נשאבה לתוך הסצנה. ענת הר גיל (צילום: חגית הורנשטיין)
נשאבה לתוך הסצנה. ענת הר גיל (צילום: חגית הורנשטיין)

"רציתי משהו קטן. לא ידעתי שייצא מזה מרכז תרבות"

לפני ארבע שנים רכשה ענת הר גיל - אז עדיין עובדת באגף מערכות המידע בטכניון - חורבה בעיר התחתית. היא שיפצה אותה, מצאה בה מפלסים חדשים, חדרים נסתרים וקשתות חבויות, והפכה אותה למרכז תרבות ובילוי לתושבי השכונה, ובעיקר לילדים. "זה מפעל חיים", היא אומרת, ומספרת מה יהיה שם מעכשיו, אחרי הקלות הקורונה

פורסם בתאריך: 27.3.21 08:30

ענת הר גיל רצתה לעשות שינוי אבל לא היתה סגורה על איך ומה. העיר התחתית קרצה לה, היא אהבה את הווייב, נשאבה לתוך סצנת האמנים והיוצרים בה, והחליטה לקנות מקום. היא עדיין לא ידעה למה הוא ישמש, אבל לפחות תהיה לה נקודת פתיחה.

איכשהו, בגלל מחירי הנדל"ן הגבוהים בלבה של העיר התחתית, היא נדחקה לשוליים ומצאה את עצמה בפתחו של מבנה ברחוב קיבוץ גלויות ששימש מחסנים. לפני ארבע שנים היא רכשה את המקום מבלי לבדוק מהו טיבו. "חתול בשק" קוראים לזה.

מה מצאת פה?

"היו פה חמישה מחסנים, בלי גג, ללא חשמל ומים, ועם הרבה יונים ועכברים. אני לא יודעת איך היה לי את האומץ. רציתי לקנות מקום ופשוט דגדג לי לרדת לעיר התחתית. במשך כל השנים הסתובבתי פה, ראיתי כל מיני אמנים והייתי הולכת לגלריה שער 3 כי אני אוהבת מאוד את הסצנה הזו. הייתי בעולם אחר, לא הייתי שייכת, אבל אמרתי לעצמי שאחרי כל כך הרבה שנים בעבודה בטכניון אני חייבת לעשות משהו אחר. בער בי העניין של האמנים, של העיר התחתית ושל האותנטיות".

השק התגלה כמכרה זהב.

"כמה שזה ישמע מצחיק, המקום הלך וגדל. כשנכנסתי למחסן במפלס התחתון, שעכשיו משמש חלל תצוגה גדול, לא ידעתי מהו הגודל שלו ולא ידעתי שיש בו קשתות מקוריות. קניתי משהו וגיליתי משהו אחר. היו פה תקרה מונמכת ורמפה עם מדפים עמוסים בזבל. אי אפשר היה לעבור בין המחסנים ובוודאי שאי אפשר היה לדעת שיש פה חללים כאלה. לא יכולתי לראות שום דבר, זה היה ממש מגעיל. דבר ראשון הבאתי חברה שתפנה את כל הזבל והגועל שהיו כאן".

אני רואה כאן ארבעה מפלסים, וזה בלי לעלות לקומה העליונה. את לא ראית אותם?

"לא ראיתי כלום. למשל הסטודיו שלי, שהוא במפלס הכי תחתון, הכניסה המקורית אליו היתה מהצד האחורי של הבניין. אי אפשר היה לדעת שניתן לחבר אותו לחלל הגדול. כשפתחתי את הקיר שהיה סתום בלבנים התגלו עוד קשת ועוד חדר, והחלונות היו סתומים בבלוקים. לאחר שקילפנו את התוספות השתדלתי להשאיר את המקור, גם כדי לא לבקש יותר מדי אישורים וגם כדי לזרום עם הבניין. נשארו כל המפלסים המקוריים שלא ניתן היה לדעת שהם פה, לבני האבן המקוריות נשארו, וכך גם הקשתות והפרופילים של החלונות. לבניין יש עדיין חמש כניסות ויציאות כפי שהיה במקור".

וזה מה שהיה לך בתכנון?

"לא, רציתי משהו קטן. לא ידעתי שייצא מזה מרכז תרבות".

 

קיבוץ גלויות 91. "נשארו כל המפלסים המקוריים, לבני אבן המקוריות, הקשתות והפרופילים של החלונות" (צילום: חגית הורנשטיין)

קיבוץ גלויות 91. "נשארו כל המפלסים המקוריים, לבני אבן המקוריות, הקשתות והפרופילים של החלונות" (צילום: חגית הורנשטיין)

"לא ידעתי מה אני קונה"

דיירי הרחוב והסוחרים צפו בה בסקרנות לאורך כל תקופת השיפוץ. אלו היו שלוש שנים קשות, אך בסיומן, בחודש מרץ בשנה שעברה, התגלה הדרו של מבנה אבן קסום אשר משמש מרכז אמנות ותרבות עם חללי תצוגה לתערוכות מתחלפות, ומקום לאירועים עם מטבח חלבי ועם בר משקאות. קיבוץ גלויות 91 שמו.

"אלה היו שנים קשות מאוד”, מספרת הר גיל, “אני לא רוצה להיכנס לזה כי היו כל כך הרבה בעיות והמון החלטות, וזה לקח הרבה יותר זמן ממה שחשבתי".

היה שלב שבו התחרטת ושאלת את עצמך מה את עושה פה בעצם?

"בוודאי. היה קשה כי היו הרבה תקלות בדרך".

זה בטח היה משמח למצוא מפלסים וחדרים נוספים.

"ברור, זו היתה התרגשות שיא. לא ידעתי מה אני קונה והמקום רק הלך וגדל כי בכל פעם שפתחנו וחיברנו, המקום נהיה עצום".

איך קיבלו אותך תושבי הרחוב?

"אני די נטע זר בשכונה. כל התושבים כאן הם מוסלמים, וכל בעלי המקצוע הם יהודים ותיקים של עשרות שנים. עד היום גם אלה וגם אלה לא מבינים מה אני עושה פה. הם כל הזמן מבקשים לשמור עלי ודואגים שאקפיד שהדלת תהיה סגורה".

היה קשה לך איתם בהתחלה?

"אני באה מחולון משכונה שגם גבלה בשכונה כזו, אז לרגע לא הרגשתי שזה מכשול. עכשיו אני מרגישה טוב אבל אז לא ידעתי מה יהיה. הלכתי עם התחושות אבל אני עדיין לא יודעת להגדיר מה יהיה. היום אני ממש אוהבת את השכונה הזו ומרגישה בה ממש מצוין עם כולם. בלילה אני יכולה ללכת לבד בלי שמץ של פחד. אני כבר מכירה הרבה מאוד מהתושבים בשמותיהם, והם נכנסים לכאן חופשי. הילדים מקבלים בלונים, והם נורא אוהבים קולה וקרח".

 

ענת הר גיל. "אני באה מחולון משכונה שגם גבלה בשכונה כזו, אז לרגע לא הרגשתי שזה מכשול" (צילום: חגית הורנשטיין)

ענת הר גיל. "אני באה מחולון משכונה שגם גבלה בשכונה כזו, אז לרגע לא הרגשתי שזה מכשול" (צילום: חגית הורנשטיין)

זו דרך מצוינת לקירוב לבבות.

"הייתי אמורה לפתוח את המקום במרץ 2020 אבל אז הגיעה הקורונה. הייתי מגיעה לפה, עובדת ומציירת. את קיר הפרחים שבבר ציירתי בקורונה, ואת ילדי השכונה לימדתי עברית במשך שלושה חודשים בחינם. אנחנו מציירים ביחד – 20 ילדים ואני – ציור קיר בצד האחורי של הבניין. נפגשנו לשמונה סשנים וזה ייקח עוד קצת זמן, אבל הולך להיות פה הקיר הכי יפה בחיפה. בהתחלה חשבתי להביא אמן גרפיטי ידוע ואז לנסות ולשלב את הנקודה הזו בסיורים חיפאיים, אבל בשלב מסוים הבנתי שאנחנו נעשה ביחד משהו יפה יותר. חיפשתי הרבה זמן את הרעיון כדי שזה ייצא מוצלח ושלא יהיו סתם קשקושים, וזה הולך להיות ממש יפה. המשפחות הערביות הדליקו פה נרות בחנוכה, ועשינו לילדים סדנת סביבונים. הם כל הזמן באים ורוצים לצייר, וזה עושה לי כיף. אני מנסה לקדם להם מאחור גן כי הם רוצים שהמקום יהיה מטופח, נראה לי שעיריית חיפה הולכת לקראתם, וזה משהו שמשמח אותי מאוד".

במשך שנה שלמה המקום היה סגור?

"השיפוץ נגמר במרץ, והמקום היה סגור עד יוני. היינו פתוחים במשך חודשיים וחצי עם כל המגבלות, וזה היה לא פשוט. בנינו תפריט, גייסנו צוות, וברגע האחרון היתה הפחדה ואף אחד לא הגיע. גם האזור הוא לא משהו – אף אחד לא עובר כאן סתם כך, והיה צריך להביא את האנשים ולהכניס אותם פנימה. יצאתי בשבתות לשוק הפשפשים כדי להביא אנשים, חילקתי להם פלאיירים, וכשחזרתי ראיתי אותם כבר מרחוק יושבים במרפסת. בשבוע שעבר היו פה בני זוג שהזכירו לי שהכרחתי אותם לבוא לפה. שניהם מתל אביב, והם חזרו במיוחד כי הם נהנו מאוד. הספקנו לעשות פה חתונה אחת קטנטנה של 20 משתתפים, והיו לנו בת מצווה אחת, פתיחה של תערוכה והופעת ג'אז אחת".

כשרכשת את המקום לא ידעת למה הוא ישמש, והקונספט גובש תוך כדי השיפוץ. מה את מתכננת שיהיה פה?

"זה מקום לבילוי ולתרבות שדומה למתנ”ס, אבל פרטי. יש פה אוכל ושתייה, אפשר לעבוד פה בחללים כמו ב-Wework עם קפה טוב ועם בירות מצוינות. קל מאוד לקדם פה דברים – אין ועדות ואין ביורוקרטיה. אם עולה רעיון שנראה טוב, אפשר ישר לסגור. יש לנו הרבה רעיונות – יהיו פה הופעות וסדנאות, וגם בנינו תוכנית ליום כיף לחברות. זה עוד יקרה, אני לא דואגת כי המקום הוא מזמין".

כשאת אומרת "לנו", למי את מתכוונת?

"יש לי שותפים לעשייה. המקום הוא שלי, התכולה שכולה נקנתה בשוק הפשפשים היא שלי, הרעיון הוא שלי, הקידום הוא שלי וכל השיפוץ היה עלי. נעזרתי בבעלי גיל שהוא שותף במשרד אדריכלים ובעוד אנשי מקצוע".

למה הכנסת שותפים?

"אני לא יודעת לנהל עובדים, ובטח לא להכין אוכל. היה ברור לי שאין צ’אנס שאוכל להרים פרויקט כזה לבד. חיפשתי שותפים, וגם זה לא היה פשוט. התלבטתי מאוד, ובסוף שלחתי אימיילים לכל המקומות שאהבתי לשבת בהם ושנהניתי בהם בחיפה. כמה ענו לי, אך עם חגי סלע ויוני יוסף – הבעלים של הנולה סוקס במרכז זיו – זה התקדם. מאז שהפאב שלהם נפתח לפני 14 שנה הם שינו את פניו של אזור שלם. יש להם קטע חברתי, כמו למשל ארוחות לחיילים בודדים, ולא סתם נוצר החיבור בינינו. הם זורמים ולא גרידיים. במשך שנה שלמה יוני רק עזר לי, הייתי מתייעצת איתו על כל דבר, ואז החלטנו לעלות שלב וליצור שותפות להפעלה ולקידום של המקום. עכשיו שלושתנו שותפים".

הצלחתך היא הצלחתם ולהיפך.

"לגמרי. הם באים עם ניסיון, יש להם ציוד ואנשי מקצוע משלהם, הם מבינים עניין ויש להם צוות מצוין. זו היתה הבחירה הנכונה. חגי אחראי על האוכל והוא גם בנה את התפריט, אבל אני התערבתי בדבר אחד – אין פה בשר. זו היתה ההחלטה שלי כי אני צמחונית. הסכמתי לדגים כי הבנתי שאי אפשר לעשות אירועים בלי מנה עיקרית. הם לא מתים על זה, אבל אני לא זזה מהחלטתי. חגי עושה אוכל משגע".

 

ילדי השכונה מציירים על הקירות. "הם כל הזמן באים ורוצים לצייר, וזה עושה לי כיף" (מתוך עמוד הפייסבוק קיבוץ גלויות-91)

ילדי השכונה מציירים על הקירות. "הם כל הזמן באים ורוצים לצייר, וזה עושה לי כיף" (מתוך עמוד הפייסבוק קיבוץ גלויות-91)

 

"תמיד משהו בוער בי"

הר גיל, כמעט 60, הגיעה לחיפה לפני 30 שנה בעקבות האהבה. היא הכירה את גיל – תל אביבי שעשה אז דוקטורט בטכניון ובמקביל פתח משרד אדריכלים בעיר – והיה ברור לה שהיא פה כדי להישאר.

התאהבת בחיפה מיד?

"אני אוהבת מאוד את העיר, אבל הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אם זה בגלל שאני אוהבת אותה או שאוהב כל מקום אחר לגור בו כי אהבתי גם לגור בחולון".

איך הייתה הילדות שלך?

"על הילדות שלי אני יכולה לדבר בלי סוף. הילדות שלי היא אמא שלי וחמש אחיותיה העיראקיות, שכולן גרו באותו רחוב, כולן נשואות וכולן מגדלות בממוצע שלושה ילדים, אז כל השכונה היתה למעשה שלנו. מעולם לא היה לנו מפתח, טיילנו חופשי בין הבתים ולקחנו דברים בלי לשאול".

חמולות זה כיף.

"אנחנו מאושרים. בני הדודים שלי הם כמו אחים שלי. אני מודיעה – אני לא שואלת ולא מחכה להזמנות. החגים לא היו משהו מעיק, הכל היה בלגן אחד גדול. זו היתה הילדות שלי".

ואיך ראית את חייך?

"גם עכשיו אני לא יודעת איך אני רוצה שחיי ייראו. אני נכנסת לדברים לא מתוכננים. לא חשבתי שאקים מוסד כזה, וגם עכשיו אני לא יודעת מה יהיה בעוד שנתיים ואם הוא יצליח. אין לי תוכניות ארוכות טווח, אני שקועה בעשייה. למדתי אמנות באבני – תמיד פיסלתי אבל פחות ציירתי. יש לי ידיים, ואני תמיד עושה משהו איתן – רקמות, מקרמה, פסלים וציורים. כל העבודות פה הן שלי. במקביל ללימודים עבדתי בבורסה לניירות ערך כי אני כל הזמן מזגזגת בין שני תחומים. כשעברתי לחיפה התקבלתי לטכניון, ועבדתי שם במשך 28 שנה שהסתיימו לפני חודשיים. יצאתי לפנסיה מוקדמת בשביל המקום הזה".

מה עשית בטכניון?

"עבדתי באגף מערכות המידע כמתכנתת מחשבים. למרות שהיה לי כבר את המקום הזה בקיבוץ גלויות, היה לי קשה לעזוב כי אהבתי מאוד את הטכניון. גם עשיתי שם דברים לא שגרתיים".

כמו מה?

"אחרי שלמדתי אוצרות הקמתי גלריה בטכניון שהעמידה חמש תערוכות גדולות, אבל זו לא בעיה לעשות את זה בטכניון כי שם זה win win. לטכניון יש את הקהל שלו שמפוזר בעולם ורק רוצה לקדם אותו. לכן כל מה שעשיתי זכה לפרסום שהגיע אל האנשים הנכונים ואל חובבי אמנות, ואיתם הגיעו הרוכשים שקנו את היצירות. אחת מהתערוכות תלויה עד היום בקמפוס של שלוחת הטכניון בסין. זו תערוכה שמציגה את הישגיו של המוסד".

יפה שבטכניון נתנו לך במה לבטא את עצמך.

"זה הישג אדיר. סיימתי לימודי אוצרות בשנת 2008, ושנתיים לאחר מכן כבר פתחתי את הגלריה. הלכתי ללמוד כי אהבתי את הנושא ואת הלימודים, אבל לא חשבתי שאעסוק בזה. אבל אני תמיד מחפשת, תמיד משהו בוער בי, אני לא בן אדם רגוע. חיפשתי לעשות עוד משהו, הרעיונות באים כל הזמן, וזה היה מסע. קיבלתי תקציב לתערוכה הראשונה וחשבתי שהיא צריכה להיות תערוכה מקיפה עם הרבה אמנים שישתתפו בה. יום אחד הייתי אצל חבר – פרופ’ יורם רייטר מהפקולטה לביולוגיה – והוא סיפר לי על עבודות מחקר שהן צילומים דרך מיקרוסקופ. פעמים רבות החוקרים צובעים את הצילומים ב צבעים שנותנים משמעויות שונות לפי המחקר. ראיתי את הצילומים וזה תפס אותי".

 

ענת הר גיל, הצייר מקסים נסטרוב ותושבים מהשכונה. "אמרתי לו שהתערוכה הבאה תהיה שלו" (צילום: קיבוץ גלויות 91)

ענת הר גיל, הצייר מקסים נסטרוב ותושבים מהשכונה. "אמרתי לו שהתערוכה הבאה תהיה שלו" (צילום: קיבוץ גלויות 91)

 

רצית תערוכה גדולה עם הרבה אמנים.

"לתערוכה הראשונה חיפשתי קונספט חזק, לא עוד פעם אוסף של תמונות אסתטיות. הגעתי למעבדה של רייטר, ושם ראיתי על מה הוא דיבר. על צילום אחד אמרתי ‘וואי, כלניות’, הוא אמר ‘לא, זה מוח של עכבר’, וזהו, הקונספט נמצא – Labscapes – נופי מעבדה. אלה הם צילומי מחקר שנראים כמו נופים, כמו טבע. היא הפכה להיות תערוכה נודדת בארצות הברית, והשיא שלי היה שהייתי איתה בוועידת איפא”ק וביקרו בה 18,000 איש בשלושה ימים. הטכניון ואני היינו שם במרכז, וזה היה באמת הישג אדיר. את כל זה אני עזבתי כדי להגיע לכאן. החיים שלי כל הזמן זוגזגו בין שני תחומים. רק בטכניון החזקתי כל כך הרבה שנים, אבל כל הזמן עשיתי שם דברים נוספים ואני מודה להם שהם אפשרו לי את זה. זה לא מובן מאליו".

עשית עוד תערוכה מדוברת.

"עשיתי תערוכה עם חתן פרס נובל פרופ’ דן שכטמן. קראתי שהוא מכין תכשיטים, התקשרתי אליו, ובשיא הלהט הפצצתי אותו ברעיונות שלי. הוא הצליח להשחיל ‘אבל מי את, מה את רוצה?’, ותוך שלושה חודשים היתה לו תערוכה שזכתה לסיקור תקשורתי ענק. אפילו מהטלוויזיה היפנית הגיעו לסקר. בגללו כמובן".

ובגללך. את יודעת לזהות מושכי קהל.

"אני יודעת לעבוד. אני לא רוצה להישמע מתנשאת. כשמשהו מושך אותי אני משקיעה את נשמתי, אבל הוא הביא את הקהל, לא אני".

התערוכה הראשונה שהוצגה בקיבוץ גלויות 91 היא שלך.

"חשבתי שהיא צריכה להיות שלי ועל חיפה. פחדתי להציג אמנות מקור כי רציתי לראות איך המקום מתנהג. זו תערוכה שנקראת ‘גם יפה וגם חיפה’. יש פה 37 אייקונים חיפאים מוכרים שאנשים מחוץ לעיר באים לכאן בגללם – המושבה הגרמנית, שוק הפשפשים, דוכני הפלאפל בוואדי, מכבי והפועל חיפה. אלו צילומים, רובם אפילו לא טובים, שאני מגדילה, מעבדת, צובעת ומחדדת. במקור אלו הן עבודות הרבה יותר גדולות ותכננתי להתפרש על כל החדרים, אבל בסוף החלטתי שהתערוכה צריכה להתמקד בחלל אחד, אחרת הולכים לאיבוד".

אז את המנהלת האמנותית?

"זה לא משהו שאני רוצה להגדיר כי אני לא יודעת מה יהיה. אולי לא אהיה מספיק טובה, אולי אתעייף ואולי יהיו תערוכות אחרות של אוצרים אחרות. אני לא הכי טובה, יש עוד אנשים טובים במרחב, וכל הרעיון שלי הוא לתת צ’אנס".

זה החזון?

"החזון הוא לעשות קשרים וקישורים ולתת צ’אנס. זה חזון של תרבות, ושהשכונה הזו תתפתח".

 

מרפסת הגג (מתוך עמוד הפייסבוק קיבוץ גלויות 91)

מרפסת הגג (מתוך עמוד הפייסבוק קיבוץ גלויות 91)

הילדים שנכנסים מתעניינים באמנות?

"לא. הם אמנם הגיעו לפתיחה של תערוכת החירשים אבל לא התעניינו בה".

מה זו תערוכת החירשים?

"בחלל הקטן מוצגת תערוכה של נועם הינדן – אמנית חירשת שציירה ציורי גוף על חירשים אחרים. היה לי חיבור אליה, ואחרי שראיתי מה היא עושה החלטתי לעשות לה תערוכה. התערוכה הבאה תהיה של מקסים נסטרוב, שהיה שוטף כלים פה ולפעמים מגיע לצייר עם הילדים את הקיר. זה בחור שעלה מרוסיה בזמן הקורונה וגר בשוק, אבל היום הוא בהייטק. יום אחד דיברנו, הוא הראה לי צילומים שלו, ונפלתי. רואים שיש כישרון, ומיד אמרתי לו שהתערוכה הבאה תהיה שלו. הוא הראה לי עוד תמונות מחו”ל, ואמרתי לו ‘לא רוסיה אלא ישראל. ולא ישראל אלא רחוב קיבוץ גלויות".

למה?

"כי הרבה פעמים נכנסים לפה אנשים ומספרים על ההיסטוריה של המקום. בשבוע שעבר נכנס לפה מישהו שסיפר שהיה כאן מפעל לגרעינים של אמא שלו. אחר נכנס וסיפר שהוא היה מתפלל פה למעלה. זה לא היה בית כנסת אלא מקום תפילה. כשהורדתי את הרמפה היה פה דוד ענק של מיצי הגולן. כלומר למקום יש היסטוריה, ואנשים מספרים סיפורים מרגשים. נכנסה לפה מישהי ממסעדה הגלידה יונק שסיפרה על הגלידות שהיו מוכרים שם ועל התורים הענקים בחוץ. לכן החלטתי שהתערוכה תהיה צילומים של מקסים על קיבוץ גלויות, ונזמין את כל האנשים של הרחוב, מפעם ומעכשיו, נקשיב לסיפורים, נכתוב אותם ותהיה לנו היסטוריה מקומית בלי עובדות יבשות ומשעממות".

עכשיו רק צריך להתפלל לחזרה לשגרה מלאה.

"לא אכפת לי שהכל קצת רגוע עכשיו, אני לא דוחפת יותר מדי. יש הרגשה של חוסר ודאות, ולכן זה בסדר לא לדחוף. אני פה, הדלת פתוחה. כמה ימים לא נכנס לפה בן אדם, וזה בסדר. אני לא מתבאסת בכלל, העיקר שהדלת פתוחה. כשמישהו נכנס אני יודעת שהוא יחזור, כמו הזוג מתל אביב או אותו אחד שנכנס במקרה ולאחר שבוע חזר לפה עם הבת שלו מבאר שבע. ככה בונים מאגר, זה מפעל חיים, והכל ייקח זמן".

אז נראה שאת תקועה פה לעוד הרבה זמן.

"אני מקווה לא להרגיש תקועה. כשארגיש כך לא אהיה פה, אבל עוד לא התחלתי כלום".

 

קיבוץ גלויות 91. "תהיה לנו היסטוריה מקומית" (צילום: חגית הורנשטיין)

קיבוץ גלויות 91. "תהיה לנו היסטוריה מקומית" (צילום: חגית הורנשטיין)

 


 

 


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

8 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    הייתה גלריה כזו ברחוב הרצליה שנסגרה ועוד רבות לפניה. אין ביקוש לזה.

  2. איריס

    כל הכבוד לענת האחת והיחידה.
    אמנית עם חזון וכישורים לעשייה.
    המשיכי בעשייה הברוכה והצליחי.
    המקום נראה מרשים מאוד ואת אלופה כתמיד

  3. זהבה

    "ביקוש"?
    נשמע כמו מושג צרכני מסחרי.
    פה מדובר על מפעל חיים וולונטרי שבא מעומק הלב למען הקהילה. ולא על מנת להרויח כסף.
    זה לא "ביקוש למוצרי צריכה " שגורר אחריו סניף של מקס סטוק.
    זה אחד המיזמים הקסומים יותר שידעה האוכלוסיה החיפאית ואשר ברלין פריז ואמסטרדם מתקשטים בה אלפי שנים.
    ומילה אחרונה
    בימים אפורים שכאלה כשחיפה גולחה מכל שמץ של תרבות (כן הרבה לפני הקוביד19)הייתי מצפה מכל מי שנחשף למיזם הזה לחבק חזק ולא להרפות ובטח שלא לחפש לזה "ביקוש".

  4. למגיבה הקודמת המכפישה את חיפה

    חיפה לא "גולחה מכל שמץ של תרבות"
    הייתי השבוע ב-4 תערוכות
    אזור הנמל מלא מחדש במאות אנשים שמבלים
    הלכתי לשמוע הרצאה
    הלכנו לפתיחה של תערוכה חדשה במוזיאון בעין הוד
    מי שאומר שאין תרבות כנראה לא יודע כמה יש!
    חיפה מלאה בתרבות, שווקים, תערוכות ומסעדות טובות. לפני המיזם הזה, אולי איתו וגם אחריו.
    מי שפותח מקום נהדר שיצליח אבל לא צריך חהכפיש את כל שאר העשייה בעיר ובאזור – ויש המון!!

  5. אירית שעל.

    ענת האלופה. אמנית עם חזון. נשמה טובה מלאה חמלה ונתינה. כול הכבוד על היוזמה הברוכה. ממליצה להגיע לסיור במקום ולהינות .

  6. רותי פרידמן שבתאי

    ענת. שמעתי משרי על המקום המופלא שלך. ומקווה מאד להגיע לבקר בקרוב. אני מכירה ואוהבת את האומנות היחודית שלך ואת האישיות המגנטית שלך. ובטוחה שתצליחי. כל הכבוד על הרעיון של קירוב הנוער בחיפה.
    אוהבת.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    הכשלון מובטח והסיבה היא שאין תנועה של אנשים בחיפה
    עם כל הרצון הטוב של התושבים שבאים ברכב המזהם שלהם מהכרמל עד לשם,
    בסביבת המקום לא גרים אנשים שצורכים תרבות.
    בתל אביב גרים אלפי אנשים סביב גלריות וצורכים את התרבות הזאת.
    בחיפה מדובר בשכונה קשה עם אוכלוסיה שלא מעריכה מקומות כאלו ומי שכן גר בכרמל וזה רחוק

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר