"נולדתי בנשר לפני 43 שנים לאימא חד הורית. גדלתי ללא אבא. בגדול, סיפרו לי שאבא שלי עזב אותי כשהייתי בן שלושה חודשים. נטש, עזב, לא רצה, לא ראה, לא טלפון, לא מכתב. חוץ משבע תמונות מהחתונה שלו עם אימא שלי, לא היה לי כלום עליו. ידעתי איך קוראים לו וזהו. ושבע תמונות.
"במהלך השנים תמיד ניסיתי לשאול את אימא. הוא היה חסר לי, אבל זה היה משהו שלא מדברים עליו. היה וטו על הנושא הזה בבית. משפחה מרוקאית קשוחה, הירארכית, דיקטטורית, כשבראשה עמד סבא שלי שהיה שיח'. מה זה שיח'? ברמות שלא מדברים על הנושא, לא שואלים, ואם כן שואלים התשובה הייתה: 'הוא עזב וזהו'. התשובות תמיד נאמרו בכעס. תמיד הוא היה סוג של כבשה שחורה שלא מדברים עליה, איזשהו פיל בחדר שמתעלמים ממנו. 'הוא היה, הכניס את אימא שלך להריון, עזב וזהו, אנחנו המשפחה שלך'".
מיקי (מיכאל) אופק הוא צלם מאוד מוכר בברנז'ה החיפאית עם שנים של תיעוד בכל השקה או אירוע, שזכו לאזכור במדורי הרכילות במקומונים. אופק ידוע במקצועיות שלו, מילה שלו זו מילה, דיוק אצלו זה על השנייה. בפן האישי, אופק מוכר כבחור נעים הליכות, מנומס, שקט, אולי אפילו מופנם. לא נחבא אל הכלים, אבל גם לא כזה שיבלוט בחזית הבמה.
"שלום, אני אחותך הקטנה". מיקי אופק עם אחותו לימור ובתו אור
פריצות לכלי רכב
"הייתה לי ילדות מאוד קשה. אני יליד 78', כך שבשנות ה-80, כבן לאימא גרושה, חד הורית, בלי אבא, בלי אחים ובעצם אתה גדל לבד – זה אחד המקומות הכי קשים לגדול בהם, במיוחד בעיר שהיא כל כך מגזרית כמו נשר. כולם שם מזרחיים, כולם בקטע של משפחה, אז להיות ילד כזה, קודם כל מסמנים אותך. מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית, היה מאוד קשה.
"כשהייתי קטן הייתי הילד המורד, אף אחד לא הצליח להחזיק אותי או להחזיר אותי למסלול ממנו סטיתי. אפילו סבא שלי לא הצליח. סבא שלי היה קונה אנשים בכסף, ואם אתה לא הולך לפי מה שהוא אומר, אז הפתרון האולטימטיבי שלו היה 'אם אתה רוצה את זה, תעשה את מה שאני אומר לך'. גם זה לא הצליח להחזיק אותי. הייתי ילד בעייתי בבית הספר. יש מישהי אחת שמכירה את סיפור חיי מהילדות שהייתה אומרת לי 'איך אתה לא בכלא, מת, או קשור לאיזו משפחה עבריינית?'. תמיד בתור ילד מרדתי ועשיתי דווקא, זה שאף הורה לא רוצה שהילד שלו יתקרב אליו, שלא ישחקו איתו וזה שלא מזמינים אותו לביתם".
ואימא גוננה?
"לא. לא. משפחה מאוד חלשה. אימא שלי הייתה בצל של סבא שלי, היא הייתה סוג של בובה על חוט שהוא הפעיל. בעצם, כולם במשפחה, היא ושלושת אחיה, היו בובות שלו. לפני המון שנים שני אחים החליטו לנתק קשר. אח אחד בתל אביב, אחד בקריות, ועם שניהם אנחנו לא מדברים כבר שנים, כי הם החליטו להתנתק מהמשפחה בגלל אי אילו סיבות הקשורות בסבא שלי. אח אחר, שמעון, נשאר בקשר מאוד טוב איתנו, הוא עוזר לי לטפל באימא. מאז שסבתא וסבא שלי נפטרו, המשפחה שלי כוללת את שלושתנו ואת שני ילדיי. סה טו.
"הייתי מגיע לבית הספר רק כדי לסמן וי, עם מחברת אחת לכל המקצועות, ובאורח פלא סיימתי תמיד עם ציונים של מעל 90 במבחנים. אבל אם למשל הסתבכתי בקטטה, לא היה למי לקרוא, כי אימא עברה תאונה כשהייתי בן 12. היא שברה את האגן, ומאז היא לא חזרה להיות מי שהייתה, אלא התדרדרה עם השנים. מצאתי את עצמי מטפל בה, במקום שהיא תטפל בי.
"היה קשה בכל מיני מצבים, כמו למשל כשהייתי הולך מכות עם ילדים אחרים, כפי שילדים עושים, הם ידעו שאין מי שיגן עליי, שיבוא לעזרתי, אז הם היו קוראים לאבא שלהם שהיה יורד ומפוצץ אותי במכות. ברמה של 'אין מי שידאג לך, אז לנו בעצם מותר לעשות הכל'. בגיל 14 התדרדרתי לחברה מאוד לא טובה, מצאתי את עצמי במקומות מאוד לא טובים, ואיכשהו, המצפן המוסרי בגיל 18 הכניס לי סטירה והתגייסתי לצבא. הבנתי שהגעתי לנקודת אל-חזור בחיי. הגעתי למקומות מאוד שפלים, ברמות של לפרוץ לרכבים, לגנוב דיסקים ולעשות דברים הזויים. אבל אז המצפן אמר לי: 'או שאתה מתיישר, או שאתה נכנס לכלא או גומר בצורה אחרת'. בחרתי להתיישר והתגייסתי".
זיוף החתימה של אימא
הרצון היה להיות הכי קרבי, אבל הדרך לשם הייתה קלוקלת. מאחר שהוא בן יחיד לאם חד הורית, היא הייתה צריכה לחתום לו על טופס ויתור, והוא החליט לעשות זאת במקומה. הוא זייף את חתימתה, נתפס ונשלח לבסיס פתוח בצומת גולני. את השירות הוא העביר בקושי רב.
"אני בן אדם שלא מסוגל לקבל מרות", הוא מסביר, "בגלל סבא שלי, וזו הסיבה שאני מעדיף להיות עצמאי. לא תמיד הייתי, אבל לשם תמיד שאפתי. במהלך השירות הצבאי המשכתי לטפל באימא, בעזרתו של הדוד, כשסבא תומך בנו כלכלית. הרי כבר אמרתי שהוא היה קונה אנשים. התנאי היה שאבא שלי לא איתנו ולא צריך ממנו כלום – לא מזונות, ולא כספים אחרים ובגלל זה סבא יממן אותה כלכלית".
מיקי אופק עם האחים ליאור ושירה
תנאי למה? הוא גירש אותו?
"כן. אבל רק בדיעבד הבנתי שכן. בגיל 18, במסגרת תהליך שעברתי במטרה להתיישר בחיים, שיניתי את שם המשפחה שלי, כי עם כל מה שהאכילו אותי על אבא שלי, עם כל מה שהלעיטו אותי עליו, אמרתי שאת השושלת שלו אני לא ממשיך. אני פותח שושלת חדשה משלי, עם שם המשפחה החדש שלי, וזהו. גם אחרי מותם של סבי וסבתי, אימא לא סיפרה לי על אבא כלום. היא פחדה ממנו פחד מוות. הרי מבט אחד שלו ואתה מתיישר, אין מצב שתעשה מה בא לך. ברמה כזו היה הפחד.
"אני גם לא שאלתי ולא התעניינתי. ידעתי שאין טעם. ידעתי שהם כולם משקרים לי. היו פליטות פה מדי פעם, אז גם אם כל אחד מביא את נקודת המבט שלו, צריך להיות איזה חוט מקשר בין כל המקרים. כשכל אחד מספר לך סיפור שונה ואף סיפור לא מתחבר, זה אומר דבר אחד, שמשקרים לך.
"לאחר השחרור הכרתי את גרושתי, לה הייתי נשוי 14 שנה עד שהתגרשנו. אני אבא לתאומים חמודים בני 15, בן ובת, ומאז החיים שלי רק טיפסו מעלה. במסגרת התהליך שעברתי, חזרה למסלול נורמטיבי, התחלתי ללמוד את מה שאז חשבתי שאני אוהב, הנדסת מחשבים, וסיימתי תואר. מצאתי עבודה מסודרת, אם אפשר לקרוא לזה כך, כי לא החזקתי מעמד באף עבודה מעל שנה וחצי-שנתיים. עבדתי במכירות ושיווק, אבל מהצד תמיד התעסקתי בציור ובאמנות מאז שאני ילד קטן. למעשה גרפיקה משכה אותי יותר, וכחלק מההתעסקות בזה, הייתי צריך חומרי גלם. אז אתה קונה מצלמה מאוד קטנה ומאוד פשוטה ומתחיל לצלם, כדי לקבל חומרים ומבין שהם לא מספיק טובים, אז אתה עולה ברמת המצלמה, ולאט לאט משתכלל, וכך הגעתי לצילום. זה לא משהו שתכננתי לעסוק בו בחיי ואני כבר 14 שנים עצמאי בתחום.
"יום אחד, כשהייתי בן 30, מתקשרת אלי אישה ששואלת אם אני מיכאל אופק. היא שואלת אם אני הבן של קלרה ויעקב, ואני עונה 'כן' ושואל לשמה. 'נעים מאוד', היא אומרת לי, 'קוראים לי יפה ואני אחותך הבכורה'. אני בשוק. אני יודע שאני הבכור, שאין לי אחים ואחיות, והיא מספרת לי שאבא שלי ושלה נפטר, שמספר תעודת הזהות שלי עלה בצו הירושה והיא רוצה להיפגש. סיפור הזיה, אבל הסכמתי".
התרגשת?
"לא. כי גם ככה באתי טעון על כל הנושא, באתי עם חצי רגל בחוץ. הדבר הראשון שהיא אמרה לי כשנפגשנו, שהיא הסכימה לפגוש אותי מהחשש שאתקל במהלך חיי באחת מבנותיה הבוגרות והיא חוששת לגילוי עריות. ואני בכלל אדם נשוי, אז הסתכלתי עליה בחצי עין, והלכתי".
הביקור אצל המתקשר
שבוע לאחר מכן, דוד שלו, אחיו של אביו, התקשר אליו כדי להזמינו למפגש משפחתי הכולל את כל דודיו, אחיו של האבא שמעולם לא הכיר. במהלך השנים נודע לו שיש לו משפחה נוספת מצד אביו, אך אלו היו רסיסי מידע לא חיוניים.
"הגעתי למפגש, והדבר הראשון שאמר אותו דוד שהתקשר שיש איזה בלגן עם הירושה והם צריכים עוד חתימה, שהם צריכים עזרה וצריכים פה משהו ושם משהו, אז אמרתי לעצמי שכנראה כל מה שהמשפחה שלי סיפרה לי על אבי נכון, ואני לקן צרעות הזה לא נכנס. אין לי חובות אצלו, אין לי זכויות אצלו, ואני גם לא רוצה ממנו כסף, תודה רבה ושלום. הקטע הוא שברוב חוצפתו הוא שולף לי צ'ק של 1000 שקלים ואומר לי 'זה מה שמגיע לך בירושה'. קרעתי את הצ'ק מול הפנים שלו, ונעלמתי כמו שבאתי. כסף לא מעניין אותי.
"עורך דינם רדף אחריי, ביקש שאבוא לירושלים. אמרתי לו שאני לא מבזבז עליהם יום עבודה. אם הוא רוצה שיבוא לפה ואחתום לו על הכל. וזהו, המשכתי בחיים שלי. ראיתי במפגשים האלה לא יותר מתקרית, וזה לא הצליח לערער אותי. ההיפך. זה גרם לי להתחזק באמונה שאולי הוא לא היה בסדר, ובטח גם המשפחה שלו לא הייתה בסדר. שמה שהמשפחה שלי סיפרה לי כנראה היה נכון, וזה סבבה להמשיך לחיות רחוק מהם. אני לא צריך עכשיו להכניס את עצמי לתוך משפחה שתרעיל, לא רוצה את זה. טוב לי איך שחיי התנהלו עד כה בלעדיהם.
"כך המשכתי לחיות עד שלפני שנתיים, ידידה שלי סיפרה לי שהיא הולכת לפגוש מתקשר והיא רוצה שאצטרף אליה. אני לא מאמין בדברים האלה, אבל אמרתי לה ש'יאללה, ניסע'. זה היה בדיוק שלושה ימים לפני שלקחתי את הילדים שלי לטיול בספרד ובמרוקו. הגענו אליו לראשון לציון, דופקים על הדלת, והוא פותח. הוא מסתכל על משהו מעליי, מוריד שוב את המבט ומזמין אותנו להיכנס. תראי, כולי צמרמורת. אנחנו מתיישבים, והוא מתעלם ממנה לחלוטין. הוא שואל אם אני יודע מי נמצא איתנו פה. 'מי נמצא פה? אני ועינב פה', אני עונה לו, והוא אומר 'לא, יש פה עוד מישהו וזה אבא שלך'.
"הוא אמר לי פרט שלא סיפרתי מימיי לאף אחד, וזה מה שגמר אותי: 'אבא שלך תקוע פה בגללך, הוא לא מתקדם לעולם הבא. בגלל שנשבעת לא לעלות לקברו ולקרוא עליו קדיש הוא תקוע פה'. אני בשוק, כי את הפרט הזה לא סיפרתי לאיש. ונכון, בכל מה שקרה לי כילד, תמיד האשמתי אותו, שבגלל היעדרותו אני חוטף את כל מה שאני חוטף, כי אין מי שישמור עליי ומי שיכוון אותי, לכן נשבעתי לא לקרוא עליו קדיש.
"אני בהלם והוא ממשיך: 'אבא שלך אוהב אותך, והוא פה בשבילך, הוא עוקב אחריך ושומר עליך כבר כמה זמן ורוצה שתדע דבר אחד – זה לא הוא עזב, גרמו לו לעזוב אותך'. וזה מפיו של בן אדם שלא מכיר אותי בכלל וגם הידידה שלי לא הכירה את הסיפור. היא ביקשה ממני לבוא כי הייתי בתקופת שפל, עסקאות התבטלו, האוטו שלי הלך, והיא אמרה לי 'תבוא, אולי הוא יצליח לסדר לך את החיים'. אז באתי. עברתי שם מין טיפול, אפשר לקרוא לזה תהליך, וידעתי שכשאני מסיים שם, אני לא חוזר הביתה, אלא נוסע ישר לאימא שלי. אני מגיע אליה ולראשונה דורש ממנה תשובות. הרי סבא כבר לא פה, גם סבתא לא, והפעם אני מבקש ממנה ומדוד שלי שיספרו לי את האמת".
קדיש על הקבר של אבא
אופק היה נחוש לדעת, בגיל 41, מה הסיפור האמיתי לגבי אביו, מה בדיוק קרה שם. והם פתחו. הם סיפרו לו שלאחר החתונה הוא לא מצא מקום עבודה במקצוע שלו כיהלומן. הוא כן עשה מאמצים למצוא עבודה, אך עשה טעות גורלית כשסירב לכל מיני הצעות לעבודות קטנות שחמיו, סבא של אופק, סידר לו.
"מכיוון שאבא שלי סירב לסבא שלי בשני מקרים, כי הוא לא רצה עבודה בתחום שהוא לא שלו, סבא שלי ראה בו איזה מתעלק, שמנסה למצוץ כסף ופשוט גירש אותו, כי הוא לא מתאים לאימא שלי. אבא שלי הגיע לטקס הברית שלי שהתקיים בבית סבי וחיכה למטה. כשסבי גילה את זה, אחד מבניו ירד לרחוב והפליא בו מכות. הוא גורש. דוד שלי, שמעון, היה עד לכל זה וסיפר שסבא שלי אמר לאבי שאין לו בן, שמבחינתו הוא משול למת ושלא יעז ליצור איתי קשר לעולם, כי לא יהיה לו טוב. ואז אני מבין שכל מה שגדלתי עליו היה שקר".
"בתוך תוכי אני יודע שכל הטוב עוד לפניי". מיקי אופק (צילום: חגית הורנשטיין)
הכתיבו לאימא שלך חיים שהיא לא בחרה בהם, וזה ממש טרגי.
"יכלו להיות לה חיים אחרים לגמרי, וגם ההסתרה הזו כל החיים. זה ללכת עם משהו בבטן שאת מתה לפלוט, את מתה להוציא את זה החוצה, אבל את לא יכולה. אחרי הגילוי הזה נסעתי לחו"ל עם הילדים ותכננתי שכשאני חוזר, ביום הראשון הפנוי שלי, אני עולה לקברו של אבי לקרוא עליו קדיש. לשחרר אותו ולשחרר גם אותי.
"באורח פלא זה קרה בט"ו באב, בדיוק בתקופה הזו לפני שנתיים, וזה היה כל כך סימבולי – חג האהבה – אהבת אדם בכלל. עליתי להר המנוחות ואני מסתובב, מחפש את הקבר ולא מוצא. בחור אחד שואל אותי מה אני מחפש. עניתי שאת הקבר של אבא שלי. באותו רגע נמחק לי שקראתי לו תמיד 'יעקב', הבנתי שהוא לא אשם והוא הפך להיות 'אבא שלי'. מילים שבחיים שלי לא אמרתי עד גיל 41.
"מפה לשם הוא מדריך אותי להתקשר לחברה קדישא, שם ייתנו לי את מיקום הקבר. עונה לי מישהי ששואלת מי זה יעקב בשבילי, ואני עונה שזה אבא שלי. היא מקשה עוד יותר ושואלת איך אני לא יודע איפה אבא שלי קבור, אז שאלתי אם יש לה זמן לשמוע סיפור קצר. בסיומו היא אמרה שהיא הייתה חייבת לשמוע מי אני, כי היא נשואה לאחד מאחיו של אבי. היא דודה שלי. הזיה".
לא ניסית לחקור את משפחתו מי ואיך הוא היה?
"לא, כי אלו שכן דיברו איתי, עוד יותר הרחיקו אותי ואמרתי שאין לי מה לחפש שם. בקיצור, קיבלתי את מספר הגוש והחלקה, ואותו בחור הציע לבוא איתי כדי שהוא יארגן כמה חבר'ה לעשות מעין אזכרה. אני נעמד מול הקבר, וכמו שאני כזה שחור, אני הופך ללבן. הוא שואל אותי מה קרה ואני מצביע על תאריך הפטירה – י"א באייר. זה תאריך הלידה העברי שלי. אבא שלי נפטר ביום ההולדת שלי. זה הכי סימבולי והכי הזוי שיש. וזהו. מאז אני עולה לקבר בכל שנה ביום הולדתי, וכמו אצל כל המרוקאים גם בחודש אלול, חודש הסליחות.
"המשכתי את חיי כרגיל עד לפני כחודש, כשהעליתי פוסט בפייסבוק ביום האב הבינלאומי, יום שבכלל לא הייתי מודע לקיומו. קפץ לי בלוח שנה שיש יום כזה ואמרתי, יאללה בוא נקדיש לו, מגיע לו. כתבתי על ההתלבטות אם בכלל להעלות את הפוסט והצורך העז לשתף. סיפרתי בכמה שורות את מה שסיפרתי כאן, על הילדות, על הניכור ההורי שחוויתי בעל כורחי, על הגילוי והשקר הגדול. כתבתי על אמות המוסר והמידה שנצרבו בי כל השנים ואיך אני מחנך את ילדיי ועל המשפחה שהיא ערך עליון, כי לא רציתי להיות כמוהו".
רוצים להישאר מעודכנים?
קעקוע הזיה
לתוצאות שהביאה איתה החשיפה, אופק ממש לא ציפה ולא היה מוכן. אחד מחבריו עשה לייק על הפוסט וגם הגיב, ואיכשהו הנטוורקינג עבד. כבר למחרת בתשע בבוקר הוא קיבל הודעה ששינתה את חייו. "שלום, אני לימור אחותך הקטנה, אנחנו חמישה אחים ואחיות. אני, שירה, שלומי, ברק וליאור רוצים להיפגש איתך".
אופק: "מתברר שאבא כן שיתף אותם ותמיד דיבר עליי. אמר שיש באיזה שהוא מקום ילד בשם מיכאל, וכשאנחנו מדברים בטלפון, אני מבין שכל החיים אנחנו במעין דלתות מסתובבות, עוברים האחד ליד השנייה ובחיים לא נפגשנו. הם אמנם ממעלה אפרים ליד ירושלים, אבל יש לנו נקודות של כמעט חיכוך, כמו חתונה שצילמתי כשבועיים קודם לכן ליד היישוב שלהם, ואחותי אומרת לי שהחתן והכלה הם זוג חברים שלה, שהיא הייתה אמורה להיות בחתונה, אך ביטלה. היא מספרת לי שהיא מסתובבת הרבה בפרדס חנה-כרכור, כי בן הזוג שלה מקעקע שם ושואלת אם אני מכיר. מכיר? אחותו היא בת זוג של חבר טוב שלי, ושוב הזיה.
"מאז אני נפגש איתם. בהתחלה זה היה אחד על אחד. ישבתי עם ארבעה בינתיים, עם החמישי דיברתי בווידיאו צ'ט. נפגשנו, היכרנו. אמרתי שאני לא שופט אותם לפי ההתנהלות המוקדמת שהייתה לי עם חלק מהמשפחה שפגשתי לפני 13 שנה. אני רוצה ללמוד אותם, להכיר ולתת צ'אנס. זאת גם הדרך היחידה להכיר את אבא שלי מנקודת מבטם, וכולם מספרים לי כמעט אותו דבר. שהוא היה בן אדם מדהים שעטף אותם בחום ואהבה וכל מה שהם היו צריכים ממנו, הם קיבלו. הוא היה מגיע לכל אירוע ולכל יום הורים, הרעיף עליהם חוגים ועשה המון בשבילם. ויחד עם זאת, הוא כל הזמן היה מדבר עליי, ותמיד היו נקוות לו דמעות. זה הזוי, אבל עד כמה שסבא שלי ניסה לדחוף אותי לא להיות כמו אבא שלי, אלא כן לדאוג לילדים שלי, להיות מחובר אליהם, הוא גרם לי להיות למעשה בדיוק כמוהו. בסופו של דבר הבנתי שאני כן כמוהו".
טעות כתיב מכוונת. הקעקוע ”אזיה"
אתה לא ידעת עליהם, והם שידעו לא ניסו ליצור איתך קשר.
"הם לא ניסו ליצור איתי קשר, כי לא ידעו אם ארצה בכך, אבל בעקבות הפוסט הם הבינו שיש פתח לנסות ולדבר איתי. וכך, מילד יחיד, די בודד, הפכתי להיות ילד במשפחה של שבעה ילדים. יפה נולדה לאבא מחוץ לנישואים כשהיה צעיר, רק בן 17. האחים שלי יודעים עליה, אבל לא מאבא שלי, אלא מאימא שלו, סבתם. יפה למעשה היא אחותי ואחותם, אבל היא לא גדלה כבתו, אלא כאחותו, בגלל שאז לא נהוג היה להביא ילד מחוץ לנישואים. אגב, אני לא יודע אם אימא שלי יודעת עליה, לא שאלתי אותה עד היום. טובי התסריטאים של 'ויוה פלוס' לא יכלו לכתוב סיפור כזה".
טלנובלה מטורפת. היו לו שני ילדים שאותם לא יכול היה לגדל.
"לפחות את אחד מהם הוא רצה, אבל לא נתנו לו. וואלה, אם מסתכלים על זה במושגים של היום, זה ניכור הורי פר אקסלנס".
אתה מרגיש יותר שלם עכשיו, או שזו רק מין תוספת נחמדה לחיים.
"לא, זו לא רק תוספת נחמדה, אחרת לא הייתי נכנס לזה. אני כן רוצה להכיר אותם וכן רוצה להכיר אותו יותר, והדרך היחידה להכיר את אבא שלי זה דרכם. הם משפחה והרצון שלהם לקבל אותי, לעטוף אותי וההבנה שלהם שהם מתמודדים עם אח אחד ואני מתמודד עם שישה אחים ואחיות ו-14 אחיינים חדשים, זה פסיכי. האח הקטן שלי בן 25, וזו גם הזיה. המוח שלי בגדול הפך לפירה. אם אני אעצור לחשוב על הדבר הזה, נראה לי שאני אשתגע, אז אני זורם עם זה. זה מנגנון הישרדותי".
דמיון פיזי יש ביניכם?
"וואי, תקשיבי, זה כמו להסתכל במראה. עם לימור, אחותי הגדולה, זו שהניעה את כל התהליך נפגשתי אצל בן זוגה המקעקע ואצלו עשיתי את הקעקוע הזה 'אזיה' עם טעות כתיב מכוונת".
למה?
"מכמה סיבות. קודם כל, אנחנו כל הזמן מדברים על כך שהסיטואציה היא 'הזיה'. דבר שני, מבחינתי זה 'אז היה'. אז מה שהיה עם אבא שלי נמחק, ומתקדמים. זו טעות כתיב מכוונת ומטעויות יכולים לצאת דברים הזויים. לכן עשיתי את זה".
וקווי אופי? הצלחת כבר לאמוד אותם?
"מדהים, אבל כן. כשאני מדבר איתם בטלפון זה כאילו לקחו אותי וחילקו אותי לשש. אשכרה. אני אשכרה לא עוצר שנייה לחשוב, כי אם אעצור לחשוב זה לקחת כדורים. יש לי עיסה בראש. אני בסוג של רכבת הרים פסיכית בחודש האחרון. זה הכל מהכל. אני מתמודד עם דברים נוספים, לא קלים, שזה לא המקום לפרט, ושתי הבריחות הטובות שיש לי זה השיחות עם האחים שלי והעבודה. זה האסקפיזם שלי, שם אני עובר סוויץ' בראש. בתוך תוכי אני יודע שכל הטוב עוד לפניי. לפנינו. אזיה".
