נאמר לי שהם נפגשים בכל יום שישי בדיוק בחצות היום בפאב העוגן כבר מיליון שנה, ואם לדייק, מאז שיוסק’ה פינקוס רכש את המקום בשנות ה־60. הגעתי בדיוק בזמן וכבר ישבו שם שלושה – על חצי בירה, כוסות יין אדום ושלושה בקבוקים שונים של וויסקי – מחכים לחבורה שתתכנס. רק מה, שוד ושבר, הפרלמנט שכלל בימיו היפים כ־20 יורדי ים עם ממוצע גילאים של 87 שנה עבר לפני כארבעה חודשים טלטלה. טלטלה? סערה. כזו שרק יורד ים ותיק מכיר, עם גלים עצומים שמתנפצים על דופן האונייה ושגורמים לבטן להתהפך ולהיצמד לאסלה. הפרלמנט חווה פיצול, ויש האומרים שלעולם הוא לא יחזור להיות מה שהיה. הפורשים, ובהם ברסמן, אלכס, הלל, עקיבא, רפי ואהרון כהן, עזבו בטריקת דלת והם נפגשים בדיוק באותה השעה במסעדת דגים ותיקה בבת גלים. הדבקים בפאב העוגן נפגשים שם גם בימי שני לארוחת צהריים. ברביעי נפגשים רובם אצל ראובן נחום במעיין הבירה.
הצגתי את עצמי ואת הפרויקט על נמל חיפה ושאלתי בחביבות אם נוכל לשוחח. “שבי”, הורה הקשוח שבחבורה. הוצאתי את מכשיר ההקלטה וזו היתה הטעות הראשונה. הוא רצה שאוציא עט ונייר ונבח: “כי ככה עיתונאים עובדים”. שיחקתי אותה נעלבת והלכתי לשבת רחוק ממנו, בין שני חבריו, ואז הגיעה הטעות השנייה – טעות טקטית של טירונית. במקום ליפול עליהם מהשמים ביום שישי בצהריים עם המון שאלות, הייתי צריכה להמתין, לשתות איתם כוסית אחת או שתיים ולתת להם להתרגל ולהתרכך. אפילו את שמם הם חששו לומר. “מה, את עובדת ב־CIA?”, נשאלתי ברצינות, אך כשהאלכוהול התחיל לזרום גם הלשון השתחררה, והחבורה הקשוחה התגלתה כממש לא מזיקה. אגב, שלושתם פרשו כרבי חובלים, או כפי שהם אומרים – קפיטנים.
שמשון צוקר בן ה־91, עם רזומה של 19 שנים בים ועוד 20 שנים על יד הים, נולד בירושלים וגדל בבת גלים. דני פיאר נולד בפריז, ו־44 שנים מתוך 87 שנותיו עשה על הים. הקשוח, גם אחרי כמה כוסיות אוהב להקשות. “אני יעקב ב’”, הוא אמר, “אני בן 100 פחות 17. במה לפתוח? שהספנות היתה ואיננה עוד? היתה תקופה של 90-80 שנה והיא מסתיימת עכשיו. זה הסוף, הגעת לתפילת האשכבה של הספנות. מה את רוצה לשמוע? הספנות נגמרה. יש בנמל תנועה של מטענים פי 20 ממה שהיה בזמננו. הכל במכולות שעומדות שם, בעורף הנמל. אני ביליתי בספנות 48 שנים, שמהן הייתי בים חצי מהזמן. ממש בים, במים. באנו למנוחה ולשלווה, ואת רוצה שנדבר ברצינות? בחייך, פה באים לצחוקים, לשטויות”.
אז ספרו לי על נערה שחיכתה לכם בכל נמל.
“עשית לנו אמבוש. אפילו לא הצעת לנו דרינק על חשבון העיתון”.
מציעה לכם על חשבוני.
“לא, על חשבונך לא נשתה כלום. את תשתי על חשבוני. רק השבוע התפרסם המערך של הצי העולמי. חברת צים במקום ה־11 עם ארבע אוניות בבעלותה לעומת כל החברות הגדולות בעולם עם מאות אוניות. את רוצה סיפורים על ימאים? היום מדברים על אוניות אוטונומיות בלי ימאים, בלי כלום, ואת רוצה אנשים שיספרו לך, שיזמרו. בשביל לספר על מה שהיה פעם צריך לשתות חצי בקבוק לפחות. פעם היה שמח כי היינו צעירים. איכות החיים שלנו לא השיגה את אורח החיים שלנו. נשארנו עם האיכות מאחור. אנחנו חיים בלי סוף”.
האח של גדי יגיל
ואז הצטרפה לשולחן הצלע הרביעית. זהו יוסי ציגלמן בן ה־83, הצעיר שבחבורה. גם הוא יליד ירושלים שגדל בבת גלים. החברים רצו לומר לי מי זה אחיו אבל הוא היסה אותם. “באתי בליווי ההורים”, הוא צוחק ומצביע על חברתו לחיים שרה, הצעירה ממנו ב־20 שנה, שמגיעה לתמוך במי שנשאר כדי שהם לא ירגישו שהם מעטים כל כך. שמשון קורא לו השובב. כניסתו של ציגלמן היא משב רוח רענן. הבדיחות נזרקות לאוויר, האווירה נעשית קלילה ומצחיקה, הקשיחות מפנה את מקומה, ואני מגלה שהוא אחיו של הבדרן גדי יגיל. בינתיים יענקל’ה הסכים לחשוף שב’ זה ברוומן, והצלחתי לשמוע אותו לוחש לשרה על תקרית מכשיר ההקלטה המאיים. “מה אתה רוצה? ברור שיש לה מכשיר הקלטה, ככה עובדים היום”, היא השיבה, והוא התרגז עליה: “מה ברור? את עיתונאית?”.
שמשון, שלו פנים עגולות ועיניים כחולות טובות, מוכן לספר לי איך הכל התחיל, “אך קודם כל תשתי איתנו כוסית. את חייבת להבין, היום במקרה יענקל’ה הוא עדין. מאיפה להתחיל בכלל? מה זה להיות ימאי? אני הגעתי בטעות לצי הסוחר. חשבתי שאני צריך להביא עולים חדשים. היתה אז חברת ספנות אחת, ומכיוון שהייתי מוותיקי הפלמ”ח לא נתנו לאנשי אחדות העבודה כל כך מהר לקבל ג’וב. כל יום במשך שמונה חודשים התייצבתי במועדון הימאים ושיחקתי פינג פונג עד שקיבלתי עבודה על אונייה בתור גאלי בוי, רוחץ כלים. ככה הגעתי לים, זה הסיפור. אבל התפקחתי, למדתי להכיר שציונות היתה טובה בילדות אבל בחיים היא לא עוזרת לך בשום דבר. למדתי לאהוב להיות בים. הייתי שם משנת 1950 ועד שנת 1969. עוברים את כל הדרגות בים, עוברים את כל סוגי מזג האוויר, עוברים את כל סוגי האוניות. הפלגתי עם אנשים שבצעירותם עוד שטו בספינות מפרש. הייתי 19 שנים בים ועוד כ־20 שנים בענייני ספנות. מי שמתחיל בים, מי שמצליח לעבור את המשבר ולהמשיך לעבוד בים, נדבק במחלה. הוא לא יכול להיפרד מזה”.
מה זה המשבר הזה?
“אלו לא היו חיים קלים. מי שחושב שהיה תענוג להפליג לא מבין מה זה”.
יוסי: “כשהיו נוסעות היה תענוג”.
יענקל’ה: “נוסעות היו רק על אוניות נוסעים”.
יוסי: “למה נשארתי על ‘ירושלים’ שנתיים?”.
יוסי, למה הלכת להיות ימאי?
“(צוחק) ברחתי מהבית. הלכתי להיות ימאי בגלל כל הסיפורים, זה משך אותי. עליתי על הים בסוף שנת 1951 כעוזר במכונה. מה כבר יכולתי להיות?”.
איזו הכשרה עוברים כדי להיות קצין מכונות?
“עובדים ולומדים, עוברים קורסים תוך כדי, בדיוק כמו שלומדים להיות רב חובל”.
יענק’לה: “אנחנו בוגרי האקדמיה בחיפה, בית הספר הימי. דני מחזור 10, אני מחזור 7. הוא גם היה הסמל שלי בחיל הים. זרקתי עליו רובה ואז הוא אמר לי ‘אתה PAID OFF’. את יודעת מה זה? שמורידים אותך מהאונייה”.
יוסי: “יעני מפוטר. תבקש סליחה על מה שעשית לו”.
יענקל’ה: “100 פעם ביקשתי סליחה. הוא ויתר לי כשלקחתי אותו לפריז כשנסענו להביא את העצמות של רוטשילד”.
דני: “סחבנו את אשתו, לא את רוטשילד”.
יוסי: “הם העלו ארצה את העצמות של הברון והברונית שנקברו באחוזת הקבר בזכרון יעקב”.
יענקל’ה: “היינו כ־20 איש במשלחת של מדינת ישראל. חיל הים קיבל מימון מבנק רוטשילד ושלח אונייה בשנת 1954. התאמנו חצי שנה איך לסחוב ארגז נפקדים. עמדנו בבית הקברות היהודי בפריז במסדר כבוד, הוציאו את העצמות שלהם מהקבר ואחר כך סחבנו את הארגזים. המכובדים סחבו את הברון ואני סחבתי את אשתו. הלכנו ככה 50, 100 מטר, וחזרנו ברכבת לאונייה במרסיי”.
התבאסת שסחבת את הברונית?
“לא, הייתי גאה מאוד. עד היום אני גאה בזה. עשו לנו נשף גדול במלון ג’ורג’ דה סנק, לא פחות ולא יותר”.
שמעתי שכן נעלבת. ממה?
“כולנו נעלבנו נורא. הגענו לרציף בחיפה, היה טקס אבל לא נתנו לנו לגעת בארגזים ולא נתנו לנו להתקרב. נעלבנו מאוד. המזל שלי היה שהייתי מצפצף, אז רק צפצפתי”.
צפצפת?
“צפצוף כבוד. העתקנו את כל הגינונים של הצי הבריטי. יש משרוקית מיוחדת, במקום סאלוט, בים מצפצפים. אני ידעתי לצפצף, אז צפצפתי”.
דני: “מכה מתחת לחגורה – מה שעשו לנו”.
יענקל’ה: “אתה נפגעת מאוד כי במשך חודשיים הלכנו על שובר הגלים פה. הוא המפקד ואנחנו סוחבים ארגזים עם אבנים בפנים כדי לדמות את המשקל”.
דני: “מה פתאום משקל דומה, היה פי שניים משקל”.
יענקל’ה: “סחבנו ארגזים על שובר הגלים הלוך ושוב, והוא, הטמבל הזה, שמאל ימין שמאל ימין. והוא בכלל לא יודע איפה ימין ואיפה שמאל”.
תוך כמה זמן הפכת להיות רב חובל?
“הייתי באקדמיה הימית, בית ספר צמוד לטכניון שהיה שלוחה של בסמ”ת. מה נגמרה לך הבטרייה? זה דווקא טוב מאוד, לי נגמר הקול, אני חייב לשתות”.
השולחן של הפרלמנט. "התכולה שהם יכולים להכניס לקרביים היא די גדולה" (צילום: חגית הורנשטיין)
רוצים להישאר מעודכנים?
לעלות על אונייה בפרוטקציה
פעם, בתקופת הבריטים, שכן הקינגז בר בפינת העצמאות-שער פלמר. מול העוגן שכן לו עדן בר שהיה מאורת זונות מפורסמת. באחד ישבו הקצינים, בשני התרכזו הדירוגים – כך נקראו אלו מתחת לקצינים. הברים פרחו בגלל הימאים. כשהם היו חוזרים מהפלגה, בדרך הביתה הם היו נכנסים לשתות כוסית. בסמטאות הקטנות לאורך רחוב העצמאות התפתח מסחר מסוג אחר. ימאים התפתו לעשות השלמת הכנסה והיו מביאים כל מיני דברים מחו”ל שאותם ניתן היה לרכוש בסתר בסמטאות. לימים קיבל המסחר האלטרנטיבי גושפנקה, ודוכנים של ממש קמו לאורך הרחוב. אפשר היה למצוא שם ג’ינסים מקוריים, בשמים ונעלי ספורט ממותגות.
שמשון: “המון ימאים התפתו לזה בהתחלה, ואחר כך באו המקצוענים. איכשהו בפרוטקציה הם נכנסו בעיקר לאוניות הנוסעים והתחילו להביא סחורות בכמויות. אני זוכר במיוחד הפלגה אחת כשבאונייה היה ריח בלתי נסבל של שום. התברר שהיה בארץ מחסור עצום בשום. הסוחרים שמעו על כך והעמיסו בצרפת טונות. הם מילאו את השווקים בארץ בשום ולא היה יותר מחסור. נשאלת השאלה איך הם יצאו מהשער”.
הראש היהודי.
“זה לא המוח היהודי, זו החוכמה הסינית. אין חומה גבוהה בעולם שחמור טעון זהב לא עבור אותה”.
מה אתה זוכר מהנמל של פעם?
“אני זוכר שהים הגיע עד לרחוב העצמאות ושהאוניות לא נכנסו לרציף, אבל היו המון סירות קשורות למזח. הייתי מגיע עם אבא שלי, ולכל אורך הרציף היו יושבים הבטלנים ודגו דגים. כל החבר’ה הזקנים, הגמלאים, היו יושבים על הרציף. המים היו אז נקיים, צלולים. אוניות לא רוקנו את הדלק ואת הזבל שלהם במימי הנמל. היתה המון דגה בתוך הנמל. זו היתה חיפה הישנה”.
דני: “חיפה כבר לא מזוהה עם הנמל כמו פעם. אף אחד לא מכיר את הנמל כי אי אפשר להיכנס אליו. פעם עוד אפשר היה להיכנס. היום אין כמעט אוניות. אף אחת לא מגיעה לפה אלא לאשדוד”.
איך היה לראות את כל השפע בעולם ואז לחזור לארץ לתקופת הצנע?
“לא הפריע, לא הרגשנו את הצנע”.
יוסי: “את יודעת למה לא הפריע? כי לא נשארנו על החוף הרבה זמן”.
שמשון: “מי שהיתה לו משפחה – אשה, ילדים, הורים, אחים ואחיות – פיתח מצפון על כך שהוא עשה כיף בחו”ל והיה מביא כמה עצמות הביתה. וכך התפתח עניין הפעקלאך – הייבוא האישי. היו כמה אנשים זריזים ממוצע מזרחי שהיה להם כשרון מיוחד להבין את המצב בארץ, והם הביאו הרבה מכל דבר. זו היתה גם השלמת הכנסה. לא נהנינו כל כך מהעבודה – האוניות היו מין מתקן לעבדות מודרנית מרצון, התנאים לא היו תנאים, המשכורת לא היתה משכורת”.
לא הרווחתם הרבה? הדעה הרווחת היתה שהמשכורת הגדולה מפצה על הריחוק מהבית ומהמשפחה.
“זו היתה עבודה של 24 שעות ביממה. בממוצע הרווחנו פחות מאשר נהג משאית והעבודה היתה פי עשרה. ההילה של הסיפורים על יורדי הים שגילו ארצות הביאה כל מיני אנשים לים. היו יותר חולמי חלומות מאשר מגלי ארצות. זה כל הסיפור של הימאות הישראלית”.
יענקל’ה: “בקיצור – חיו באשליות”.
יוסי: “מה שמשך מאוד זה לראות את חו”ל. ילידי הארץ לא ראו עולם, וזו היתה ההזדמנות היחידה לנסוע”.
שמשון: “כשהגיעה אונייה ישראלית לכל מקום באירופה או בארצות הברית, הקהילה היהודית היתה באה לראות אונייה עם דגל ישראל, ואז היו שואלים אותנו איך הגענו בכלל לים, הרי זה לא מקצוע יהודי. ומי אשם בזה? הנמל שלך שבגללו באו כל מיני מוזרים לעבוד בים”.
יענקל’ה השתתקת. שתית מספיק?
“אין ציבור יותר אינטליגנטי מציבור האנשים שהיה בים. מי שהלך לים רצה לראות תרבויות אחרות ולא היה אכפת לו לעבוד כמו חמור, שינצלו אותו וידפקו אותו – רק לראות עולמות. לי זה עלה על העצבים, לא ראיתי בזה שום תועלת. תרבויות חדשות ראיתי פה, מהמרוקאים עד הרומנים. ראיתי הכל”.
הכרתם את האחים עופר בבת גלים?
“אי אפשר שלא להזכיר את האחים סמי ויולי עופר שהיו סוחרי אוניות ישנות והשתלטו על חברת צים”.
יוסי: “האחים עופר היו ספקי מזון”.
דני: “הם היו מבריחים סיגריות”.
שמשון: “אבא שלהם היה מוכר נפט. היה מגרש ריק עם צריפים, שם הוא היה גר. היה קם בבוקר ויוצא עם הסוס ועם עגלת הנפט שלו”.
יענקל’ה: “לאבא שלהם היה דפו בפסאז’ מול קפה אווה”.
מה זה דפו?
“סליק. הוא היה משאיר שם את הכסף מתחת לכביש”.
אולי נשאר שם בטעות משהו.
יוסי: “הם לקחו הכל, גם את מה שלא שייך להם”.
אבא שלי גם הכיר אותם בבת גלים וגם הוא כמוכם נולד בירושלים.
יוסי: “אריה הורנשטיין זה אבא שלך?”.
ג’ינג’י.
“את מספרת לי? בחיי, בת גלימי גדול. הוא היה מלך הבריכה. שום ערבי, סליחה על הביטוי, לא התקרב לבריכה בבת גלים כשהוא היה שם. הוא היה גדול, כמו שני אנשים. היה עלא כיפק אבא שלך. היה שלֵגֵר”.
מה זה שלֵגֵר?
“היה מכה את הערבים מכות רצח”.
לא נראה לי.
“בצעירותו היה כזה”.
שמשון: “אל תקלקל את הזיכרון של הילדה מאבא שלה”.
יוסי: “לכל הורה יש את הטוב ואת הרע. בצעירותינו עשינו דברים גם בלי להבין אותם”.
יענקל’ה: “אני הצלחתי לעלות לקומה השלישית בבריכה ולתת קפיצה, ואז אמרו לי ‘אתה השתגעת? לא קיבלת אישור לקפוץ’. אולי הייתי צריך לקבל אישור מאבא שלך?”.
דני: “גם אני קפצתי מהקומה השלישית”.
יענקל’ה: “אני דפקתי את הראש”.
דני: “אני דפקתי את החזה, נפלתי עליו”.
יוסי: “אני הייתי קפצן נאמבר וואן. אני וציון מרחוב השומר – זוכרים אותו, הכושי, הספניולי? – היינו עולים, זה היה הספורט שלנו. לעלות את סולם העץ מהקומה השנייה לשלישית. מרגוליס עשה בבריכה סולם אנכי, מסוכן מאוד. בתחתית הבריכה, מתחת למקפצה, היה בור יותר עמוק”.
יענקל’ה: “אני חטפתי מהשוליים של הבור”.
יוסי: “עכשיו אני מבין מה הבעיה שלך”.
יענקל’ה: “זו לא פעם ראשונה שדפקתי את הראש”.
יוסי: “אנחנו נולדנו עם זה, עם הדפיקה בראש. היינו עולים למעלה, ילדים טמבלים, כדי לקפוץ ולשמוע את מחיאות הכפיים שכל היושבים על טריבונות העץ היו מוחאים לנו. היינו טמבלים, אבל אלופים”.
שמשון: “אני לא הכרתי אף אחד מכם בבריכה, אבל גם אני עשיתי את כל השטויות האלה”.
יוסי: “שמשון, מה שהיה הכי מעניין בבריכה זה שהייתי עולה לקזינו הסמוך וצופה על כל הנשים שהתקלחו והתלבשו במלתחה, שגבלה בגרדרובה של הגברים”.
יענקל’ה: “אתה ראית את אמיל קרשנקו בקזינו?”.
שמשון: “זה שהיה מזיז קרוונים בשיניים?”.
דני: “היה מכופף ברזלים”.
יענקל’ה: “בקזינו היתה רצפת זכוכית עם תאורה מלמטה, איזה יופי זה היה. בתור ילד הייתי שוכב שם ומציץ לבנות מתחת לשמלות”.
שמשון: “כל הקצינים האנגלים הגיעו לקזינו. זה היה מקום קלאס”.
יענקל’ה: “הכי כואב לי על בת גלים שלא פיתחו אותה במשך כל השנים האלה. כנראה יש תיאוריה מאחורי המדיניות הזו. בת גלים היא פי שלוש יותר איכותית מהכרמל המזורגג הזה. הכרמל לא שווה שום דבר, זה סלאמס. אני נתקעתי שם, עשיתי שגיאה לפני 55 שנה. כשמדברים על עזיבת הצעירים – יש לי שכן, דלת לידי, שבחודש הבא עובר לפאלאס עזריאלי מודיעין אחרי 88 שנה בחיפה”.
ימאים ישראלים בטורקיה בשנות ה־60. "פעם היה שמח כי היינו צעירים"
אסור לשפוך דרינק
כאמור, מאז שנות ה־60 הם יושבים בפאב העוגן שהיה להם כבית. כשנגמר בקבוק השיבאס התנדב יוסי להביא חדש. להפתעתי הרבה הוא יצא מהפאב וחזר עם בקבוק בלק לייבל שרכש בסוכנות משקאות סמוכה כשהוא מתלונן על המחיר. “אתה שותה בגלל המחיר או בגלל שאתה אוהב?”, נוזף בו יענקל’ה הקשוח.
לא כל בעל פאב יסכים לסידור כזה שבו מביאים המבלים את בקבוקי השתייה מהבית ועוד שומר עליהם במעין סליק מאולתר, אבל בעוגן יודעים לכבד מסורת. השמועה אומרת שהרעש של 20 שיכורים בכל שישי היה בלתי נסבל והתלונות של שאר הבליינים הלכו ותכפו. מעבר לרעש, יש פה עניין עסקי גרידא, וגילי פינקוס, שהוא בן הדור השני, הציב להם תנאים לחזרה. הם לא ממש ששים לדבר על נושא הפיצול ונראה שהדעות הן חלוקות. יש מי שמצדיק את הפורשים ויש מי ששמח על המהלך.
יענקל’ה: “שם את יכולה למצוא קשקשנים מקצוענים. לכל אחד שם יש אגו 15 טון מינימום. יש אחד שמצהיר ‘אני לא מרגיש נוח פה, אני צריך לשבת בין שווים, ופה יש שווים יותר’. שווים בתחת יש פה. היינו 14, אחר כך עלינו ל־20, ול־20 יש אגו כמו ל־500. אחד רצה לנהל ואחד רצה להיות מאחורי המנהל, אז הם הלכו לשם. אין להם מקום פה. הם עשו טוב, עשו בחוכמה”.
אתם לא מתגעגעים לחברים?
שמשון: “יענקל’ה לא מתגעגע לשום דבר. אני עד היום לא יכול להבין אותם. הם איבדו את האווירה של חברות אמיתית”.
אי אפשר לעשות משהו?
יוסי: “מה את רוצה שנעשה?”.
שתחזרו להיות ביחד.
שמשון: “יש שם לפחות 70 אחוז שמתחרטים על המהלך הזה. כולם היו מכונאים ראשיים או קפיטנים, ו־LOOSE SPACE בשבילם הוא יותר קדוש מכל האמיתות של החיים. הם רוצים שגילי ייכנע. הוא לא במעמד שהוא יכול להיכנע”.
יוסי: “הוא לא צריך להיכנע. מבחינה מסחרית הוא סוחר”.
שמשון: “יום אחד בשבוע הוא יכול קצת להצטמצם. יש לו מספיק חוץ מהחבר’ה האלו”.
יוסי: “תן לי להסביר לך משהו. זו החשיבה שלך והיא חשיבה בריאה. החשיבה שלו זו חשיבה של הדור הצעיר. הוא לא רואה שום סנטימנטים ושום דבר מעבר. זה עניין של הכנסה בלבד”.
שמשון: “בין כל הדברים שעשיתי היתה לי גם מסעדה בארצות הברית. למדתי לעשות חשבון כמה המסעדה יכולה להכניס. אם אני צריך להפסיד יום אחד בשבוע 20 אחוז מההכנסה אז זו חובה לשמור. זה מה שהביא את הקליינטים”.
יוסי: “האנשים האלה פה הם הגרעין הוותיק, הם אלו שעשו את המקום, יותר מ־50 שנה הם פה. זה לא מה שאת מכירה בברים אחרים שבהם אנשים אחרי שני דרינקים מספרים לך סיפורים מזויפים. פה האנשים הם אמיתיים. התכולה שהם יכולים להכניס לקרביים היא די גדולה, הרבה יותר גדולה ממה שחושבים”.
שמשון: “לנו יש חוק – אם מזמינים דרינק אסור לשפוך שום דבר”.
יוסי (צוחק): “אסור לשפוך סתם בשום מקרה”.
(פינקוס מסר בתגובה: “אם הם רוצים לחזור אז יש תנאים והם יודעים מה הם. הם באמת הגזימו. אני מנהל עסק. הגרעין האמיתי הוא אלה שישבת איתם. כל השאר הם נספחים שחגגו על הכבוד שהיה לגרעין האמיתי”).
שמשון: “מה העיתון שלך חושב על זה שלא יהיה נמל תעופה בחיפה?”.
יענקל’ה: “עינת קליש רותם עובדת על נמל תעופה. היא מתעקשת, עושה צו על תנאי וכל מיני סיפורים יש לה”.
שמשון: “נראה לי שזה כבר חסום הקטע הזה”.
יענקל’ה: “זה נכון, אבל היא ראש העיר. קיבלה 66 אחוז מהקולות. אני לא בחרתי בה”.
יוסי: “אל תדאגו, עוד ארבע שנים היא לא תהיה פה”.
מה אתם אומרים על הנמל החדש, על ההשתלטות של הסינים?
יענקל’ה: “שום דבר, בולשיט”.
שמשון: “אי אפשר להשתלט בלי מכירה. מישהו מכר את העסק הזה”.
יענקל’ה: “המדינה לא מכרה, המדינה נתנה לסינים לבנות פה טרמינל למכולות ולהפעיל אותו 25 שנה”.
שמשון: “המטרה המרכזית של הנמל החדש בחיפה ובאשדוד זה לחסל את עניין מעמד הפועלים הקבועים בנמל ואת עתידם”.
יענקל’ה: “אתה מדבר בשפה חדשה וישנה. מה שהוא רוצה לומר זה שאדון ישראל כץ, שר התחבורה, בעידודו של ההוא, ביבי נתניהו, רוצה לחסל טוטאלית את העבודה המאורגנת, לחסל את מעט ההשפעה שיש להסתדרות על ועדי העובדים. זו הסיבה המרכזית, אין שום סיבה כלכלית מאחורי זה. הכל שקרים ואחיזת עיניים של הליכוד. בכל מקום תרבותי בעולם 80 אחוז מהאוכלוסייה מאורגנים בעבודה מאורגנת. פה במדינת ישראל נשארו מאורגנים רק 20 אחוז. חיסלו את כולנו. וכל המחוסלים מצביעים ליכוד”.
ואתה?
“לבי היה בפריימריז של מר”צ. נבחרו שני ערבים, שני דרוזים ועוד שלושה-ארבעה יהודים עם ביצים. גם הנשים שם עם ביצים. לא ביציות – ביצים”.
בואו נסיים באווירה אופטימית.
יענקל’ה: “אני חי היום בשביל אשתי. ברגע שהיא תפסיק לנשום גם אני אפסיק”.
שמשון: “מכל העמים בעולם גרמניה מקדישה יום אחד בשנה לצחוק. הם נפגשים בברים רק למטרה אחת – לצחוק. הם אומרים, וזה נכון, שהתרופה הכי טובה זה הצחוק. בלי צחוק החיים לא שווים כלום, צחוק הוא אריכות ימים. עברתי כל מיני חברות בחיים שלי ולא היה אחד שלא היה מצחיקן ולא היה אחד שלא היה בכיין ולא היה אחד שלא היה מתאונן”.
יוסי: “מאונן?”.
שמשון: “הנה, את רואה למה התכוונתי. הבחור הזה הוא הילד של קהילת הימאים הוותיקים והוא כל הזמן כזה. יוסי, אנחנו נשאיר לך את האוננות”.
יוסי: “זה בגלל האוזנייה, אתה לא נתת לי אותה היום”.
שמשון: “אני מאמין גדול בצחוק. מי שלא יודע לצחוק…”.
יוסי: “לא יודע לחיות”.
Dr NO
A nice article