הסיפור של "קפה גלידה יונק", המסעדה הרומנית הוותיקה ברחוב קיבוץ גלויות בעיר התחתית, החל למעשה עוד בימי מלחמת העולם השנייה. יהודה מילשטיין, ילד יהודי פולני, ברח אל היערות כדי לחבור לפרטיזנים, מה שהתברר בהמשך כמעשה מציל חיים, כי הוא היחיד ממשפחתו ששרד את המלחמה. הפרטיזנים קראו לו "יונק", שמשמעו – קטן, כינוי שדבק בו מאז. כשהסתיימה המלחמה, פגש יונק את יאצ'ה (יוכבד) במחנה ריכוז בפולין והשניים שרדו את התופת ביחד.
עם קום המדינה, עלו השניים ארצה, התיישבו בחיפה ורכשו מכונת גלידה. הם פתחו חנות בשם "קפה גלידה הקוטב, קרטיבים וגלידות", באותו המקום שבו שוכן כיום חלק מהמסעדה. אל הרחוב הזה התקבצו עולים מכל קצות הגלובוס שצבאו על החנות הקטנה, בה נמכרו גלידות, קרטיבים, סודה ולימונדה.
בני הזוג יוכבד ויהודה מילשטיין ("יונק") ומכונת הגלידה (צילום: באדיבות "קפה גלידה יונק")
בנכס הצמוד לחנות הגלידה, שהיה גם הוא בבעלות המילשטיינים ואוכלס בעולים מרומניה, החלו לתפעל גריל בשרים, אשר משך אליו מדי יום המון לקוחות רעבים למאכלים המוכרים והאהובים מהבית ולשתיית שפריץ (יין לבן עם סודה – ח"ה) להעלאת מפלס מצב הרוח. כאשר מילשטיין, הבין, בחושיו המחודדים, כי הביקוש לבשר עולה, ובמקביל קמו חברות גלידה גדולות בישראל שהביאו לחיסול המפעלים הקטנים, הוא שינה כיוון והתמקד באוכל.
לא פשוט היה לשרוד בשכונה זו בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה, ולקח לו, למילשטיין, זמן רב לבסס את שם המקום. מלחמת הקיום הייתה קשה, השכונה שינתה פניה לאחר מהומות ואדי סאליב בשנת 1959, והאוכלוסייה השתנתה. רק כאשר מטבע הלשון "הולכים לאכול בגלידה", השתרשה בפי כל, כשהכוונה לאכול אוכל רומני ביתי ולא לגלידה, ידע מילשטיין שהוא פרץ את מחסום ההצלחה.
מילשטיין שרד את המהומות ואת הקשיים, אך לא את התקף הלב שהגיע בהפתעה וגרם למותו ב-1985. אל נעליו הגדולות נכנס אריה לויתן, חתנו, שנשוי לבתו רבקה, אשר לא התעניינה בתחום המסעדנות, אלא בעבודתה בטכניון.
גריל-מן ערבי שדיבר יידיש ורומנית
"אני הייתי כאן משנות ה-70, אבל מאחורי הקלעים", מספר לויתן, "למדתי ועבדתי ברפאל 20 שנה, וכשאבא נפטר פרשתי מהעבודה והתמקדתי במסעדה. לאחר מותו של יונק, החלטנו להוסיף את שמו לשם המקום וכך להנציח אותו. נכון, לא היה לי הרבה ניסיון בתחום, אבל נכנסתי במלוא הכוח, מהבוקר עד הלילה, כי במסעדנות אין אמצע. או שאת אוהבת את העבודה עם לקוחות וניהול עובדים או שלא. ואני התאהבתי".
רפי, המלצר המיתולוגי (צילום: באדיבות "קפה גלידה יונק")
בוויטרינה שמעל החלק הישן של המסעדה, ניתן למצוא את מכונת הגלידה הישנה, מכשיר רדיו ובקבוקי סודה של פעם. על הקירות מונצחים בתמונות הבעלים, העובדים והלקוחות, אשר גדלו יחד עם המקום. חשוב לו, ללויתן, 70, לשמור על האותנטיות והפשטות, וזה מתבטא אפילו במלחיות שהן ללא חורים, אלא כלי קטן שאוספים ממנו מלח ביד או בקצהו של סכין.
למטבח לא נכנסת.
"כמו שם הרחוב, גם במסעדה היינו קיבוץ גלויות. אני בכלל רוסי, היה לנו גריל-מן ערבי שדיבר יידיש ורומנית. מפינקו הטבח, שעבד פה ביחד עם אשתו עוד מתקופת ההקמה והייתה להם מסעדה ברומניה בתקופת המלך, למדתי את כל הסודות. הוא היה נוהג להכין הכל בידיים, גם אם זה איקרה וקנישס. כשהצעתי לו להכניס מיקסר למטבח, כי הוא כבר התקרב לגיל 70, הוא סירב בתוקף ואמר 'אני חייב להרגיש את הביצים'. היום אני אמנם מכין איקרה במיקסר, אבל מאוד בעדינות, כדי לא לפרק את המרקם".
רוצים להישאר מעודכנים?
אתה מכין את האוכל?
"אני מכין הכל, ביחד עם העוזרים שלי שהם מאוד נאמנים, אבל אני לא עומד על הגריל. אני מגיע כל בוקר עם חיוך וב-17:00 פורש הביתה. פעם מרבית המנות שהוגשו במסעדה היו מבשר לבן, שנחשב אז להכי זול ופשוט. אני הכנסתי מנות בקר שאני מיישן ופרגיות. כשמתיישבים לקוחות ומזמינים פילה בקר ואנטריקוט, אנחנו יודעים שהם הגיעו מחוץ לעיר. החיפאים נאמנים לסטייק הלבן, לקבבים הרומניים, לפטריצ'אן ולחלקי פנים כמו אשכים, כליות, מוח, שקדים או חוט שדרה, שקשה למצוא היום במקומות אחרים. הצעירים שואלים אותי אם זה מעורב ירושלמי".
"מגיע בכל בוקר עם חיוך". אריה לויתן. ברקע: קיר ההנצחה ליוכבד ויונק (צילום: חגית הורנשטיין)
אתה יודע להכין רגל קרושה?
"הכל, כבד קצוץ, דג מלוח, צ'ורבה וחמוצים. בואי איתי למטבח ותראי".
וואו, מבריק פה.
"ולא ידעתי שאת מגיעה, ככה זה תמיד. את רואה את המכלים? אני כובש 200 ק"ג של כרוב לבן בשבוע ו-100 ק"ג של מלפפונים חמוצים. הלקוחות הקבועים אוהבים את העובדה שהטעם לא השתנה. מגיעים לפה בני הדור השלישי ורוצים לשבת בכיסא הקבוע של סבא שלהם. יש פה עוד קטע מדהים שקשור באזכרות. בנים ובנות באים לאחר שהם עולים לבית הקברות ואומרים שהאבא או האמא שנפטרו כל כך אהבו את המקום וכך הם רוצים להנציח את זכרם. אנחנו מעורבים אישית עם כולם, זה הקטע של המקום".
מאזניים ב"קפה גלידה יונק" (צילום: חגית הורנשטיין)
בקורונה הייתם סגורים לגמרי, גם לא למשלוחים.
"בקורונה סגרנו לגמרי. הוצאנו את כולם לחל"ת, ונכון, השתמשנו קצת בכסף ששמנו כירושה לילדים. אבל פתחנו בסערה. אנשים מתקשרים ב-23:00 בלילה לשאול אם פתוח למחרת. אני מרגיש את הגעגועים שלהם לאוכל, הלקוחות מאושרים. ביום הראשון שפתחנו היו פה מאות אנשים. האיקרה נגמרה בתוך כמה שעות והכנתי נגלה נוספת. חזרתי בערב הביתה גמור, לא ציפיתי לדבר כזה".
כמה קבבים מכרתם ב-70 שנה?
"אני חושב שנוכל להיכנס לספר גינס".
אסתר דביר כפר סבא
ברכות על העלאת סיפורה של המסעדה .מ 1949 גרתי בואדי סאליב.עליתי מרומניה.למדתי בבית ספר כרמלי כך שעל יום בדרכי לבית הספר וחברה עברתי דרך המסעדה וזכורני את מיכלי נירוסטה שיצאו את הגלידה.
אני עוד זוכרת את המרפסת הסגורה ים ברזילאים ושתיחע אפונה ריחנית ים השולחנות החומים.
אני דור שני קליינטים הקבועים של המסעדה.את יום ההולדת 80 של אבי חגגנו במסעדה .בכל נסיעה לחיפה או לצפון יציאת חובה לארוחה אצל אריה.נכדי לא מוכנים לפספס.
ברכות ו
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
Amazing food!! love it