בכתבה שלפניכם תמצאו שבעה סיפורים על שבעה אירועים מכוננים בתולדות העיר, שכל אחד מהם מייצג עשור. הבחירה להתמקד דווקא בסיפורים אלה ולא באחרים היא ניסיון להבנות תמונה רב מימדית של מה שמרכיב את חיפה היום. לא רק מה שהשפיע בכל עשור ספציפי, אלא מה שממשיך להיות בעל השפעה בתוך התמונה המורכבת. אפשר היה בנקל לבחור סיפורים אחרים – במקום מאורעות ואדי סאליב אפשר היה לספר על תחרויות הספורט הראשונות בבריכה האולימפית בבת גלים או על פתיחתו של מלון דן כרמל, ובמקום סיפורו של בית רוטשילד אפשר היה להביא את סיפורה של שכונת דניה – אבל ניסינו לברור את מה שנראה לנו מהותי יותר.
פתחנו את הסקירה ההיסטורית בכרמלית – הסמל חוצה השכונות של העיר. אולי אפשר היה לקרוא לה תת המודע החיפאי. בעשור שהתחיל במלחמה והמשיך בשינוי דרסטי כל כך של ההוויה המקומית, הכרמלית חיברה מתחת לקרקע את העיר התחתית עם מרכז הכרמל – חיבור מעשי וסימבולי בין אוכלוסיות, שכונות ואתוסים.
העשור השני שייך לשכבה שיצקו כאן על הרובד הראשוני ההוא, העמוס מתחים בין דתיים ובין עדתיים. אותה יציקה מזלזלת, זדונית כמעט, שהסדקים בה התגלו כמעט מיד. לא מפליא שמרד ואדי סאליב אירע בחיפה – העיר שהאחיזה של מפא”י בה היתה מוחלטת כל כך.
האחיזה הזו הוציאה שם רע מוצדק לעיר. תל אביב היתה המקום שבו חופש הוא אפשרי, שבו מותר למרוד, להתבטל, לכתוב שירים ולשתות בכסית. כשהריאקציה הופיעה בחיפה היא היתה מפוארת. כאן היו סיקסטיז אמיתיים – מאוחרים אמנם, אבל אותנטיים, בלי גבולות, הטרוגניים, עם פוליטיקה קיצונית ועם מוזיקה פסיכדלית ועם סמים. כאן זה נמשך עד תחילת שנות ה־90 בבית רוטשילד.
חיפה סבלה תמיד מתחושת נחיתות לעומת בירת הנצח ירושלים ותל אביב הקוסמופוליטית. שני דברים עזרו לה להתגבר על תחושת הנחיתות, והראשון שבהם הוא פסטיבל הסרטים שלה. במובן מסוים הוא היה פועל יוצא של האווירה התרבותית הנון קונפורמיסטית של העשור שקדם לו. הוא אפילו כבש את אותה הנחלה ומתקיים באותו המרחב של בית רוטשילד ההיסטורי – הסינמטק, האודיטוריום והגנים הסמוכים. האורגניות הזאת, של מרחב שהוכשר קודם ועכשיו הוא בשל, העניק לפסטיבל את הקסם הראשוני שלו. כיום אנחנו נהנים לפעמים להשתמש ברפליקה “חיפה היא לא עיר שיש לה פסטיבל אלא פסטיבל שיש לו עיר”, סתם כי כשמסתכלים לעבר המפרץ המחשבה הזאת מרחיבה את הלב הנחמץ.
הדבר השני שגרם במשך שנים לחיפה לזקוף את ראשה היתה קבוצת הפאר שלה מכבי חיפה, שכוכבה דרך אמנם בתחילת שנות ה־80, אבל היא התבססה כקבוצה היחידה שמתנהלת בסטנדרטים אירופיים תחת יעקב שחר שרכש אותה בשנת 1992. בבעלותו ותחת נשיאותו היא ידעה עליות ומורדות, אבל המורדות שלה יכולים להיחשב כפסגת השאיפות של קבוצות אחרות. היא זכתה באליפויות ובגביעים והגיעה למעמדים נכבדים באירופה.
אלפי מילים נשפכו במשך השנים על סוגיית הקסם החיפאי הנעלם, המוכר למעטים, זה שמביא לכאן אנשים לסעוד במעיין הבירה, לשתות בסנדק, לצפות בשקיעות המרהיבות ולראות כיצד מנהלים חיים משותפים שמדי פעם יש בהם גם שמץ של אותנטיות, אבל שום דבר לא דחף קדימה את חיפה כאטרקציה תיירותית יותר מהגנים הבהאים. פתיחתם היא מאורע החורג מכל חשבון היסטורי ליניארי. אם תרצו דוגמה למהלך משנה מציאות, זהו זה. מיליון תיירים בשנה מגיעים לחזות בפלא. הוא לא קשור לכלום, הוא נחת כאן כמו ספינת חלל, וכמה טוב שהוא לא יכול להמריא בחזרה.
אז זהו, הסצנה מוכנה, חיפה נכונה להפוך למטרופולין אמיתי, להוות מרכז לצעירים, אבן שואבת תיירותית ומרכז תעסוקתי. העשור האחרון נראה כסדרה של מאמצים לממש את החזון הזה – קמפוס הנמל מוקם, העיר התחתית משנה את פניה, תשתיות משוקמות בהדר ועוד ועוד. איכשהו זה לא קורה. משהו מתפספס. יש כאלה שמתייחסים לכך כאל תעלומה בלתי פתירה ויש כאלה שמבינים את זה בקלות רבה מדי.
העשור הראשון >> 1957-1948
קיימת משנות ה־50, נחוצה יותר מתמיד
העבודות להקמת הכרמלית החלו בשנת 1956, אבל ההשפעה שלה על הסביבה האורבנית החיפאית נמשכת ברציפות מאז העשור הראשון לקום המדינה. את חסרונה העצום אפשר להרגיש היום, כשהיא מושבתת בגלל השריפה, בפקקים הארוכים שתושבים ממתינים בהם בדרכם מהעיר התחתית להדר ולכרמל. חיפה מייחלת לא רק לפתיחתה המחודשת אלא גם להארכת מסלולה לאורך רכס הכרמל
הכרמלית ביום פתיחתה
בעשור הראשון להקמתה של המדינה זכתה חיפה להיות העיר הראשונה בישראל שבה מוקמת רכבת תחתית – הכרמלית – ומעמד זה נשמר עד לעשור האחרון שבו החלו עבודות כריית המנהרות בפרויקט הקו הראשי של הרכבת הקלה במטרופולין תל אביב.
העבודות להקמת הכרמלית שהחלו בשנת 1956 היו מהאירועים המרכזיים בהוויה החיפאית בעשור הראשון והמהלך החשוב ביותר בתחום התחבורה היבשתית בעיר לא רק באותו עשור אלא בכלל.
ההצעה הראשונה לחיבורה של העיר התחתית אל הכרמל נבחנה כבר בשנת 1920. הבריטים ששלטו אז בארץ בדקו כמה אלטרנטיבות, ובהן רכבת שתנוע על זיזים (שיניים), פוניקולר (רכבת הנמשכת על ידי כבל) וטראמוויי חשמלי (חשמלית).
באותה העת פנה מנהל המשרד הארצישראלי ד”ר ארתור רופין למושל המחוז הבריטי והביע התעניינות בקבלת זיכיון להפעלת המיזם, אך העניין לא קודם. בסוף שנות ה־20 של המאה הקודמת שוב עלתה הצעה על ידי אדם פרטי לבניית רכבת הרים, אך גם היא לא יושמה. בסופו של דבר הוקם פרויקט רכבתי מדגם הפוניקולר, וזאת לאחר שבשנת 1956 חתמה עיריית חיפה בראשותו של אבא חושי עם החברה הצרפתית דונקירקואז על הסכם ההקמה של הרכבת התחתית, שזכתה לשם הכרמלית בסיומו של הליך לבחינת הצעות הציבור למתן שם לפרויקט החדש והגרנדיוזי (לשלב הגמר של ההליך העפילו ארבע הצעות לשמות נוספים – מטרום, רכבית, תעלית ותחתית). טקס חנוכת הכרמלית נערך ביום רביעי, 21 באוקטובר 1959, בהשתתפותו של ראש הממשלה דוד בן גוריון.
הכרמלית מוכנסת למנהרה (צילום: אנצ'ו גוש)
בדומה לציפייה הציבורית להפעלת הכרמלית בסוף שנות ה־50 של המאה הקודמת, גם בימים אלה ממתינים תושבי העיר לחידוש נסיעותיה עם השלמת פעולות שיקומה שהחלו לאחר השריפה שאירעה במנהרת הכרמלית בפברואר אשתקד. הכמיהה הציבורית לחזרתה של הכרמלית לפעילות (לפי התכנון בחודש ספטמבר) מלמדת שאותו מהלך שנרקם אי שם בשנות ה־50 להקמת רכבת תחתית בחיפה היה צעד רב חשיבות בהיסטוריה האורבנית של חיפה.
בתולדות העיר ייזכרו כ־20 החודשים שבהם שבתה הכרמלית מפעילות כתקופה שבה הודגשה נחיצותה ביתר שאת. משתמשיה הקבועים יוכלו להעיד על עמידה ממושכת בפקקים אינסופיים, במשך 20 דקות עד חצי שעה, ברכב פרטי או באוטובוס, בדרכם בשעת צהריים מהעיר התחתית להדר או למרכז הכרמל.
דווקא בימים שבהם חוותה הכרמלית שגשוג חסר תקדים מצד תושבי העיר בכל הקשור לביקוש לפעילותה התרחש בה אירוע השריפה שובר הלב שהשבית אותה מפעילות לכמעט שנתיים. זה קרה בתקופה שבה הכרמלית היתה בשיאה התפעולי. אחרי עשרות שנים שבהן היא נלחמה על מקומה במפת כלי התחבורה הציבורית העירונית, בתחילת ינואר בשנה שעברה היא סוף סוף הוכרה על ידי משרד התחבורה כמפעיל תחבורה ציבורית רשמית – סטטוס שהוביל לצירופה להסדר כרטיס הנסיעה המשולב אשר מאפשר המשך נסיעה בחינם במשך 90 דקות בכלי התחבורה הציבורית האחרים.
נתוני הנסיעות בחודש הראשון שבו הונהג ההסדר בכרמלית היו פשוט מדהימים: בינואר אשתקד נסעו בה 85,200 תושבים לעומת 54,000 נוסעים בלבד בינואר 2016 – גידול של 56 אחוז. לנוכח נתון זה העריכה הנהלת הכרמלית כי אם היא היתה עובדת ברצף לאורך כל השנה, מספר נוסעיה השנתיים היה חוצה את רף המיליון.
העבודות האחרונות לפני הפעלת הכרמלית
מהחזרה הנוסטלגית לימי התכנון של מערכת הכרמלית שנים אחדות לאחר קום המדינה ראוי לעבור לחשיבה תכליתית צופה אל פני העתיד בכל הקשור לפיתוח המתבקש של כלי התחבורה שהוא אחד מנכסיה החשובים של העיר.
בימים אלה של געגוע לשעטה של הכרמלית במעלה ההר לצורך חציית העיר באין מפריע תוך שמונה דקות ראוי לזכור כי לפריחה חסרת התקדים שחוותה הכרמלית בשנים שקדמו להשבתתה עלולה לא להיות המשכיות אם לא יתחולל מפנה בהיבט נוסף של פעילותה – הארכת תוואי נסיעתה לאורך ציר רכס הכרמל מהתחנה בגן האם במרכז הכרמל עד לאוניברסיטה. בעבר הועלו רעיונות להארכה תת קרקעית של תוואי הכרמלית אך הם לא יושמו.
בעוד כחמישה חודשים תחזור הכרמלית לפעילות עם מערכת חדשה לחלוטין, לרבות שתי רכבות תחתיות חדשות, וזוהי בהחלט נקודת פתיחה מצוינת לחיבור הכרמלית למוקדים נוספים תוך הרחבת תוואי הנסיעה הבסיסי שעליו הוחלט כבר לפני כ־60 שנה.
הכרמלית לאחר השריפה (צילום: דוברות כיבוי אש והצלה מחוז חוף)
העשור השני >> 1967-1958
“נגזר עלינו לקבל אותם. נדע איזה ג’ונגל אנחנו מכינים לעצמנו”
היחס של הממסד המפא”יניקי לתושבי ואדי סאליב היה גזעני, והטיפול באירועים שפרצו בסוף שנות ה־50 חשף את היחס המבזה לעולים מצפון אפריקה. הדיכוי לא תם בסוף המרד והמשיך עם פיזור מפוני הוואדי בשכונות המוחלשות של חיפה
אירועי ואדי סאליב (צילום: מימל)
לא מזמן שודרה ברשתות הטלוויזיה הסדרה של הבמאי התיעודי דודו דרעי “סלאח פה זה ארץ ישראל”, שעסקה באפליה המוסדית הנרחבת כלפי העולים מארצות האיסלם שכיום נהוג לקרוא להם מזרחים. באחד מהמסמכים שהיו בעבר חסויים נכתב מפיו של אחד מפקידי הקליטה הבכירים: “אם מדברים על אנשים שנוכל לעשות מהם משהו, הרי זה רק מאלה שיבואו מארצות המזרח. את אלה אני יכול לזרוק להתיישבות ולכל שאר המקומות”.
התפישה הזו, כאילו המאסה של העולים מצפון אפריקה היא חומר שאפשר “לזרוק אותו” מבלי שתהיה לו דעה על הגורל שייעדו לו, הובילה ליצירת המורסות המפעפעות בעיירות הפיתוח. “זאת אפליה מוכרחת”, אמר על כך דוד בן גוריון. אבל בערים הגדולות נכון לעולים האלה גורל אחר. הם נשלחו להתגורר בשכונות הערביות הנטושות, ובהן ואדי סאליב. בעוד שאלה שנשלחו למדבר במשאיות נאלצו להתבונן על ישראל המפותחת ממאהלים ומצריפים מאובקים בירוחם ובדימונה, העולים שיושבו בערים הגדולות התבוננו בשכניהם הוותיקים מבתים חרבים בגטאות אבן עירוניים נטושים. האבטלה, תחושת הקיפוח, האפליה וההזנחה הובילו להיווצרות של לחץ חברתי שהתפרץ בעוצמה בשנת 1959.
הגרסה הרשמית של האירועים מספרת על תגרה שהתפתחה בבית קפה בוואדי שבמהלכה נורה אדם ברגליו על ידי המשטרה. שמועת השווא שלפיה הוא מת גרמה להתפרצות של מהומות שבמהלכן יצאו מפגינים מהוואדי לשכונות הכרמל, יידו אבנים, התפרעו, הציתו מכוניות ובזזו חנויות. מוסדות שהיו מזוהים עם מפלגת השלטון מפא”י ועם ההסתדרות היו מטרות לפורקן של כעס. המחאה התפשטה בכל הארץ ודוכאה בכוח על ידי המשטרה.
רבים ניתחו את הסיבות לפריצת המהומות. היתה אפילו ועדת חקירה שמונתה כדי לבדוק את נסיבות פריצתן ואת התנהגות המשטרה. אבל המדינה לא היתה בשלה לעריכת חשבון נפש אמיתי תחת השלטון המפא”ינקי, אף שוועדת החקירה הכירה בכך שהמצב הקשה של תושבי הוואדי היה חומר בערה שניתן היה להצית בנקל.
המהומות בוואדי סאליב (צילום: מימל)
מי שהביאה באותה תקופה את הקול האותנטי של תושבי ואדי סאליב לתודעה היתה עיתונאית צעירה בשם חנה שטרן שכתבה בעיתון “קול העם”. באחת מהכתבות היא דיווחה: “הגברת שטארקמן, בכהנה כשופטת, הוציאה צווי מעצר בקבלנות. היא מיהרה מאוד. אמרה שילדתה מחכה לה בבית. הלכתי לוואדי לראות מה מצבן של המשפחות ושל הילדים ששטארקמן כה הזדרזה להוציא צווי מאסר נגד אבותיהם. ‘כל יום הלכתי למשטרה שיגידו איפה בעלי, אבל לא אמרו. כל יום אני עוברת ליד בית המשפט אולי יביאו אותו, אבל הם לא מביאים’, אומרת לאה אטיאס מוואדי סאליב. שמונת הילדים נשארו בבית ללא אב מפרנס. באו בשבת בצהריים, פגשוהו בסמטה על יד ביתו, אמרו לו שרק ייגש למכונית המשטרה כדי לתת עדות. שם העלוהו בכוח על המכונית. התנגד בתחילה ועכשיו מאשימים אותו בתקיפת שוטר”.
שטרן יצרה היכרות אינטימית עם הנהגת המרד – הפעילים דוד בן הרוש, בעל בית הקפה שבו פרץ המרד, ויוסף שם טוב שאיתו היא התחתנה. בן הרוש הקים את רשימת “ליכוד יוצאי צפון אפריקה” שהתמודדה בבחירות ולא עברה את אחוז החסימה. נגדו ונגד חבריו רבו התבטאויות במפלגת השלטון על כך שהם ”פושעים ורועי זונות”. לוי אשכול הזכיר באחת מישיבות הממשלה שהוא היה בעד “עלייה סלקטיבית”. “ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות”, הוא אמר, “אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם. נדע איזה ג’ונגל אנחנו מכינים לעצמנו”.
בניגוד חריף לטענות כלפי הנהגת המרד, ליכוד עולי צפון אפריקה היה ארגון פרוגרסיבי לעילא שידע לדרוש, בצד חיסול האפליה העדתית, גם את חופש הפרט, את חופש העיתונות ואת חופש הדת. בן הרוש, בעת שישב בכלא וחיבר את מצע התנועה, קרא להבטחת קיום מינימלי לכל אדם, לדיור אנושי לכל משפחה, ובניגוד למה שנהוג לחשוב “לטיפוח לשלום ולידידות עם שכנינו הערבים, חיסול של הממשל הצבאי, זכויות שוות לכל אזרח ושיפור רמת חייהם של בני הכפרים”. סעיף חשוב במצע של התנועה עסק בחינוך ודרש “חינוך תיכון חינם לכל מוכשר, לימוד מקצועי לפי בחירת המועמד עם הבטחת תעסוקה לאחר גמר הלימודים, הקמת קרן מלגות למוכשרים בקרב בני העדה ללימודים באקדמיות השונות”.
המחאה הפוליטית של בן הרוש גוועה. תושבי הוואדי פוזרו במהלך שיצר תאי מצוקה חדשים – פרויקטים של דיור צפוף באזור דרך נוה שאנן ובשדרות דגניה בקרית חיים, בשיכונים שנחשבו לפתרונות דיור עדיפים אבל הותירו את הבעיות המהותיות על כנן – השקעה דלה בחינוך, הסללה והתייחסות מוסדית מתנשאת. על הרקע הזה צמחה המחאה של הפנתרים השחורים בשנות ה־70. גם היא לא הביאה את הציבוריות הישראלית לידי חשבון נפש אמיתי והכרה בפיצול המהותי והעמוק בין ישראל הראשונה, ההגמונית והאשכנזית, לבין ישראל המזרחית, המוחלשת והמדוכאת.
בן הרוש זכה להכרה ממסדית אחרי מותו ורחוב נקרא על שמו בוואדי סאליב. תפקידו של ראש העיר בתקופת המהומות אבא חושי נותר שנוי במחלוקת, ויש הטוענים כי הוא דחף לתגובה משטרתית חריפה ושלל את התפישה שלפיה מדובר בתגובה לאפליה, אך הרחוב הקרוי על שמו במרומי הכרמל עובר לאורך שכונותיה האמידות של העיר ובתיה המפוארים. ברחוב על שם בן הרוש, לעומת זאת, יש היום כמה חורבות, מדרכה צרה שנקטעת בחטף, והחלק האחורי והכעור של אגף החינוך של עיריית חיפה.
רחוב דוד בן הרוש (צילום: דורון גולן)
העשור השלישי >> 1977-1968
“היינו הבית האחד של השני. כל מחסום אפשרי נשבר שם”
הדשא של בית רוטשילד היה מרחב שבמשך יותר משני עשורים משך אליו סטודנטים, נוער מהעיר התחתית, יהודים, ערבים, אשכנזים ומזרחים. “לשם הגיעו כל הסוטים חברתית”, אומר אחד מוותיקי המקום, הסופר ניצן וייסמן. בית רוטשילד רחש פעילות פוליטית, עשייה תרבותית וסמים, והיה אי של מרדנות בים שמרני, צייתן ומיליטריסטי
ממראות היום יום בבית רוטשילד (צילום: דף הפייסבוק "בוגרי הדשא של בית רוטשילד")
“היה שם אוויר”. המשפט הזה חוזר פעמים רבות בשיחה שלי עם הסופר ניצן וייסמן על המרחב המכונן של חיפה החל מסוף שנות ה־60 ועד תחילת הניינטיז. הוא קורא לזה הדשא של בית רוטשילד, שם היה מוקד ההתרחשות בתקופת ההתהוות של המוסד חסר הקירות הזה. כשאני הסתפחתי להפנינג, כעבור קצת יותר מעשור, המוקד נדד למדרגות של האודיטוריום, אבל גם אז קראו לזה בית רוטשילד. בשיחה שלנו משתתף עוד אחד מעמודי התווך של דור המייסדים, אמית דניאל, מי שארגן לפני כמה שנים את המפגש של ותיקי בית רוטשילד. אבל דני, כמו שחבריו קוראים לו, מעדיף להישאר ברקע. זה לא משנה כל כך – כשסוקרים את גלריית הטיפוסים שהרכיבה את הדורות השונים של בית רוטשילד מבינים שלמרות שאולי היו שם דמויות דומיננטיות יותר, ההתרחשות לא התמקדה באדם כזה או אחר אלא בכך שכמעט כל אחד מצא שם בקלות את המקום שלו.
זה אולי הפירוש הממצה ביותר של המשפט הזה “היה שם אוויר”. בית רוטשילד פגש דור שנחנק – מהמיליטריזם, מהאחידות, מהצהלה של מלחמת ששת הימים ומהדיכאון של מלחמת ההתשה, מחיפה המפא”יניקית, שומרת החוק והצייתנית. כאן לא היתה אלטרנטיבה בוהמית משחררת כמו בתל אביב. תרבות הנגד המקומית צמחה במהירות ובעוצמה. זה היה הלוקיישן שלה.
“היינו הבית האחד של השני”, אומר וייסמן, “באנו ממשפחות לא משהו ומהרבה בדידות. היו שם טיפוסים כמוני, שבאו מהריאלי והיו בודדים שם, אבל בדשא התקבלנו. החבורה שם היתה הטרוגנית מאוד. היא היתה מגוונת מבחינת הגילים – היו בני 16, היו סטודנטים לתואר ראשון וסטודנטים לתארים מתקדמים, היה נוער מהעיר התחתית, היו ספרדים, אשכנזים, יהודים, ערבים – כל מחסום אפשרי נשבר שם. לשם הגיעו כל הסוטים חברתית”.
בית רוטשילד היה הדבר הקרוב ביותר לסיקסטיז שהיה בחיפה. זו היתה סן פרנסיסקו בזעיר אנפין. הפילוסוף האנרכיסט חכים ביי טבע את המונח T.A.Z – אזור אוטונומי זמני, מרחב שמצליח לחמוק ממבני השליטה הקיימים. ההתחמקות ממבני השליטה היתה אחד מהלייט מוטיבים של ההתרחשות בבית רוטשילד. גם בשיחה עם וייסמן וגם מהזיכרונות שנותרו לי מתקופה יותר מאוחרת, אפשר לסמן כמה מרכזי כובד להוויה הבית רוטשילדית – העיסוק באמנות, בפילוסופיה, בקולנוע ובתרבות בכלל, פעילות פוליטית חתרנית ועיסוק בפעילויות בלתי חוקיות, בעיקר סביב סמים.
עושים מוזיקה בבית רוטשילד (צילום: דף הפייסבוק "בוגרי הדשא של בית רוטשילד")
הסם העיקרי של התקופה היה חשיש. היחס אליו היה הרבה יותר חמור מאשר היום. “לקרוא לך חשישניק זה אומר שאתה עבריין”, הם אומרים. וברוח הסיקסטיז והייט אשבורי היה גם LSD. הטקס הקבוע היה לקחת את הטריפ מול הפסל שעד היום ניצב בפאתי הגן שליד האודיטוריום. העיסוק בסמים גרר כמובן הרבה חיכוכים עם המשטרה ונוכחות קבועה של בלשים סמויים בתוך חבורת הדשא.
באירופה סוף שנות ה־60 היה התקופה של מרד הסטודנטים. בגרמניה ובאיטליה הצטרפו צעירים לארגונים כמו באדר מיינהוף והבריגדות האדומות. בישראל הפעילות השמאלית הרדיקלית לא הגיעה למימדים אירופיים. בארגוני השמאל הישראליים היה מספר שווה של פעילים ואנשים שב”כ. בבית רוטשילד הופרחו הרבה סיסמאות מרקסיסטיות. “היו שם הרבה מאוד צעירים שלא התגייסו בתקופה שזה היה קשה מאוד”, נזכר וייסמן. באווירה המיליטריסטית וההיפר פטריוטית, דמויות כמו ג’וליאנו וספרטק מר שהיו במרכז ההתרחשות היו אוונגרד פוליטי. ובחיפה כמו בחיפה, הנוכחות של צעירים ערבים ויהודים ביחד במרחב משותף העניקה גוון יוצא דופן במונחים ישראליים לפוליטיקה. גם לפמיניזם היתה אחיזה איתנה בדשא, כשהנציגה הבולטת ביותר שלו היתה מרשה פרידמן.
הרבה מוזיקה שמעו על הדשא. “נכנסת לבית התה, ובפעם הראשונה שמעת את פינק פלויד ואת קינג קרימזון”, אומר וייסמן. הרבה מוזיקאים הסתובבו שם במהלך השנים — הגיטריסט האגדי שמעון הולי, אבנר שטראוס, ארנון פלטי, מנחם זיבצנר, דני שלוסברג ואחרים. כעבור שנים צמחו שם להקות כמו סיאם, פלסטיק ונוס והתופעה החיפאית הסוריאליסטית שרמוטה מעופפת בהרים.
הנוכחות של הסינמטק במרחב התנועה של מאות האנשים שחגו סביב הדשא היתה גם היא בעלת חשיבות, וההקרנות של הסרטים של ברגמן, פליני, אנטוניוני, גודאר ואחרים היו מלאות באנשי בית רוטשילד שהחזיקו על גבם את המוסד הקולנועי במשך שנים. מחיפה צמחו אחר כך במאים כמו עמוס גיתאי וניר ברגמן – נציג של הדור המאוחר יותר. אי אפשר גם בלי להזכיר את גיא לדר ז”ל, שמותו בברלין בסוף שנות ה־90 קטע קריירה קולנועית מבטיחה. ג’וליאנו מר היה אחד מאנשי התיאטרון המבריקים והטוטאליים בארץ. בתחום הספרות והשירה צמחו, מלבד וייסמן עצמו, גם אנשי ספרות אחרים ובהם המשורר והמתרגם עודד פלד, מחבר הספרים “יום הולדת”, “מכתבים מברגן בלזן”, “לילה כנעני” ועוד.
לקראת סוף שנות ה־90 גוועה הפעילות סביב בית רוטשילד. זה קרה בהדרגה, במקביל לדעיכת הלהט האידיאולוגי השמאלי, ואולי ביחד עם העובדה שיושביו נתפסו כבר כפחות חריגים. האלטרנטיבה החיפאית הפסיקה לקחת טריפים וללכת לים והתחילה להתכנס במקום במוסדות שהכניסה אליהם כרוכה בתשלום כמו העיר השנייה.
למפגש הנוסטלגי שהתארגן בשנת 2008 של ותיקי הדשא הגיעו 250 איש מתוך רשימה שמנתה כ־1,000 שמות. כמה מנציגי התקופה ההיא עדיין מסתובבים ברחוב מסדה, ששומר על משהו מרוחו של בית רוטשילד. בעיר התחתית יש איים של התרחשות דומה. אבל גם אם יש מרכיב קולקטיבי באיים האלה של פעילות תרבותית וחברתית, אלה חבורות קטנות יותר, עם גבולות הרבה יותר מוגדרים ופחות חדירים ובלי ההטרוגניות המוחלטת, הכמעט עקרונית, של בית רוטשילד ההיסטורי.
ברחבה של בית רוטשילד (צילום: דף הפייסבוק "בוגרי הדשא של בית רוטשילד")
רוצים להישאר מעודכנים?
העשור הרביעי >> 1987-1978
מדוכני הפלאפל לדפי “וריאטי” – 33 שנים של פסטיבל קולנוע חיפאי
ההתחלה של פסטיבל הקולנוע לא היתה זוהרת – התקציב היה זעום ומי שהוטל עליו להפיק את הפסטיבל, חבר המועצה ומחזיק תיק התרבות דאז יונה יהב, נאלץ להשלים אותו בעזרת תרומות. היום, הוא אומר, בגלל הפסטיבל אי אפשר להשיג מקום בבית מלון חיפאי בחודש אוקטובר
פסטיבל הסרטים הבין לאומי (צילום: צבי רוגר)
בחודש אוקטובר חגג פסטיבל הסרטים החיפאי הבין לאומי 33 שנים להיווסדו. חיפאים כבר רגילים היטב לעובדה שאחת לשנה יש בכרמל אירוע תרבותי שמביא אליו עשרות אלפי אנשים מחוץ לחיפה, ותושבי מרכז הכרמל כבר יודעים שבסוכות לא מזיזים את האוטו מהחניה אלא אם כן יש לך מקום חניה פרטי.
אם בוחנים את מגוון האירועים שהתרחשו בעיר בעשור של שנות ה־80, זוכה פסטיבל הסרטים במקום הראשון כאירוע שהותיר את חותמו על העיר. עד כדי כך שלפני ארבע שנים מנה עיתון התעשייה ההוליוודי “וריאטי” את הפסטיבל בין 50 פסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם.
אבל ההתחלה של הפסטיבל לא היתה זוהרת, ואולי אפילו קצת ביזארית. “אל לשכתו של ראש העיר דאז אריה גורל נכנס אדם עם אלבומי תמונות ובהם הוא מופיע עם שחקניות קולנוע מפורסמות כמו ג’ינה לולובריג’ידה ובריז’יט בארדו", מספר ראש העיר יונה יהב, אז חבר מועצת עיר טרי ומחזיק תיק התרבות, "הוא אמר לו ‘אם מועצת העיר תאשר לי סכום של 7,500 דולר אני מסוגל להפיק בחיפה פסטיבל סרטים בין לאומי’. גוראל התלהב”.
עד אותה העת אירועי התרבות המרכזיים שאותם הפיק יהב במרכז הכרמל היו אירועי לילות כרמל בגן האם – סדרת מופעים בחודשי הקיץ. על פסטיבל סרטים איש לא חלם. לאחר השיחה עם אותו מפיק ביקש גוראל מוועדת הכספים העירונית לאשר את הסכום הנדרש. “אבל האיש נעלם ולא לקח את התקציב”, משחזר יהב ומוסיף: “גוראל קרא לי לחדרו ואמר לי ‘הוצאתי כבר הודעה לעיתונות שאנחנו מקיימים פסטיבל סרטים ואתה כמחזיק תיק התרבות תטפל בזה’”.
יהב, שמעודו לא ביקר בפסטיבל סרטים, החל לברר במה מדובר. הוא נפגש עם עיתונאים המסקרים את תחום הקולנוע ועם אנשים שביקרו בפסטיבלי סרטים שסיפרו לו על הקונספט. “כשהבנתי במה מדובר אמרתי שאין שום סיכוי שנתחרה בפסטיבלים כמו קאן או ברלין”, הוא אומר, “ולכן מה שצריך לעשות זה פסטיבל עם ייחוד חיפאי. הציעו לי כמה הצעות, אבל כל מה שהציעו החלטתי לעשות הפוך. למשל אמרו לי להתמקד בהקרנת סרטים באולמות. אני החלטתי להקרין גם על קיר בניין הסינמטק מבחוץ ובמקומות נוספים כמו על מסך בגן האם. אלו דברים שלא היו מקובלים. כשנודע לאלו שהתייעצתי איתם מה עשיתי הם כעסו”.
בעיה נוספת שבה נתקל יהב היתה שהכסף שדרש אותו מפיק והועבר ליהב לא הספיק. “ביקשתי מגוראל עוד כסף אבל הוא לא רצה לתת יותר", הוא אומר, "כאן החלטתי שהגיע הזמן לפנות לתורמים. כעורך דין שימשתי כבורר בין חברת אגד לבין אחד מדוכני הפלאפל בחיפה. במסגרת זו ראיתי שהרווח מדוכן פלאפל הוא גבוה יותר מאשר מה שמרוויח עורך דין. היו אז 40 דוכני פלאפל ברחוב החלוץ וחשבתי שמכיוון שמעולם לא התרימו אותם כדאי לעבור בכל דוכן ולבקש 1,000 דולר תרומה. כולם הסכימו לתת. כך גייסתי 40,000 דולר”.
ביחד עם התקציב גייס יהב את מנהל הסינמטק דאז יוסי אורן ואת הבעלים של קולנוע שביט ענת אשרוב להפקת הפסטיבל. “לפסטיבל הראשון שהתקיים בסינמטק ובקולנוע מוריה הגיעו רק 55 צופים אבל לא התייאשנו", הוא מספר, "לקראת הפסטיבל החמישי שעבר בינתיים לאודיטוריום יצרנו קשר עם מפיקי הסרטים מנחם גולן ויורם גלובוס, והם הביאו לנו את כוכבי הקולנוע מארצות הברית לחיפה. הושבנו אותם בשורה של ראש העיר ואת כל בעלי דוכני הפלאפל הושבנו שורה אחת מעל לאותם הכוכבים, כך שהם זכו לכל הכבוד”.
ראש העיר יונה יהב והמנהלת האמנותית של הפסטיבל פנינה בלייר (צילום: ראובן כהן, דוברות עיריית חיפה)
בשנת 1999, כאשר יהב כיהן כחבר כנסת, הוא יזם את חוק הקולנוע שמסדיר את התמיכות הממשלתיות בקרנות הקולנוע השונות. את הצעת החוק הגיש יהב שהיה אז באופוזיציה ביחד עם ח”כ רובי רובלין מהליכוד, כיום נשיא המדינה. היוזמה, מספר יהב, נולדה בעקבות הפסטיבל החיפאי: “כיו”ר הפסטיבל החלטתי שסרט הפתיחה יהיה תמיד ישראלי, אבל לא היו סרטים. אפילו את הסרט הישראלי ‘שורו’ שהוקרן אצלנו בפתיחה הורדנו משולחנות העריכה”.
עם השנים היכה הפסטיבל שורשים בעיר והיום הוא הפך לאחד מסמלי התרבות של חיפה. יהב: “הפסטיבל שלנו נחשב למקצועי מאוד, והוא מזוהה עם חיפה בכל העולם. בתחילת הדרך קיבלתי שתי החלטות שהיום אנחנו קוטפים את פירותיהן – האחת היתה למקד את אירועי הקולנוע במרכז הכרמל ובסביבתו, והשנייה היתה לקשור את סביבות התיאטרון בהדר עם פסטיבלי תיאטרון, וכך זה נותר עד היום. כשהאירועים מתקיימים באזור אחד ולא מפוזרים בכל העיר, זה יוצר תהודה וזהות”.
כיום, הוא מוסיף, הפך הפסטיבל לאחד מעוגני התיירות בעיר: “תנסה להשיג חדר באחד מבתי המלון בחיפה בחודש אוקטובר ונראה אם תצליח”.
סרט על קיר האודיטוריום במסגרת פסטיבל הסרטים (צילום: ראובן כהן, דוברות עיריית חיפה)
העשור החמישי >> 1997-1988
הנשיא של חיפה
בקיץ 1992 רכש יעקב שחר את מועדון הכדורגל מכבי חיפה והפך אותו לאימפריה. כיום, בפרספקטיבה של 26 שנה ולמרות שהשנים האחרונות לא האירו פנים במישור הספורטיבי, קשה לתאר היכן היתה נמצאת מכבי בלעדיו
יעקב שחר (צילום: ניר קידר)
העשור החמישי של המדינה בחיפה מוקדש ליעקב שחר, שבקיץ 1992 רכש את מועדון הכדורגל מכבי חיפה והפך אותו לאימפריה. כיום, בפרספקטיבה של 26 שנה, קשה לתאר היכן היתה נמצאת מכבי בלעדיו.
שחר, שחגג לפני שבוע את יום הולדתו ה־77, הוא הבעלים של כמה חברות מובילות במשק הישראלי, ובהן חברת מאיר המייבאת לארץ את רכבי וולוו, הונדה ויגואר. בצעירותו הוא שיחק כבלם בס.כ נס ציונה, אך רגע לפני שהיה אמור לעלות לקבוצה הבוגרת הוא נפצע, והקריירה שלו נגדעה. שחר החל את דרכו במכבי בתחילת עונת 1985-1984 כספונסר לאחר שהחליף את הקבלן זכריה דרוקר. הקשר בין הצדדים נוצר דרך אשתו נילי קז, שהיתה קרובת משפחה של מינה ויצנר ז”ל – אשתו של יו”ר הקבוצה דאז צביקה ויצנר. במפגש משפחתי הציע ויצנר לשחר להצטרף למכבי, זה החליט לשמש כספונסר שלה, ומאז הכל היסטוריה.
בעונת 1985-1984 זכה שחר עם מכבי באליפות הראשונה שלו כספונסר, ואחרי שבעונה שלאחריה הפסידה הקבוצה את האליפות במחזור האחרון להפועל תל אביב, עשה שחר את הצעד המשמעותי הראשון שלו כספונסר: הוא הביא שחר למכבי את דניאל בריאלובסקי – יהודי-ארגנטינאי ששיחק במקסיקו ונחשב אז לכדורגלן היהודי הטוב בעולם. הסכום שבו נרכש בריאלובסקי – 300,000 דולר – נחשב באותם הימים לסכום עתק, בוודאי בכדורגל הישראלי. ההישג הגדול של מכבי עם שחר כספונסר היה בעונת 1991-1990 שבה זכתה הקבוצה בפעם היחידה בתולדותיה בדאבל – אליפות וגביע.
בתחילת שנות ה־90 נקלעה מכבי למשבר כלכלי. באותם הימים היתה הקבוצה חלק בלתי נפרד מאגודת מכבי חיפה, שלא היתה יכולה לחלץ את מועדון הכדורגל מחובות בסך של 2.5 מיליון שקל לשלטונות המס אשר העמידו את עתידו בסכנה. הקבוצה עמדה על סף קריסה, ושחר התבקש לעזור ולהציל את המועדון. ביולי 1992, לאחר משא ומתן ארוך עם יו”ר האגודה דאז דני אסנין שהצליח להתגבר מחלוקות והתנגדויות רבות מבית, הועברו הקבוצה הבוגרת ומחלקת הנוער לידיו של שחר.
במסגרת ההסכם בין הצדדים כיסה שחר את חובות המועדון למס ההכנסה והציג התחייבות ל־20 שנה לא להעביר את הקבוצה אל מחוץ לחיפה ולא לשנות את שמה. נוסף על כך, עד היום משלם שחר לעמותת נאמני מכבי חיפה כ־100,000 דולר בשנה תמורת שכירת מתחם מגרשי קצף המשמש את קבוצות מחלקת הנוער. בשנת 1996 הורה שחר על הקמת מתקן אימונים מפואר בכפר גלים אשר משרת את הקבוצה הבוגרת.
העונה הראשונה של שחר בליגה היתה כושלת, אך היא הצליחה להגיע לגמר גביע המדינה ולנצח 0:1 את מכבי תל אביב. ההישג הקנה לה את הזכות להשתתף לראשונה במסגרת אירופית רשמית – גביע אירופה למחזיקות גביע. בעונה הבאה – 1994-1993 – הציגה מכבי את הקבוצה הגדולה ביותר בתולדותיה ובתולדות הכדורגל הישראלי. תחת הדרכתו של גיורא שפיגל ועם כוכבי על כמו איל ברקוביץ’, ראובן עטר, אלון מזרחי, אלון חזן וסרגיי קנדאורוב, טסה הקבוצה לאליפות וסיימה את 39 משחקי הליגה של אותה העונה עם מאזן נדיר של 28 ניצחונות, 11 תוצאות תיקו ואפס הפסדים.
יעקב שחר (צילום: צלמוס)
עם השנים הפך שחר את מכבי לאחד המועדונים הגדולים והמעוטרים בכדורגל הישראלי, ובוודאי האהוד שבהם, ובעלים של מועדונים אחרים ניסו לחקות את דרכו. בתחילה רשמו רובם ככולם כישלונות חרוצים, אך בחלוף הזמן היו לא מעטים שהצליחו, כאשר בשנים האחרונות עברה ההגמוניה לתל אביב ולבאר שבע.
עם זאת, המורשת של שחר תיחקק באותיות זהב בהיסטוריה של הספורט הישראלי, ורבים מהשיאים שנקבעו בתקופתו לא יימחקו. מכבי היתה לקבוצה הישראלית הראשונה שהעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות ורשמה ניצחונות סנסציוניים על מנצ’סטר יונייטד האנגלית ועל אולימפיאקוס היוונית, לקבוצה הישראלית הראשונה שמעפילה פעמיים לשלב הבתים של המפעל האירופי הראשון בחשיבותו, לקבוצה הישראלית הראשונה שמגיעה לרבע הגמר של מפעל אירופי (גביע המחזיקות), ולקבוצה הישראלית הראשונה שעוברת את שלב הבתים במפעל אירופי (גביע אופ”א). מאז שנפתחו שעריו של האיצטדיון העירוני החדש בחיפה העמידה מכבי שיאי צפייה במשחקיה, ובמשך שלוש עונות ברציפות מכר המועדון כ־18,000 מנויים.
עם השנים הוציא שחר שחקנים רבים לאירופה, ובהם חיים רביבו (סלטה ויגו, ספרד), ברקוביץ’ (סאות’המפטון, אנגליה), קנדאורוב (בנפיקה ליסבון, פורטוגל), מזרחי (ניס, צרפת), יוסי בניון (ראסינג סנטנדר, ספרד), דודו אוואט (ראסינג סנטנדר, ספרד), יעקובו אייגבני (פורטסמות’, אנגליה) ורוברטו קולאוטי (מינשנגלדבאך, גרמניה).
בשנת 2017 העניקה מינהלת הליגות לכדורגל לשחר אות מפעל חיים על תרומתו יוצאת הדופן לכדורגל הישראלי. השקעתו בכמעט שלושה עשורים כנשיא מכבי חיפה נאמדת במאות מיליוני שקלים, ובתקופתו זכתה הקבוצה בשמונה אליפויות ובארבעה גביעים. כיום נמצא המועדון על פרשת דרכים, ועל שחר מוטלת המשימה להחזירו לקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי.
יעקב שחר מקבל פרס מפעל חיים משרת התרבות והספורט מירי רגב (צילום: צלמוס)
העשור השישי >> 2007-1998
המתנה לעיר שלא מפסיקה להניב
בכל שנה מגיעים לחיפה כמיליון איש כדי לראות את הגנים הבהאיים שנחנכו בשנת 2001. הם נבנו בכספי הקהילה הבהאית ללא כל השקעה מצד העיר והמדינה, והפכו לאחד הסמלים המובהקים של העיר. “מבחינה תיירותית, הקמת הגנים מהווה נקודת מפנה”, אומר מי ששימש אז מנכ”ל העמותה לפיתוח תיירות חיפה משה צור
כיפת הזהב והגנים הבהאיים (צילום: המרכז הבהאי העולמי)
כ־12 מיליון איש ביקרו בגנים הבהאיים מאז פתיחתם לציבור בחודש מאי 2001. הפתיחה החגיגית שהתקיימה בסוף אותו החודש בהשתתפותם של סגן ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס ונכבדים נוספים, סימלה את סיומן של עבודות ההקמה שנמשכו עשר שנים.
ימים ספורים לפני פתיחת הגנים לציבור הרחב פרסמו הבהאים ב”כלבו” של אותה התקופה מודעה על פני עמוד שלם בזו הלשון: “תודה לתושבי חיפה על שיתוף הפעולה, ההבנה והסבלנות במהלך עשר שנות הקמת הגנים ובמיוחד בשבועות האחרונים”. בדברי ההסבר הנלווים נכתב: “הגנים הבהאיים המרהיבים, המהווים את אחד האתרים המושקעים, היפים והמושלמים בעולם, ייפתחו 158 שנים לאחר ייסוד הדת הבהאית סביב קברו של הנביא המבשר – ההיכל המפואר עם כיפת הזהב. הגנים הפרושים לאורך קילומטר במעלה ההר נבנו בהשקעה של מיליוני דולרים, והם מתנתם של הבהאים לתושבי חיפה וישראל”.
ואכן מדובר במתנה משמעותית. אם כיפת הזהב נחשבה עד אז לסמלה של העיר, הרי שהגנים הבהאיים שכונו אז הגנים התלויים רק העצימו את הסמל. כשלוקחים בחשבון את העשור השישי של המדינה, שהחל בסוף שנות ה־90 והסתיים בסוף שנות ה־2000, אין לגנים מתחרה על הבכורה כאירוע המסמל יותר מכולם את אותו העשור.
הצעד הראשון לקראת בניית הגנים נעשה כשהבהאים פנו לאדריכל הקנדי ממוצא איראני פריבורז סבהא בבקשה לעצב 19 טרסות – מספר קדוש לבהאים – תשע בחלק העליון שמתחיל ברחוב יפה נוף, טרסה אמצעית ליד מקדש כיפת הזהב, ועוד תשע לכיוון שדרות בן גוריון.
את הגנים הם מתארים כך: “נווה מדבר בחיפה, פיסת גן עדן בין משרדים, חנויות ובתי קומות. כיפת הזהב של המקדש במרכזם נראית למרחקים. השבילים הרחבים והנוף המעוצב מעודדים התעמקות והתבוננות פנימית ומאפשרים התנתקות מטרדות היום יום. הגנים הבהאיים הסובבים את אחד משני האתרים המוקדשים לבהאים (האחר הוא בעכו, שם קבור מייסד הדת; ש”מ) זוכים לאותה יראת כבוד המופנית למקדש. מטרתם היא לדבר אל הלב וליצור אחדות בין דתות, לאומים ועמים מכל העולם, תוך שירת הלל לגיוון ולשוני שבינינו”.
הגנים הבהאיים (צילום: ירון קמינסקי)
לצורך בניית הגנים נדרשו הבהאים לאישורה של עיריית חיפה לביצוע העבודות. על הדיונים ועל המהמורות שבדרך מספר ד”ר יעקב רוט ששימש אז מהנדס העיר: “את הגנים בנו בשלבים וחנכו אותם במסגרת חגיגות שנות ה־2000. היה לנו ויכוח עם הבהאים על הרחבת רחוב יפה נוף שהיה אז רחוב צר. אנחנו דרשנו שהם ירחיבו אותו. בהתחלה הם לא הסכימו אבל אחר כך הגענו להסכמה שהם ירחיבו אותו בצורה קונזול (בדומה למרפסת; ש"מ) מעל הגנים. ויכוח נוסף היה לגבי נטיעת עצים ברחוב יפה נוף ליד הגנים. אני לא אהבתי את זה, אבל הם אמרו שהם ייטעו עצים כמעט ללא עלווה שלא יסתירו את הנוף, וביניהם שיחים שגודלם לא יעלה על מטר על מטר. הם עמדו במילתם”.
מהמורה נוספת, מספר רוט, קשורה למושבה הגרמנית: “הבהאים ביקשו להזיז את שדרות בן גוריון כדי שיהיו בקו ישר עם המדרגות בגנים. היתה שם סטייה של מטר. הסברתי להם שזה לא בא בחשבון והם הבינו”. לדבריהם של הבהאים, כשהכביש הורחב תוקנה הסטייה.
“זו היתה מתנה יפה מאוד לעיר" אומר רוט, "מלבד הבהאים אף גורם – לא העירייה ולא הממשלה – לא השקיעו שקל אחד בפרויקט, וחיפה הרוויחה”.
בשנת 1999 נכנס משה צור (צוריך) לתפקיד מנכ”ל העמותה לפיתוח תיירות חיפה, ומטבע הדברים הוא היה מעורב בדיונים עם המרכז הבהאי איך להשתמש בגנים כגורם שימשוך תיירים לעיר.
“דובר על יצירת שדרה תיירותית שמתחילה ברחוב יפה נוף ומסתיימת בחוף הים, שבמרכזה הגנים הבהאיים ובהמשכה המושבה הגרמנית", הוא מספר, "ואכן, בתחילת הדרך מרכז המבקרים של הבהאים היה במבנה העמותה לתיירות. הגנים היו אטרקציה שלא נראתה כמוה בחיפה מעולם. המראה מרחוב יפה נוף לים ומשדרות בן גוריון אל יפה נוף משך לכאן מיליוני מבקרים בשנה. מבחינה תיירותית הקמת הגנים מהווה נקודת מפנה”.
לראש העיר יונה יהב נותר רק לברך: “אנחנו מעודדים את הפיכת הגנים הבהאיים לסמל של חיפה. הם מביאים לעיר מדי שנה מיליון תיירים שמבקרים בעיר וחלקם לנים בבתי המלון כאן. ללא ספק זהו אחד הפרויקטים החשובים שקמו לעיר”.
הגנים הבהאיים (צילום: תומר נויברג, ג'יני)
העשור השביעי >> 2018-2008
עשור של פרויקטים: טיילות, איצטדיון, מתחמי בילוי ושיקום תשתיות
עשר השנים האחרונות מתאפיינות בתנופה של פיתוח פיזי והתחדשות בחיפה. קמפוס הנמל הפך את העיר התחתית למרכז חיי הלילה העירוני בצד תפקודה האקדמי, טיילת נמתחה לאורך החוף ורחובות ישנים שופצו. אבל יש גם אכזבות בתחום האסטרטגי, כמו הקיפאון בפרויקט חזית הים העירונית
קמפוס הנמל (צילום: דוברות עיריית חיפה)
ניתן לסכם מזוויות שונות את העשור האחרון בחיפה, אבל כל מי שפיתוחה הפיזי של העיר נמצא בראש מעייניו לבטח יצטרף למסקנה שבחיפה התרחשה בשנים אלה מהפכה של ממש בתחום הפרויקטים העירוניים במרחב הציבורי. מנינו לא פחות מ־12 מיזמים כאלה ששינו לבלי היכר את סביבתם.
זה מתחיל בפרויקט הדגל – מתחם קמפוס הנמל – שאמנם יצא לדרך כבר בשנת 2006 אבל ביצועו נפרש בעיקר על פני העשור האחרון. בבסיס הפרויקט, המשמש כיום דוגמה להתחדשות עירונית מרשימה בקנה מידה ארצי, עמדה הנחת היסוד שהשקעה בתשתיות ציבוריות ועידוד מכללות ובתי עסק להגיע למתחם ימשכו אליו סטודנטים וצעירים. ואכן, תשתיות המרחב הציבורי באזור העיר התחתית שהיה מוזנח שנים רבות שודרגו בהשקעה עירונית עצומה, והקמפוס הפך למתחם אקדמי ותרבותי המכוון לצעירים. הפרויקט כלל שדרוג של התשתיות ברחובות רבים במתחם, ובהם העצמאות, הנמל, הבנקים, יפו ונתנזון, כמו גם שיקום המרחב הציבורי בשוק הטורקי ההיסטורי והוצאת תנועת כלי הרכב מתוכו. ככל שמתחם קמפוס הנמל השתדרג מהבחינה הפיסית נוספו בו עוד ועוד מוקדי בילוי, וכיום הוא גם המקום המרכזי של סצנת חיי הלילה בחיפה.
ברצועת חופי הים במערב העיר בוצעו בעשור האחרון ארבעה פרויקטים של פיתוח שמשלימים זה את זה. תחילה נחנך בשנת 2008 פארק הכט שהוקם על שטח של 75 דונם, בין שדרות ההגנה למסילת הרכבת. לאחר מכן הוקם פארק שקמונה שכולל טיילת, ובתחילת שנת 2014 החלו העבודות להקמת טיילת חוף הכרמל שהוכשרה מדרום לטיילת שקמונה ומצפון לטיילת חוף דדו, ובכך יצרה רצף בין שלוש טיילות. בימים אלה מבוצעות עבודות לסלילת שביל להולכי רגל לצד שביל אופניים בין מחלף אלנבי בבת גלים לבין המכון לחקר הימים והאגמים בקצה פארק שקמונה. השבילים החדשים נסללים לאורך 1.2 ק”מ ברחוב יוברט המפרי במקטע היחיד שבו חסרה כיום טיילת בין בת גלים לחופים הדרומיים, והשלמתם תיצור רצף של טיילות לאורך כל חופי העיר – מתחילת טיילת בת גלים בצפון ועד לקצה טיילת דדו בדרום.
טיילת חוף הכרמל (צילום: צבי רוגר)
בהדר גולת הכותרת היא הפרויקטים ההוליסטים לשיקום התשתיות במרחב הציבורי, ובמרכזם השדרוג בשני רחובות שהאספלט בהם לא חודש במשך 80 השנים שחלפו מאז סלילתם לראשונה – רחוב הלל שהעבודות לשיפוצו הסתיימו ב־2016, ורחוב בן יהודה שהעבודות לשדרוגו נמצאות בימים אלה בשלב מתקדם. לצד זאת שודרגו בעשור האחרון התשתיות ברחובות המסחריים הראשיים של הדר – הרצל, החלוץ והנביאים.
מהפכת הפרויקטים העירוניים כוללת את תחום הספורט התחרותי עם שני מגה פרויקטים – הקמת איצטדיון הכדורגל המפואר בדרום העיר ושדרוג משמעותי של היכל הספורט ברוממה שכלל למעשה את הריסתו ובנייתו מחדש.
האיצטדיון העירוני (צילום: ויקטור לוי)
מקום בולט ברשימה שמור לשיפוץ מרכז הכרמל – פרויקט התשתיות העירוני הגדול ביותר ברכס בשנים האחרונות. בסיומו של הפרויקט, שעלותו נאמדת ב־17 מיליון שקל, צפוי המרחב הציבורי במרכז הכרמל – ציר של כחצי קילומטר לאורך שדרות הנשיא, מרחוב שער הלבנון ועד למתחם האודיטוריום – לשנות את פניו באופן מהותי.
עבודות השיפוץ במרכז הכרמל (צילום: רמי שלוש)
גם שכונות שבשונה מהעיר התחתית, הדר ומרכז הכרמל אינן מהוות מרכז עסקים ראשי זכו בשנים האחרונות לפרויקטי עוגן תשתיתיים: בקרית חיים החלה לפני כחמש שנים הקמת פארק הספורט בשטח של 95 דונם מדרום לבית נגלר וכיום הוא כולל מגרשי קט רגל, מגרשי כדורגל ומתקני כושר, כאשר בשלב הבא יוקמו ארבעה מגרשי טניס, חדרי הלבשה וחדרי שופטים, מסלול רכיבה על אופניים ומתחם לפעילות טניס שולחן. בקרית אליעזר שופצה כיכר מאירהוף בהשקעה של שלושה מיליון שקל, ובנוה שאנן החל בחודש ינואר ביצוע פרויקט לשדרוג מתחם הספורטק הוותיק ברחוב רטנר ולהפיכתו לפארק ספורט עתיר מתקנים.
ממהפכת הפרויקטים העירוניים ראוי לעבור אל המהפכה שלא אירעה בעשור האחרון – מהפכת הפרויקטים האסטרטגיים להזנקתה של העיר. מהפכה זו היתה אמורה להיות מורכבת משלושה מיזמי ענק – הפיכת רציפי הנמל המערבי לחזית ים עירונית, הקמת פארק מורד נחל הקישון והסרת חיץ מסילות הרכבת. שלושת הפרויקטים לא מומשו, ובמבחן התוצאה מדובר באכזבות מרות. תוכניות הפרויקטים אמנם קודמו במוסדות התכנון, אך בעשור החולף לא נוסף מ”ר אחד של פארק בגדות מורד נחל הקישון, לא שוקע מקטע כלשהו של מסילות בסביבה החופית ואף רציף במערב נמל חיפה לא הפך לשדרה של בתי קפה ומסעדות. מופעים ספורדיים בהאנגר 15 אינם תחליף לחיבור רציף של מרכז העיר אל חזית ים פתוחה באופן קבוע.
חזית הים העירונית (הדמיה: משרד אמיר מן-עמי שנער אדריכלים)
