אם הכל ילך לפי התכנון, כבר בספטמבר הקרוב יזכה שוק הפשפשים בחיפה לעדנה כאשר המיזם האינטרנטי "סירה" יפתח בשטחו מתחם עבודה משותף, שמטרתו היא לבנות קהילה שמייצרת תרבות, עיצוב ואמנות גם בתוך מרחב הפיזי בשוק וגם ברחבי העיר.
המיזם נולד כבר לפני שנה וחצי כשמיכל נר דוד וארז שמח נפגשו, ועל כוס בירה החלו לשתף חלומות. "היה רגע בשיחה שמישהו אמר – אני לא זוכרת מי אמר את זה קודם – שיש לו חלום לפתוח מתחם עבודה משותף", נזכרת נר דוד, "תוך יום-יומיים החלטנו שאנחנו חייבים ללכת על זה והתחלנו לדבר על איך זה יבוא ליד ביטוי במציאות. חפרנו על זה במשך חצי שנה, היו שיחות טלפון ארוכות על מי יהיה מעורב בדבר הזה, אלו סוגים של אמנים ייקחו בו חלק, מיהו קהל היעד שלנו, מהי הסיבה שבגללה אנחנו רוצים להקים את הדבר הזה, אם בכלל יש לזה ביקוש, מהו הביקוש, איפה הבעיה ואיך פותרים אותה. עשינו הכל כדי לדייק את זה, ולקח לנו המון זמן להגיע אל איך אנחנו מיישמים את מה שיש לנו בראש".
ולאלו מסקנות הגעתם?
"אחרי חצי שנה התחלנו לשתף אנשים, נתנו למיזם שם ומיתוג, ובעצם הגדרנו מה זה 'סירה' – מרחב עבודה משותף לאמנים, אבל כזה ששם דגש על קהילתיות, על שיתוף ידע ועל יצירת הזדמנויות עבור יוצרים מעולמות התקשורת החזותית והעיצוב. בניית קהילה והנגשת ידע הן נושאים סופר מרכזיים עבורנו, ולכן גם התחלנו את ההשקה שלנו און ליין. אגב, ממש קיווינו שזה לא יהיה כך, אבל הקורונה גרמה לנו להבין מהר מאוד שזה חייב להיות ככה. כל התוכן שאנחנו מייצרים סובב סביב הרעיון של הנגשת ידע. כל אחד יכול להיכנס לדף הפייסבוק שלנו ולהבין איך בכלל להקים עסק כמעצב עצמאי, החל מכל הביורוקרטיה והטופסולוגיה והדברים המעצבנים שאנחנו לא רוצים להתעסק בהם – עם איזה רואה חשבון לעבוד, איך לפתוח עסק, איך לבנות פורטפוליו, איך לשווק את העסק, איך לנהל את הזמן ואיך להתנהל עם לקוחות – ועד לדברים היותר פילוסופיים-רגשיים של הבדידות במהלך העצמאות ואיך למצוא קהילה דומה שמשתפת ידע וללמוד ממנה. אנחנו משתדלים לכסות את כל הצרכים".
כולנו באותה סירה (איור: ארז שמח)
גם קהילה וגם ביזנס
נר דוד, ירושלמית בת 27, הגיעה לחיפה לפני שש שנים בעקבות בן זוגה אחמד אבו שחאדה היפואי שלמד בטכניון. לשניהם חיפה היתה תעלומה, והם ביקרו בה לראשונה כשהגיעו להתרשם מהמוסד האקדמי ומשכונת הדר שבה הם גרו אחר כך במשך שלוש שנים. היום הם מתגוררים בבת גלים עם החתול זייתון, מאוהבים בעיר ומרגישים בה נוח מאוד כזוג מעורב, במיוחד לנוכח העובדה שהוא לא רצה לעבור אליה לירושלים והיא לא ממש השתגעה על מגורים משותפים ביפו.
נר דוד היא אשת עקרונות. כשסיימה תיכון היא רצתה להתעסק בחינוך ובשינוי שכונתי וקהילתי והיתה אמורה להתגייס לחיל החינוך, וברגע האחרון העבירו אותה לתפקיד של פקידה. זה הסתיים במפגש אצל הקב"ן שנתן לה שחרור על חוסר התאמה. פקידה OUT, שירות לאומי במעון של ויצו IN.
לאחר השירות היא נרשמה לאוניברסיטה הפתוחה ללימודי ניהול ארגוני וקצת פוליטיקה וממשל. "התעסקתי בגיוס כספים לעמותות ובניהול עמותות", היא מספרת, "הקמתי שני עסקים חברתיים בירושלים שהרוויחו כסף, אבל לא למטרות רווח. אחד מהם היה מתחם עבודה משותף לעמותות שמתעסקות בקירוב בין ישראלים לפלסטינים, והשני עסק בתיירות אלטרנטיבית בעיר – הוצאנו סיורים לקבוצות מחו"ל בירושלים המערבית והמזרחית. שם נחשפתי לעולם של עסקים חברתיים, התלהבתי מאוד והחלטתי שאני חייבת לחקור את הנושא וגם להיכנס לעומק של ניהול קהילות בתוך מרחב פיזי".
כך הגעת למתחמי עבודה משותפים בעולם העסקי?
"אני בן אדם קהילתי מאוד. תמיד הייתי חלק מקהילות, תמיד הובלתי והקמתי קהילות, זה חלק משמעותי בחיים שלי. בשלב מסוים עשיתי פאוזה כי הייתי חייבת ללמוד את הצד העסקי של העולם ואת הצד העסקי של הקהילות. בתקופה הזו היה הרבה באז סביב מתחמי עבודה משותפים בעולם העסקי. אמנם עם הקורונה אנחנו לא יודעים לאן זה ילך, אבל לפני שלוש-ארבע שנים זה התחיל לעוף בארצות הברית ודי מהר הגיע לארץ עם חברת WeWork. חקרתי את התחום וכתבתי סוג של מחקר על מתחמי עבודה משותפים כחלק מהגשת בקשה למענק לתקציב עבור מתחם העבודה המשותף שהקמתי בירושלים. החלטתי שאני חייבת לעבוד ב-WeWork כדי ללמוד את העולם הזה מבפנים. במקרה גם התחילו תהליכים ראשוניים של הקמת בניין כזה בעיר התחתית, ומבחינתי זה היה וואו. הרגשתי שאני חייבת להיות הבן אדם שעושה את זה. וזה באמת מה שקרה. הגשתי מועמדות לתפקיד של ניהול הבניין בחיפה כעשרה חודשים לפני שהוא נפתח, והתקבלתי. במשך שנתיים וחצי הבניין הזה היה כל חיי".
זה לא היה רק בניין.
"נכנסתי לתפקיד של ניהול קהילה ואחר כך התחלתי לגלות את האקו-סיסטם הסטרטאפיסטי של חיפה. התקבלתי לתפקיד חדש בתוך WeWork. הם הקימו את WeWork Lab שזה מערך החדשנות בתוך החברה שעוסק בתהליכים של חדשנות בתוך תאגידים וגם בניהול ובתמיכה בסטרטאפים, וכך נחשפתי לעולם של ליווי ומנטורשיפ לסטרטאפים בשלב ההתחלתי. גיליתי את זה קצת לפני כן, אבל יותר בעולם העסקי-חברתי ובצד הטכנולוגי. עבדנו שם עם יותר מ-70 סטרטאפים בשלבים ההתחלתיים, שחלקם גדלו, גייסו כסף, התקדמו והתקבלו לכל מיני תוכניות לחו"ל".
ואיך זה מתחבר לעולם האמנות?
"תוך כדי ההיכרות שלי עם הסטרטאפים ועם עולם העסקים התחיל להתפתח אצלי שיח על עולם העסקים העצמאי, בעיקר בתחומים של עיצוב ותקשורת חזותית, ונחשפתי לחוסר התמיכה בעולם הזה. אנשים הולכים ללמוד ארבע שנים כדי להיות מעצבים, מסיימים את הלימודים בשוק טוטאלי ולא יודעים מהן האפשרויות שלהם. אז הם הולכים מיד לעבוד בסטודיו ולא מבינים בכלל שהם יכולים להרוויח הרבה יותר כסף כעצמאים ולא כשכירים. בכלל, אם שמים את העניין של השכר בצד, כאמנים וכמעצבים אפשר להתבטא באופן משמעותי הרבה יותר אם לומדים להיות עסק. ההיכרות העמוקה שלי עם עולם המעצבים דרך ההיכרות עם שמח גרמה לי להבין שיש מחסור בתמיכה בעולם הזה".
כולנו באותה סירה (איור: בלה פוטשבוסקי)
רוצים להישאר מעודכנים?
כל מה שצריך זה קיר
נר דוד ושמח הכירו בשנה הראשונה שלה בחיפה, כששניהם היו שכנים בהדר וגם עבדו באותו בית קפה ברחוב נורדאו, שבינתיים נסגר. מאז הם נשארו חברים טובים מאוד.
שמח, 29, הוא אמן רחוב שמשלב בין עיצוב לחברה, ואלו המקומות שבהם הוא ונר דוד נפגשים. הוא במקור מכרמיאל, והגיע לכאן כדי ללמוד עיצוב במכללה האקדמית ויצו ונשאר. הוא משתף פעולה עם אחיו זיו שהתחיל לצייר על קירות לפניו, ובזכותו הוא נחשף לעולם הזה. שמח תורם רבות לקהילה – הוא מקיים סדנאות בבתי ספר ובמועדוני נוער, מעצב כרזות לפסטיבלים, עובד עם הרבה מוזיקאים ואוהב לשלב בין העולמות.
"הרעיון של ציורי הקיר בעיני זה משהו שמסתכל החוצה", אומרת נר דוד, "יש לארז כישרון בלהביא צבע לעולם ואשכרה להשפיע פיזית על אזורים ועל היומיום של אנשים. הם עוברים ליד קיר בכל יום ואפילו לא רואים אותו, ופתאום הציור גורם להם לחשוב על הסביבה. בתוך הציורים שלו הוא מכניס אלמנטים של הסביבה עצמה, וזה לגמרי משהו שמעורר אזור שלם".
כששמח סיים ללמוד הוא פתח מיד סטודיו עם אחיו.
"השיח על 'סירה' התחיל לפני שידענו שהוא התחיל, כי כשארז היה בשנה השלישית ללימודים הוא כבר התחיל לעבוד עם לקוחות ולהכיר את עולם עצמאות. בשנה הרביעית הוא קיבל המון הצעות לעבודות כשכיר, אבל היה לו ברור מאוד שזה לא מה שהוא רוצה. הוא ידע שהוא רוצה להיות הבוס של עצמו ולהביא את עצמו לתוך היצירות שלו. ארז ואחיו מציירים הרבה ביחד, וכשהוא סיים את הלימודים הם הקימו סטודיו משותף. היום זה העיסוק המרכזי שלו – הוא מצייר בבנייני מגורים, במשרדים, בבתי ספר ובהמון מקומות, בכל מקום שיש בו קיר. הוא לא חתרני, תמיד עובד באישור. כמעט בכל שבת הוא יוצא לצייר על קירות ועל תריסים של חנויות באישור של הבעלים, ואת זה הוא עושה בשביל בכיף שלו. יש דברים שהוא עושה תמורת תשלום".
את מי צירפתם לפרויקט?
"היה איזשהו רגע שפתאום התחלנו להרגיש יותר בנוח בנושא השיווק של הרעיון החוצה. שיתפנו כמה חברים מפני שהבנו בשלב התחלתי מאוד שאנחנו רוצים להוביל את זה, אבל לא לעשות את זה לבד כי אנחנו אנשים של אנשים ושל קהילה, ואנחנו חייבים שיהיו עוד אנשים סביבנו. זה היה הדבר הבא שעשינו – כל אחד הביא את האנשים שלו, כאלו שהרגשנו שהם יכולים להיות רלוונטיים לפרויקט, וכך הגיע אלינו סער כגן שהוא השותף השלישי. הוא הגיע מעולם ההייטק, מתחום של עיצוב מוצר ומערכות, אז הוא מתעסק יותר בבק-אופיס ובכל הדברים המורכבים. ארז מוביל את כל מה שקשור לקריאייטיב, כלומר איך אנחנו נראים מבחינה עיצובית, ואני מתעסקת באיך אנחנו מדברים. יש עוד חבר'ה שמניעים מבפנים את כל מה שקורה ב'סירה'. זה ממש קולקטיב ואנחנו משתמשים במילים של ים – אנחנו הקפטנים ויש את החבר'ה על הסיפון – בלה פוטשבוסקי, נלה פריידמן, יעל אופיר, זיו שמח, נעמי קורן, סופי אוליברה אמיתי וליאור ענייא. כולם עוסקים בתחומי התקשורת החזותית ועיצוב. אנחנו כבר לא משתמשים במילה אמנים כי אנחנו מנסים לדייק את זה. אפשר לראות באתר את הפורטפוליו שלהם ואת מה שהם עושים, אבל אנחנו עושים הכל ביחד, הכל בשיתוף, כולם מעורבים בהכל. זה נקרא ניהול שטוח של ארגון. יש מעט מאוד דברים שארז ואני עושים בלי לשתף אותם".
אתם הראשונים בארץ?
"לא, אבל כמובן שאנחנו מאמינים שאנחנו הראשונים עם הפילוסופיה הזו ועם המודל הזה. יש מקומות אחרים, כמו למשל Work Shop בתל אביב, שאנחנו לומדים מהם המון. יש מקומות אחרים בתל אביב כמו בתי המלאכה, ויש מתחם משותף לאמנים בעין הוד. קיימים הרבה מודלים בארצות הברית ובאירופה, אבל לא מצאנו מודל שגם בונה קהילה וגם מתייחס להתחדשות עירונית. אני זוכרת שיחות בינינו שהיינו חופרים האחד לשנייה ואמרנו שלא משנה מה, תמיד נצטרך לייצר תוכן פנימה לקבוצה המייסדת-המנהלת, אבל גם תמיד נדאג שלפחות פעם בחודש נייצר תוכן החוצה עבור הקהילה. לא מצאנו משהו דומה לזה באף מקום. אנחנו כמובן הראשונים בחיפה".
למה "סירה"?
"היו לנו כל מיני שמות – 'ספוט', 'אנדר ספוט' ובמשך כמה חודשים קראנו לפרויקט 'מקום'. ואז בלה אמרה שהיא לא אוהבת את זה ושצריך שם אחר. היו לה כמה רעיונות, ואחד מהם היה 'סירה'. אני זוכרת שישבנו בקפה פאלמר – זה אחד מהמקומות היותר מתאימים לחשוב על שם כזה כי תמיד רואים ממנו סירה ענקית שקשורה לרציף בנמל. איך אני מתגעגעת לשבת שם, לשתות הפוך גדול ולאכול את עוגת הפיסטוק שלהם. איך אני אוהבת".
בואי נחזור לעניין השם.
"שאלתי אותה למה 'סירה' והיא ענתה שסירה היא מכילה, גם אנשים וגם חפצים. היא גם יכולה לשוט למקומות אחרים. הרעיון שלנו הוא לעזור לעצמאים להיות עצמאים, שישוטו בעולם. ואז אמרנו שבטח, ברור, כי זה גם מתחבר לחיפה – ים ונמל".
אנשי הסיפון הם עצמאים לגמרי?
"כל אחד עצמאי לגמרי. יש דברים עתידיים שאנחנו מתכננים לעשות אותם כשהמתחם הפיזי ייפתח בספטמבר כי רק התחלנו לשפץ ולעצב אותו ורק לפני חודשיים התחלנו להקים קהילה און ליין. כולנו משתפים ומנגישים ידע ומייצרים תוכן, אבל כל אחד הוא בפני עצמו לגמרי".
ישיבה של הקפטנים והחבר'ה על הסיפון. "יהיה לנו מקום בערך ל־40 חברים“
להכניס אור וחיים
לפני משבר הקורונה הם תכננו לערוך סדרה של אירועים כדי לבנות קהילה של כמה מאות אנשים שסובבים סביב הרעיון של "סירה" כדי ליצור קבוצה ממוקדת של אנשים שיצרכו יצירה ביומיום שלהם.
"היה לנו ברור שזה הקו שאמור להנחות אותנו עד הקיץ", מספרת נר דוד, "היו אירועים שהתחלנו לתכנן ולהפיק, שממש היו בקנה, ואז הגיעה הקורונה. כבר עלינו עם איוונט לאוויר והיה לנו עוד אחד מתוכנן לעלות. חשבנו מה לעשות, והיה לנו ברור שאנחנו לא עוצרים. שנינו אנשים שלא עוצרים לרגע – אני עובדת במשרה מלאה כשכירה בקרן הון סיכון שמשקיעה בסטרטאפים של סטודנטים ובוגרים טריים, ארז הוא עצמאי במשרה מלאה ועסוק נורא, ושנינו לא אוהבים לעצור לרגע. אז אמרנו 'יאללה, יש לנו הזדמנות עכשיו להשתמש בפלטפורמה הדיגיטלית שלנו ולעוף איתה, לראות מה אנחנו יכולים לעשות וכמה רחוק אנחנו יכולים להגיע'".
הלייבים בפייסבוק הם בעצם ניסוי כלים.
"לא היתה לנו תוכנית. חשבנו שנעשה חודש של תוכן און ליין אבל לא כל כך ידענו מה הולך להיות והחלטנו לפרסם את מה שאנחנו עושים. בנינו הרצאות וגייסנו מרצים. היה לנו ברור שאנחנו צריכים לאזן בין להנגיש תוכן לבין להביא מעצבים מעוררי השראה – חברים שאנחנו אוהבים אשר ילמדו וינגישו את הידע שלהם לקהילה. התוצאות של החודש הזה היו מעל ומעבר למה שחשבנו ותכננו. היתה לנו חשיפה מטורפת בפייסבוק, התחילו לשמוע עלינו בכל מיני מקומות, אנשי אמנות שאלו מה זה 'סירה', ולאט לאט אנחנו חושפים דברים ברורים יותר. בהתחלה רצינו להשאיר את העולם סקרן, וגם היום אנחנו עדיין בשלבי תכנון והיכרות עם הקהילה שאנחנו בונים, אז הכל מתנהל בהקשבה למציאות ולאנשים שסביבנו".
השבוע קיימתם את פסטיבל "CABIN". מה זה בעצם?
"24 שעות מרוכזות און ליין של תוכן מקצועי לעצמאים בעולם העיצוב, עם פודקאסטים של טובי האמנים בארץ. הזמנו סטודנטים להגיש לנו את עבודות הגמר שלהם, ונחזיר להן אותן עם הערות והארות. חלק מעניין מאוד בפסטיבל עסק בסקיצות. במוזיאונים הכי חשובים בעולם מתקיימות תערוכות ענק שמוקדשות אך ורק לסקיצות של אמנים. מה בהן קוסם לנו? קודם כל, זה מרתק לראות את תהליכי העבודה והמחשבה של האמנים שאנחנו מעריכים. אבל זה גם בגלל אופי העבודה על סקיצות – חופשיות וחוסר מחויבות. זה מאפשר ליוצרים המון מרחב תנועה לשחק, לחקור ולקשקש, ולעתים קרובות הסקיצה היא נפלאה ומעניינת בהרבה מהתוצר הסופי. הפסטיבל נתן הזדמנות לעיין במחברות ובסקצ'בוקים של כמה מאיירים ומעצבים נבחרים, לשמוע על תהליכי העבודה שלהם ולקבל הצצה מרתקת לתוך עולם היצירה של כל אחד מהם".
ומה זה פרויקט "Give.ART"?
"זה פרויקט שכולו מתנה. יש פתגם סיני עתיק שאומר שאם יש לך רק שני מטבעות, באחד תקנה לחם כדי שיהיה לך איך לחיות ובשני תקנה פרח כדי שיהיה לך למה לחיות. בתקופה הזו אנחנו צריכים סיוע גם לגוף וגם לנפש. בפעולה אחת אתם קונים אמנות, משמחים חברים, תומכים באמנים ותורמים לאנשים שצריכים את זה. 70 אחוז מכל ההכנסות יועברו לארגונים שתומכים בקשישים ובמשפחות במצוקה בימי הקורונה".
פרויקט "Give.ART"
את באמת מאמינה שיש לחיפאים יכולת להבין מיזם כזה?
"חד משמעית. אם יש מקום בארץ שיכול לקלוט ולהבין מיזם כזה זה חיפה. אני לא אוהבת להגיד דברים שליליים על חיפה. יש פה דברים שהם שונים ואחרים, ואני חושבת שלחיפה יש דרך להכיל. יש עדיין אזורים לא מפותחים, ומקום כמו שלנו יכול לייצר הזדמנויות. יש אנשים יצירתיים מאוד שבאים לפה כי הם רוצים משהו אחר. פריפריה תמיד מייצרת הזדמנות. לפני שנה היתה לנו מחשבה לצאת אל מחוץ לעיר, אבל שנינו אנשים עירוניים, ואנחנו רוצים להיות חלק ממשהו מאוכלס ודחוס אבל עדיין עם מרווח לפוטנציאל".
למה בחרתם בשוק הפשפשים?
"בחיפושים שלנו אחר מקום היה ברור שזה יהיה בשוק תלפיות או בשוק הפשפשים. אלו האזורים שתמיד בחנו אותם מבחינת מבנים. כיתתנו רגליים במשך חצי שנה בחיפוש אחר מבנים, ראינו סוגים שונים של בניינים, דיברנו עם בעלי נכסים, ובסוף מצאנו משהו. לא היה פשוט למצוא בניין שהוא בדיוק מה שרצינו. בכל פעם מצאנו דברים שהם בערך, שהם כמעט, לא בדיוק באזור שאנחנו רוצים. בסוף מצאנו, וזה היה קשור לאנשים שפגשנו בדרך, לשותפים. כשזה ייסגר נוכל לשתף איפה זה. זה היה תהליך משמעותי – להכיר אנשים בעיר ולהבין איפה המקום הנכון בשביל דבר כזה".
זה גם מתכתב עם אמנות הרחוב של שמח.
"נכון. הוא תמיד אוהב ללכת למקומות שאין בהם צבע, וזה משהו שאנחנו שותפים לו – להכניס אור וחיים למקום שאין בו אור וחיים. זה לגמרי חלק מהמהות של העבודה שלנו. אנחנו מדברים עם הרבה אנשים בעיר – בעלים של בתי קפה, ברים ומקומות נוספים – שאנחנו יכולים לעזור להם להיכנס לאזור הזה כדי לייצר משהו חדש ומעורר השראה של תרבות ובילוי, אבל בצורה מסוימת מאוד".
בבניין יהיה לכל אחד סטודיו?
"כן, זו המטרה. יהיה לנו מקום בערך ל-40 חברים, בתקווה שילך מדהים ונתרחב ונפתח עוד מקומות בארץ ובעולם. נתחיל עם 40, וכל אחד ישלם דמי חברות חודשית כדי לקבל מרחב עבודה, בדומה למודל של כל מתחם עבודה משותף, אבל מה ששונה זה שאנחנו מכוונים לצרכים של קהל היעד שלנו – כמה מקום צריך ואיך המקום ייראה. לכל מי שמעורב במיזם, בטח למי שנמצאים על הסיפון, יש SAY באיך המקום ייראה. אנשים מעולמות העיצוב חייבים להיות במרחב שמעורר השראה ושהם יידעו שהם יכולים לשנות אותו אם ירגישו צורך בכך. מקום שנראה תמיד אותו דבר ושאין לנו יכולת לשנות את איך שהוא נראה, זו לא דרך לעבוד וליצור. המקום אמור לשמש סטודיו שאפשר להביא אליו לקוחות ולקיים בו פגישות ופרזנטציות. חברי הקהילה ישלמו על שימוש בפסיליטיז של המקום – גם במרחב הפיזי וגם בתוכן. כמובן שתמיד יהיה תוכן חינמי כמו תערוכות, אירועים, פסטיבלים, הרצאות וסדנאות, ותהיה גם חנות. יהיו דברים מונגשים לקהל הרחב, אבל יהיו גם דברים בתשלום".
זה יכול להתכתב עם פירמידה – המרכז לאמנות עכשווית?
"זה יכול להתכתב בכל מיני דרכים אבל אנחנו עדיין לא יודעים איך ההתכתבות הזו תיראה. אלו דברים שעדיין בשיח ובבנייה, אבל נשמח מאוד. אנחנו אנשים של שיתופי פעולה ורואים את המקום הזה משתלב בחזון של שוק הפשפשים לייצר רובע של אמנים. אנחנו מרגישים שזה המקום הנכון עבורנו".
מיכל נר דוד, ארז שמח וסער כגן. "אנחנו אנשים של שיתופי פעולה"
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
זונה של ערבים וגם משתמטת, לא הייתי נותן לה לנהל את הבי. .
ערן שטרית
יוזמה נפלאה!
זאת בניגוד לפירמידה החצי ריקה ושמנוהלת כמו מאפיה…
שרון
נראה מדהים! איזה כתבה משמחת!
יוסף האוסף
אפרופו שווקי פשפשים, רוב האנשים לא יודעים, אבל הרוב המוחלט של פריטי האספנות היקרים ביותר החלו את דרכם בשווקי פשפשים ונקנו בפרומיל משווים האמיתי. אם יש לכם פריט אספנות כמו ספר קודש ישן, פריט יודאיקה, מסמכים, או כל פריט ישראלי משנות החמישים, יש מצב שהם שווים לא מעט כסף. אם אתם רוצים לבדוק באופן עצמאי את השווי של הפריטים הישנים שלכם, חפשו בגוגל "פינוי ירושה יוסף האוסף" וגלו מה הערך של הפריטים שבידכם.
יוסף האוסף
אפרופו שווקי פשפשים, רוב האנשים לא יודעים, אבל הרוב המוחלט של פריטי האספנות היקרים ביותר החלו את דרכם בשווקי פשפשים ונקנו בפרומיל משווים האמיתי. אם יש לכם פריט אספנות כמו ספר קודש ישן, פריט יודאיקה, מסמכים, או כל פריט ישראלי משנות החמישים, יש מצב שהם שווים לא מעט כסף. אם אתם רוצים לבדוק באופן עצמאי את השווי של הפריטים הישנים שלכם, חפשו בגוגל "פינוי דירות יוסף האוסף" וגלו מה הערך של הפריטים שבידכם.