולתת להם גם את מה שהם צריכים וגם את מה שמעניין אותם, לא נצמדים ללו”ז או למערכת. אנחנו רוצים לאתגר אותו, לתת לו פוש בדברים שבאמת חשובים לחיים, גם בפן החברתי וגם בצד המקצועי, ואנחנו מתחילים את זה. אם זה יימשך עד כיתה י”ב אי אפשר לדעת, זה פשוט עוד חלום שלנו ואנחנו נותנים לו צ’אנס. לא מדובר פה בסצנריו בלתי הפיך. אם יהיה לו טוב נמשיך עם זה הלאה. זה האני מאמין שלנו. אנחנו רוצים לתת לילד צ’אנס לעולמות שמעניינים אותו”.
אביטל: “אנחנו מאוד סומכים עליו. אנחנו לא אובייקטיביים, אני לפחות, אבל הוא ילד נבון מאוד שמבין לאן הוא נכנס, שהוא לא קשור כביכול למסגרת. הוא רוצה את זה מאוד כי הוא יודע שהוא יכול רק לפרוח. זה באמת הוא, זה שחר. יכול להיות שאחרי שנתיים-שלוש הוא יגיד שהוא כן רוצה בית ספר ומסגרת, אבל כרגע בית הספר חוסם אותו”.
אורן: “בדרך כלל ילדים מחכים ל־1 בספטמבר”.
אין לך מחסומים, אתה אומר הכל ליד הילד?
“כל מי שחותך אותי בכביש הוא בן זונה. הוא שומע שאני אומר את זה ואני יודע שאני צריך לשמש לו כמודל, אבל חלק מהמודל זה לא אבא פרפקט. יש כרס, יש סנטר כפול. את יודעת מה היה החלום שלי פעם? קוביות בבטן ולהפסיק לעשן. עישנתי עד גיל 30 ואז הפסקתי. קוביות בבטן? זיבי, אין דבר כזה. אני אלוף בלהעלות לפייסבוק תמונות שלי ולסמן עם חצים את כל הבעיות והמגרעות. נקודות לשיפור ושימור אני קורא לזה. זה מה יש. אין פרפקט בעולם הזה, תוך כדי תנועה אני משתפר”.
אפשר הסבר על הקעקוע המשותף?
אורן: “יש לנו קעקוע משותף בגב – שמש והמילה שחר. בכל שנה של טיפול פוריות הוספנו לשמש קרן”.
אביטל: “יש לנו שמונה קרניים. והקעקוע של ‘אומץ’ על האמה זה כדי להזכיר לנו להיות אמיצים, ללכת עם דברים עד הסוף. עשינו אותו לפני שנה”.
אורן: “זה היה שבוע לפני שיצא ‘אבא של’. כיזמים וכבעלי עסקים אנחנו צריכים לזכור שכל הזמן יש נפילות. בפייסבוק רואים שהכל כיף ופאן, שכולם חיים על הקצה וכל יום דרינקים, אבל כיזמים יש לנו אחריות, יש לנו צוות שצריך לדאוג לו לפרנסה”.
אביטל: “אנחנו מערכת של אנשים שצריך לדאוג להם. יש לנו את הפיקים האלו שתמיד צריך לזכור…”.
אורן: “להאמין בעצמך”.
אביטל: “איך שהוא משלים אותי. תמיד לזכור להיאחז במה שחשוב ותמיד להסתכל קדימה. אף פעם לא להתייאש, תמיד יש דברים להילחם עבורם”.
את מוכנה להיות המנטורית שלי?
“כשאת עושה למענך, דברים פתאום קורים לך. היקום כאילו מקשיב ואומר ‘אני אעזור לה, היא מנסה אז אני אתמוך בה’. זו לא קלישאה, זה אמיתי. כשמתעקשים ועושים, הדברים קורים לך תוך כדי, גם כאשר כביכול לא התאמצת בשבילם. השנה הראשונה כעצמאית היא מאתגרת מאוד, אבל גם אחרי שנים יש פיקים שצריך לזהות אותם ולדפוק אותם”.
אורן: “דווקא במקום הנמוך ביותר צריך לזכור את האומץ. דווקא כשקשה אנחנו מזכירים לעצמנו להיות אמיצים. אין אופציה אחרת”.
אביטל: “לנו לפחות”.
אתם יוצאים לחופשות?
אורן: “בארץ אם יש משהו שאנחנו אוהבים זה המדבר. שדה בוקר מנקה אותנו. ואם לחו”ל אז בדרך כלל בדצמבר אנחנו טסים לווינה”.
נורא קר.
“לא קר, קפוא. כששחר היה בן 3 טסנו לברלין באוקטובר. אנחנו התעטפנו והוא אמר ‘קר לי, קר לי, מסיבה לי’. להסתובב עם הערמונים ביד, לשתות אלכוהול חם כשבחוץ קר. את אוהבת יין?”.
עכשיו 10:00 בבוקר.
“למי אכפת? בואו נשתה את הערק המיוחד של אביטל, יש בו ורדים”.
הזוננשיינים. "כשמתעקשים ועושים, הדברים קורים לך תוך כדי"
