הידעתם? קקי של עורבים נראה כמו מוחטה לבנה ודייסתית. הוא נשטף בקלות עם מים, אבל עדיף לחפוף אם במקרה הוא נחת לכם על הראש. אל תשאלו אותי מאיפה אני יודע את זה כי אין מצב שארחיב על כך את הדיבור, אבל קחו בחשבון שכשאתם רצים לכם לעוד שבוע של עבודה ולעיסוקים שלכם, יושבים בבית הקפה או בשפת הים, צופים בזריחה או בשקיעה, ומתפנים לעינוגים ולאהבות, רק קחו בחשבון שיש אנשים המתמודדים ממש ברגע זה, כשאתם עושים את כל הדברים הנפלאים הללו, עם עצירות.
לצערי, מסיבות הקשורות בסודיות, בצנעת הפרט, בסוביודיצה ובחוסר רצון פנימי לחשוף מידע באופן פומבי, לא אוכל לספר לכם מדוע אינני מפרסם את משנתי הסדורה הנוגעת לעורבים שפשטו על העיר, מהן דעותי הפוליטיות, במה אני מאמין ולמה אני מאמין במה שאני מאמין, לאן אני מתכוון להגיע ועם מי, מה נעשה שם, האם נרקוד, מה יצמח מכל זה, מה יילד יום, ואיזה שיר אהבה שנכתב על ידי זמר מת יכול להצית את הלבבות. עמכם הסליחה.
אבל אני כן יכול לספר לכם שנדמה לי שמצאתי את הסיבה האמיתית לסכסוך. לריב. למדון. ולשנאה היוקדת. זהו עניין מורכב יחסית, אבל אם צריך למצות אותו בשלוש מילים בהירות הייתי קורא לזה חרמנות-מסופקת-חלקית. כן, חרמנות מסופקת חלקית. ואל תרימו גבה, תחשבו על זה.
המוני אנשים סביבנו מסתובבים חרמנים במידה רבה אך מסופקים חלקית, שזה נורא. זה קורה בעיקר בקרב ציבורים דתיים פונדמנטליסטיים שמרגישים קרובים לאלוהים אך רחוקים מזיונים. יהודים ומוסלמים, צעירים אפופי הורמונים שאפילו לאונן אסור להם, שוברים את הראש איך לעלות להר הבית או לגלוש ממנו אל הים. איך לשרוף כל חלקה טובה, לכבוש ולהשפריץ על העוברים ושבים. והפתרון, אם כן, הוא לתת להם להזדיין עוד קודם שכל זה יתפוצץ לנו בפנים.
טוב, סליחה שאיבדתי לרגע את הפוליטיקלי קורקט המאוזן שלי והתמלאתי חימה. שנייה, אני כבר חוזר אל עצמי. הנה: בוקר עולה על הכרמל והים נינוח כאילו אין מחר. ספינה בודדה עושה דרכה. שני דודי שמש מיותמים הורסים לי את הנוף. העיר מתעוררת לאטה עטופה בשרעפי שינה. עוד רגע ויהיה פה ערב נפלא. ברדיו מודיעים שהיתה תאונה. ליל הסדר בפתח ואנחנו כבר נוגעים באביב. גם הבוקר הזה חולף לאט. מישהו יקרא את זה מחר ויגיד שזה היה רק אתמול. אין לי ברירה. יהא אשר יהא. אנחנו ממשיכים. "אתה בטוח שגם הפעם יהיה פה אקזיט?", שואל אותי יו"ר דירקטוריון הנפש.
לבד מלהקשיב לצלילים, לעלעל בספרים, לצלם פרחים, לבקש מבתי הקטנה אלמה להיות ילדה טובה, לאחר לפגישות, לטייל בשדות, לחלום חלומות, לעלות ולרדת במדרגות הנעות, לשכוח לאן זה אני הולך, לפספס את הרכבת, להתבונן בעוברים שאינם שבים, להגות רעיון, למצוא פתרון, להסתכל על הגורל בעיניים, להסיר משקפיים, להביט על עצמי, לחשוב פעמיים, לעוף לשמים, להבריק עננים ולקחת סיכונים, אני לא מתכוון לעשות כלום היום. למעט שכחה.
