אם יש משהו אחד שאביב כהן בת ה־43 היתה מוכנה לשנות בחייה זה להיוולד למשפחה סובייטית. לא בגלל האוכל (בהמשך תבינו למה לא), גם לא בגלל מזג האוויר – כהן בטוחה שאם היתה נולדת בברית המועצות, היא היתה מייצגת את מדינתה בכמה אולימפיאדות ואולי אף מגיעה לפודיום, מזמזמת את ההמנון הקומוניסטי ומצדיעה לדגל האדום עם הפטיש והמגל.
“אם יש משהו שאני מצטערת עליו”, נזכרת כהן בערגה בתקופת ילדותה, “זה שההורים שלי לא עזרו לי – או אפילו בחרו בשבילי – תחום אחד של ספורט כי אני התפזרתי. אם הם רק היו עוזרים לי ותומכים בי להתמקצע בענף אחד, הייתי מגיעה רחוק. נניח גלישה. הם ראו שאני אוהבת מאוד את הים מגיל צעיר, ולא יכולתי לנסוע לבד כי גרנו בקרית טבעון. הייתי יושבת בארוחות משפחתיות ומדברת על כך שאני רוצה להשתתף באולימפיאדה. בתקופת בית הספר הייתי אצנית בנבחרת, אבל תמיד הייתי היפר ופזלתי לכל תחומי הספורט האפשריים – כדורגל, התעמלות מכשירים, שחייה, טניס. לא היה לי זמן להכל, אבל ניסיתי הכל. אני מודה להורי על הכל בחיים, אבל הם אף פעם לא דחפו אותי למקצוענות למרות הרצון שלי להיות ספורטאית שקיים עד היום, ואפילו יותר באטרף”.
כהן נמצאת חזק בספורט. היא מתעוררת בכל בוקר ב־6:00, ושעה אחר כך כבר מתייצבת בקרוספיט לאימון של שעתיים, כי למה להתאמן שעה אם אפשר שעתיים. כך בכל יום. לרוב משם היא ממשיכה לים ועולה על הגלשן לסשן נוסף של אימונים. בין לבין היא מורה ליוגה לילדים, בעלת בית ספר לגלישה לילדים ובעלת צהרון שבו שוהים כ־30 ילדים, שגם הם נהנים מסוגים שונים של שיעורי תנועה. עד הקורונה היא למדה שחייה כדי להתקבל לקורס למאמני שחייה במכון וינגייט, היא לומדת צילום, מתפעלת חשבונות ברשתות חברתיות, ואמא לבן 18 שאיתו היא עושה קירות טיפוס. והיא גם טבעונית, לכן אוכל רוסי והיא לעולם לא יסתדרו.
ומתי יש לך זמן לעצמך?
“לא נעים לי להגיד, אבל אין לי חיי חברה בכלל. בחצי השנה האחרונה גם אין לי בן זוג. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני בלי העול הזה, וסליחה שאני אומרת את זה כך. זו חצי שנה שבה התחזקתי בה מאוד, גם פיזית ונפשית, ואני רואה שיש לי זמן לעשות מה שאני רוצה. את לא יכולה להיות כל כולך בספורט עם כל העיכובים שמסביב, זו הרגשה נפשית לא טובה. נכון, צריך זוגיות וכל השטויות האלה, אבל היום אני יכולה לחיות בלי. יש לי הרבה מאוד מחזרים, כולם ילדים בני 30-25 ויש גם מבוגרים יותר, אבל זה לא מסתדר. לא בא לי, כי אני במקום אחר – יודעת מה אני אוהבת ומה אני רוצה”.
כבר לא מתפזרת?
“יש לי נטייה לרצות לעשות הכל. רציתי לעשות השלמה בשחייה כי יש ילדים בבית הספר לגלישה שצריכים להתחזק בנושא זה. ניסיתי להתקבל לקורס ואמרו לי שקודם אני צריכה ללמוד את סגנון השחייה בעצמי בשביל לעבור את מבחן הכניסה. הלכתי לשיעורי שחייה עד שהתחילה הקורונה, ואז אמרתי לעצמי ‘די, אי אפשר לרקוד על כל החתונות, תתמקדי’. התקופה הזו ניקתה לי הרבה מאוד דברים”.
איך באמת עברת את תקופת הקורונה?
“יש לי משפחה תומכת ועוזרת אבל לא היה פשוט. היו מגיעות אלי ארבע בנות קבועות בשעות שונות. היינו עושות תרגול יוגה, מצלמות ומעלות ליוטיוב עם קישור להורים כדי שהתלמידים האחרים יוכלו לתרגל בבית. עשיתי שיעורים בזום, בכל פעם בעזרת ילדה אחרת, והן שמחו מאוד שהן מתרגלות”.
איפה את התאמנת כשלא היו חדרי כושר?
“הייתי בטירוף. זה היה מוגזם, כל היום התאמנתי. הזמנתי משקולות באינטרנט כי לא היו לי מספיק משקלים, והגעתי למישהו שהביא לי פלטות תוך יומיים. גם התאמנתי הרבה עם גומיות. פשוט לא הפסקתי להתאמן. אני חושבת שאת הקשר הטוב ביותר עם עצמי יצרתי בזמן הזה, הרבה יותר ממה שהיה קודם. אני, שפחדתי להיות לבד ובגלל זה הייתי תמיד עם בן זוג, פתאום הבנתי כמה כיף להיות לבד. הייתי בהלם כמה טוב היה לי. התחלתי ליצור, עזרתי להרבה אנשים בשיווק דיגיטלי, צילמתי, נפגשתי, עשיתי”.
אביב כהן. "הרצון שלי להיות ספורטאית קיים עד היום, ואפילו יותר באטרף“ (צילום: צלם סת"ם)
“הכל אצלי חייב להיות קיצוני”
כהן היא בת למשפחת מזרחי – משפחה ידועה ומסועפת בשכונת אלרואי בקרית טבעון. היא הבכורה מבין ארבעה ילדים שגדלו על שפתו של מעיין אלרואי שנשק לחצר האחורית שלהם.
“הייתי טום בוי בקטע שאין יום שלא הייתי שומעת מאחד מבני המשפחה – וזו משפחה גדולה מאוד – שאני לא בת אלא בן”, היא נזכרת, “אבל כן אהבתי שמלות וכן אהבתי להתלבש. אף פעם לא ניסיתי להיראות כמו בן, פשוט בפעולות שלי הייתי כמו בן. אבל היום, בגילי, אני מבינה שזה בולשיט. מה זה בן-בת? היום כל האינסטגרם שלי זה רק העצמה נשית. אנחנו חזקות ויכולות להיות עם שרירים וזה נראה יפה. כל החיים רק שמעתי שאם אתאמן הרבה אראה כמו גבר ולמה אני צריכה ריבועים בבטן. הייתי נכנסת למחשבות שאולי זה באמת לא נשי, אבל היום אני במקום בטוח מאוד בעצמי ויודעת בדיוק שככה זה צריך להיות, וזה מדהים בעיני. אגב, להחמיא לעצמי ולהגיד מדהים על משהו שאני עושה זה מרומם, כי תמיד יש איזשהו חוסר ביטחון”.
כנערה, איך חשבת שחייך ייראו?
“תמיד ידעתי שאעסוק בספורט. היתה לי זיקה לספורט ולאמנות, ואהבתי מאוד ליצור. כשהתחתנתי הייתי בת 21, כי הכל אצלי חייב להיות קיצוני עד הסוף. לא הייתי בצבא כי הייתי צריכה לעשות הפוך. זה היה בלי מחשבה – כולם מתגייסים לצבא? אני אוותר. כולם לא רוצים ילדים בגיל הזה? אני אביא ילד”.
במי מרדת?
“בעצמי. אמרתי ‘אני יכולה לעשות דברים אחרים, לא כמו כולם’”.
היו הרבה קונפליקטים עם ההורים?
“היו לי הרבה בעיות בבית, אבל ההורים אמרו ונתנו – אמרו את מה שהתבקש מהורים ונתנו חבל ארוך. ואני לקחתי. עשיתי את מה שאני רוצה, ואני לא מצטערת על כך. בכיתה י”א עזבתי את בית הספר בטבעון כי רציתי להיות קרובה לים, אז עברתי למשלב בבת גלים. כנערה לא הייתי מתאמנת כמו היום, עם משמעת כזו, כי רציתי פסטיבלים ורציתי הופעות ורציתי בילויים. רציתי לנסות לשתות קצת, ואפילו ניסיתי לעשן. אני, מלכת הבריאות. איכס עישון. הכיוונים שלי תמיד היו ספורט וגרפיקה. הרבה אנשים שאלו אותי תמיד מה הקשר בין ספורט לגרפיקה”.
הדיוק, הפדנטיות.
“בדיוק. למדתי איינגר יוגה, שזה ביצוע מדויק של תנוחות ושהייה ממושכת בכל תנוחה, מתוך תפישה שהשיטה מועילה לבריאות. זו שיטה שמתאימה לכל הגילאים, וספציפית לפרפקציוניסטים ולבעלי כוח וסבלנות. לא נכנסתי לתוך האטרף של השיטה, אבל הדיוק והיישור תמיד היו לי. באתי איתם, והם באו לידי ביטוי בכל מה שעשיתי, אם זה בבית או באימונים".
נחזור לעניין החתונה. לא כל מי שמורדת מיד מתחתנת.
“התחתנתי, נסענו לחצי שנה להודו, קנינו כל אחד אופנוע וטיילנו. בעלי היה מבוגר ממני בשבע שנים, והיינו יחד ארבע שנים, כולל הנישואים. מהר מאוד התגרשנו, לאחר שנולד הילד. כאילו השתניתי מאז שילדתי וראיתי דברים אחרת, ובמשך השנים ראיתי עוד הרבה פעמים את הדברים אחרת. הרבה פעמים הראש שלי התחדד בדרך. בענייני זוגיות אני מתפשרת כזאת, אבל זהו, לא עוד. זה הפך להיות מקום בעייתי. אני אשה עם ביטחון שמאמינה בעצמה, שמלמדת ושעוסקת בתחרויות, ויש מקום אחד שהוא מתנדנד וזה המקום הזה”.
הילד גדל איתך כל השנים?
“הילד שלי גדל אצל ההורים שלי מכיוון שתמיד הייתי צריכה בייביסיטר והוא פשוט כבר התרגל להיות שם. אנחנו בקשר כל הזמן וגם גרתי איתו שם. אבא שלי בנה לנו יחידת דיור מתחת לבית שלהם, ובשלב מסוים עברנו שנינו לגבע כרמל ואז לחיפה. הוא לא הצליח להשתלב, ובשלוש השנים האחרונות הוא במרכז אלון, ולכן היה נוח יותר שהוא יגור אצל ההורים שלי. הבן שלי הוא החבר הכי טוב שלי – אנחנו מבלים ביחד ומדברים על הכל. הוא לא אוהב ספורט, הוא קרניבור ואני טבעונית, אבל מצאתי לנו משהו משותף – אנחנו הולכים לקיר טיפוס. את זה הוא אוהב לעשות, ולי זה מחזק את הכתפיים, אז ברור שאהיה באטרף על זה. זה הבילוי שלנו”.
היה שלב שבו ההורים אמרו ‘אמרנו לך’?
“ברור. תמיד זה ‘אמרנו לך’. אבל היום אין להם מה לומר. יצא ילד לתפארת, מחונך היטב, מדהים. כל אחד עושה מה שהוא אוהב. הראש שלי הוא היפר, כל הזמן עובד, כל הזמן רוצה לעשות דברים, וכל הזמן חיפשתי מה עוד אפשר לעשות. הלכתי ללמוד רפואה סינית. למה? לא יודעת, אין לי מושג למה. ברפואה הסינית גיליתי שאני אוהבת יוגה וטאי צ’י, אבל לא את הטיפולים. אפילו לא סיימתי את הלימודים, ואחרי שלוש שנים אמרתי שאני במילא לא אטפל, אז החלטתי לשחרר ולעשות את מה שאני אוהבת. התחלתי ללמוד יוגה אצל פסי פייג מהמרכז ליוגה הוליסטי בחיפה, ונסעתי ללמוד גם בזכרון יעקב ובתל אביב, אבל תמיד חיפשתי לעשות עוד דברים כי אי אפשר להתפרנס רק מיוגה”.
כך נולד בית הספר לגלישה?
“לפני 15 שנה עבדתי במועדון הגלישה סרף קלאב של סער בן שמחון, ואז יצאתי לקורס מאמנים בווינגייט ופתחתי מועדון משלי. זה מועדון קטן עם 20 ילדים כי רציתי משהו בוטיקי, ועד היום אני שומרת על זה. אני מעבירה קורסים מקצועיים יותר, כשהמטרה היא להשקיע בכל תלמיד. אמנם פחות ילדים זה פחות כסף, אבל חשוב לי הדיוק”.
איך נולד הצהרון?
“באיזשהו שלב לא יכולתי כבר לרוץ ממקום למקום וללמד רק יוגה מהבוקר עד הערב. במקביל עבדתי במשרד נסיעות, וזה שאב אותי. לא יכולתי להתאמן, לא יכולתי להיות עצמאית, והיה לי ממש קשה. מישהי הציעה לי לפתוח בבית צהרון ואמרה לי שמחמישה ילדים ארוויח יותר ממה שהרווחתי בחוגי היוגה. גרתי אז ברחוב כבירים, הוצאתי פלאיירים, ותוך שבוע היו לי כבר חמישה ילדים. ככה התחלתי. הבאתי טרמפולינה כמובן, כי מה, יהיה לי צהרון בלי אלמנט של ספורט? הילדים היו באים אלי בסוף הלימודים בגנים ובבתי הספר, ואז קלטתי שדווקא בחופשים אני יכולה עוד יותר לעוף, ועשיתי קייטנות של יום שלם ובאו עוד ילדים. הדירה היתה כבר קטנה לצרכים של הצהרון, אז שכרתי מקום קטן שהיה חורבה ברחוב המקביל. תוך שלושה חודשים אבא שלי ואני התלבשנו על המקום, עשינו פרקט, גדר, שער, גינה, ויצרנו מקום מושלם. שם כבר היו לי 15 ילדים. כשהמקום הזה גם נעשה קטן יצאתי לחפש בשכונה בית גדול. נכנסתי למקום הנוכחי ברחוב רענן, פתחתי את הדלת ואמרתי ‘איפה החוזה? אני רוצה לחתום’. מההתלהבות שכחתי להגיד לבעל הבית שזה מיועד לעסק. שיפצתי, בניתי דק, תליתי חבלים ומתח, עשיתי פרגולה, ומאוחר יותר גם שכרתי את הקומה למעלה שבה אני גרה בדירה מדהימה”.
אביב כהן. "אין לי חיי חברה בכלל" (צילום: צלם סת"ם)
רוצים להישאר מעודכנים?
“אני לא מסתדרת עם מבוגרים”
הצהרון של כהן בשכונת כבביר נפתח לפני עשור והפך תוך זמן קצר לאחד מהפופולריים בעיר. באותו המתחם נמצא המרכז ליוגה ומועדון הגלישה, כאשר שם הם מצטיידים ויורדים ביחד לים. הקיץ הזה היא דחתה הרבה תלמידים, והתקבלו רק מי שעברו מבחנים ורק לאחר שההורים התחייבו לקורס של חודשיים.
“היו לי ילדים בגילאים 13-8 – קבוצה קטנה של עשרה גולשים שימשיכו איתי במהלך השנה”, מספרת כהן, “מדי קיץ אני משנה את הקונספט. אני כל הזמן מחפשת את המיוחד, ודרך הילדים אני רואה שזו הדרך הנכונה. הם מעריצים את הדרך שלי. אם תשאלי אותם, הם יגידו שהם רוצים להיות כמוני. מה אני צריכה יותר מזה? בדיוק כמו שהם אוהבים את האוכל שאני מכינה להם רק בגלל שאביב מכינה אותו, והיא הרי בעניין של בריאות ומקפידה על תפריטים. זה מה שאני רוצה – להשפיע ולגדל דור של בריאות וספורט. יש ילדים שנמצאים אצלי כבר ארבע שנים בחוג יוגה ולא רוצים לעזוב למרות שהם כבר גדולים מדי. בדרך כלל מגיעים אלי לצהרון ילדים בני 3 ורובם נשארים עד כיתה ד’”.
יוגה כבר מזמן לא מזוהה רק עם טבעונים מנשנשי כוסמת וגם לא עם רוחניקים בעלי מודעות עצמית.
“זה לא שאני איזו יוגית. חוץ מהדיוק והסדר, אין לי את הפילוסופיה ואת הרוחניות. לקחתי את זה למקום של כוח ושל חיזוק – לעבוד בשביל הספורט ובשביל הגלישה ולפרק את התנועה. הילדים לא חייבים לעשות גם יוגה וגם גלישה, אבל רובם עושים את שניהם”.
מה עם מבוגרים?
“אני לא מסתדרת עם מבוגרים כמו שאני מסתדרת עם ילדים. לילדים יש כוח והם אקטיביים, מעריצים ונקיים. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל עובדה שבמשך עשור שלם אני מנסה לעבוד גם עם מבוגרים ובסוף נשארת רק עם ילדים. אני כן עובדת עם מבוגרים, אבל רק אם הם ספורטאים שצריכים לשפר את הגמישות. לרוב הגולשים חסרה גמישות, וכך גם למתאגרפים. וכאן אני נכנסת לתמונה. עם מבוגרים אני עובדת מנטלית. מכלום אני משפיעה עליהם, לא משהו שבכלל חשבתי שאני עושה, ומסתבר שזה יצא כך בלי שהתכוונתי. גם עניין הטבעונות והתפריטים זה איזושהי משמעת עצמית ברמה גבוהה מאוד שמשפיעה בלי להתכוון. כל אלה נכנסים לסל המוצרים שאני נותנת לאחרים, כך שאפשר לקחת אותו וללכת. התחבטתי עם עצמי מה כן ומה לא, והמורים כל הזמן אמרו לי שאי אפשר ככה – או שאני עושה יוגה או שאני מתרכזת במשהו אחר. ובאמת ראיתי שסביבי כולם היו בתוך היוגה, ואני, איזו מין יוגית אני? אני גולשת ומרימה משקולות. זאת היוגית שאני, זאת אני וכך אני אוהבת. אף אחד לא יזיז אותי מהמשבצת הזו עכשיו בטענה שאי אפשר הכל. אין לי חוקים, יש לי שיטה שאני המצאתי, שאיתה אני הולכת ושמוכיחה שאפשר הכל”.
מתי הפכת לטבעונית?
“אני טבעונית כבר 15 שנים וצמחונית 20. אני לא מהטבעונים של הקטניות. את יודעת למה? כי זה מעכב אותי באימונים. קטניות הן דבר כבד. אני הולכת לתזונאי ולומדת לאכול בריא, וכבר הודעתי לו שהוא איתי עד המוות. אני נפגשת איתו פעם בשישה שבועות, ואז אנחנו מודדים ומשנים טיפה את התפריט אם צריך. הוא תמיד שואל אותי אם אני רעבה, וברור – אני תמיד רעבה. אחרי קרוספיט וגלישה אני יכולה לאכול המון”.
אומרים “יכולה לאכול סוס”.
“מצחיק שהזכרת סוס. בתוך כל האטרף הזה יש סוסה ויש תחרויות. אני משתתפת באופן קבוע באליפויות הארץ”.
סוסה?
“אני מוצאת זמן גם להתאמן ברכיבה מערבית מקצועית ולהתחרות. אני נוסעת לאיטליה פעם בשנה, לא כדי להתחרות אלא רק כדי לצפות בתחרויות. הסוסה שלי פצועה עכשיו, ונוסף על כך עונת התחרויות לא נפתחה השנה. אני אלופת הארץ במקצים שלי משנת 2016. אני לא מוותרת, אני תחרותית מאוד, ויש לי את המאמן הכי טוב בארץ”.
איפה הסוסה?
“במושב שרונה ליד טבריה. אני נוסעת אליה, רוחצת אותה ומטפלת בה. היא מקסימה. קוראים לה קטלינה אבל בתעודות היא נקראת Purely a cat. יש לה חשבון אינסטגרם משלה”.
מתי יש לך זמן לזה?
“אין לי זמן, אבל אין דבר העומד בפני הרצון. הגעתי לזה דרך החברה הכי טובה שלי שלקחה את הבת שלה לרכיבה טיפולית בגבע כרמל ושאלה אם אני מצטרפת. מאז אני בסוסים”.
מה זו רכיבה מערבית?
“ברכיבה המערבית יש כמה תחומים, ואני עושה קאטינג, שזה יותר אקסטרימי. את נכנסת לתוך עדר פרות ומוציאה פרה מתוך הקבוצה. היא כמובן רוצה לחזור לעדר אבל את צריכה לשמור אותה בקו ישר במגרש עגול ולהישאר מקבילה אליה כדי למנוע ממנה לחזור. כל מקצה נמשך שתיים וחצי דקות, ובזמן הזזה את צריכה לקחת שתי פרות לפחות, ואם את מאבדת פרה יורד לך נקודות. הקאטינג זה הרבה אסטרטגיה, ויש מיליון חוקים ושופטים שבאים מחו”ל”.
אביב כהן והסוסה. "אני משתתפת באופן קבוע באליפויות הארץ“ (צילום: צלם סת"ם)
“אני צריכה את התחרות”
בשנה האחרונה מתעסקת כהן הרבה בדימוי גוף, ובחשבון האיסטגרם שלה – aviv_yoga_surf – היא מפרסמת את צילומי הגוף שלה שצולמו על ידי צלמים מקצועיים בכל מיני לוקיישנים בארץ, ואשר להם היא מתמסרת בטבעיות, גם בעירום מרומז. לרוב הצלמים הם אלו שפונים אליה, כמו אותו צלם מלוס אנג’לס שהתלהב והגיע ארצה כי הוא מצלם רק נשים שריריות.
זו מעין סגידה.
“אלו תמונות אני אמורה לעלות? ההיילייט והסטורי כוללים כל מיני אנשים, גם תלמידים שיש לי אישור מההורים שלהם, אבל הפיד חייב להיות נקי וחייב להעביר איזשהו מסר. יש שם הרבה תמונות שאף אחד לא מבין. לא לקחתי את כל התמונות שיש לי ודחפתי אותן לפיד, אני מעלה תמונות עם מחשבה, גם כאלו שמתקשרות לאקטואליה. הייתי בהפגנה בירושלים, ולמחרת העליתי תמונה ללא חלק עליון ופס צנזורה על החזה – תמונה עם אמירה. הרבה אנשים מבינים, אבל יש כאלה שלא. הגברים שכל היום שולחים לי הודעות פרטיות לא מבינים, אבל הרוב כן. יש כאלה שכותבים לי שאני וואו, שאני השראה, וזה נורא נחמד. העניין של התמונות קרה במקרה כשמישהי צילמה אותי לעבודת הגמר שלה לפני עשור, ולפני כמה זמן ביקשתי ממנה שתצלם אותי שוב. העליתי את התמונות שלה, וכך התחילו צלמים ליצור איתי קשר. עשיתי סשנים של צילומים במדבר יהודה, בכנרת, בסטודיו ובים. אלו הם החיים שלי, בדיוק כמו שקוראים לעמוד – אביב-יוגה-סרף. זה הסיפור”.
ומה בעתיד?
“הייתי רוצה שמישהו ינהל את זה כמוני. להיות נוכחת אבל להתפנות גם לדברים אחרים, כמו לעבוד עם אנשים על מוטיבציה ולאמן קבוצות גדולות יותר בקטע של תנועה. תראי, בקרוספיט אני רק חודשיים, לפני זה הייתי בחדרי כושר, אבל אין לי מה לעשות שם יותר. אין לי אתגר, ואני צריכה מטרה. אני צריכה למלא נתונים באפליקציה, אני צריכה את התחרות, ואני לא יכולה כשזה משעמם אותי. לגוף שלי יש קליטה מהירה. הוא לומד תנועה מהר מאוד. בגלל זה בתחומים של ספורט הרבה יותר קל לי מאשר בכל תחום אחר. אבל הספורט דורש הרבה בראש, הרבה קטע מנטלי. אני חושבת ללכת לכיוון של קואוצ’ינג לספורטאים, זה מעניין אותי מאוד. ולצלם הרבה. לצלם ספורט, ברור. בטח לא אשה בהיריון”.
אביב כהן. "הרצון שלי להיות ספורטאית קיים עד היום, ואפילו יותר באטרף“ (צילום: צלם סת"ם)
חיפאי
מקסימה