את הסיפור הבא אני מקדיש לשבט אינדיאני קטן ועתיק שהיה מאוגד בהיררכיה פטריארכלית טיפוסית, כיאה לגברים שהם גם לוחמים וגם ציידים האחראים על הזנתם של הנשים והילדים. את הטקסים השבטיים האינדיאניים נהוג היה לערוך לקול שירים ותרועות שהדהדו עד לעומק הג’ונגל, אך בשבט זה החליפה שתיקה רועמת, שלא לומר קול ענות חלושה, את הזעקות.
שבט המוהיקנים האחרון היה שבט שעולם הדממה חיבר בין אנשיו, ולכן הם היו מתויגים כאינדיאנים עם צרכים מיוחדים והיו מושא ללעג ולקלס בעיני שכניהם. עד שקם אחד מהם, אשר מאס ביחסה של החברה לשונה והחליט להפוך עולמות, ועל הדרך גם לשלם מחיר כבד בפרטיותו ובנפשו, כדי להוכיח שהקהילה החירשת-אילמת ראויה לאמנסיפציה.
ארז דה דרזנר הרגיש מאז ומעולם שהוא אינדיאני למרות שנולד בכלל למשפחת יהלומנים. אך כמו אותם אינדיאנים הוא נולד חירש וסבל רבות מחוסר מודעות לנושא. הוא התקשה להתקבל למקומות עבודה של הקהילה השומעת, נתקל בהרבה קירות אטומים וחומות בצורות וחווה על בשרו סבל רב. הוא נכנס לבית “האח הגדול” במטרה להעלות את המודעות למצבם של כבדי השמיעה והצליח בכך בגדול. לאחר מכן הוא הוזמן לתחרות מיסטר וורלד לכבדי שמיעה שנערכה בצ’כיה, ולמרות שלא עמד בראש הפודיום הוא זכה בשני פרסים לא פחות שווים: האחד – תואר מר פוטוגני, והשני – בת זוג שווייצרית שאיתה הוא טיפח זוגיות שנמשכה ארבע שנים.
התחנה הבאה של דה דרזנר היתה יפן, שם הוא שימש שופט בתחרות דומה, בזמן שהותו שם הוא עזב את השווייצרית והתאהב בסינית נשואה. האהבה היתה ייצרית ומורכבת. הוא רצה ילד והמתין לה שתתגרש, אבל היא היתה בכיוון אחר לגמרי. אז הוא חזר לארץ והמציא את עצמו מחדש, והפעם כמאמן כושר אישי בהולמס פלייס – המקבילה הגברית למאמנת הסלביות התל אביביות אירה דולפין המכונה פוטין. וזהו בדיוק המקום לספר לכם על חמישה דברים שלא ידעתם עליו:
1. בגיל 26 הוא גר בפריז והתפרנס מנגינה בגיטרה ברחובותיה של עיר האורות.
2. יש לו משיכה מטורפת למנוע של הארלי דוידסון שמזכיר לו גוף של אשה.
3. הוא מתקשה במערכות יחסים בשל צורך תמידי בספייס.
4. יש לו קעקוע עצום של נשר אשר מסמל בעיניו את החופש.
5. אהבתו הגדולה היא מקומות אקזוטיים על פני הגלובוס.
* * *
הזמנתי את דה דרזנר לארוחת ערב בסטלה לאונג’ בר הוותיק ורציתי גם לשמוע ממנו איך זה לחיות ככבד שמיעה וגם לקבל פרספקטיבה על החיים. עד שהתפנינו לזה ניסיתי להבין מה ההבדל בין פאב, בית מרזח, בר ומסבאה, וכשפסעתי פנימה הבנתי שסטלה מאגדת את כל ההגדרות הקלישאתיות לצרור שיבולים אחד נפלא. אל שולחננו הגיע אורן שקד – הברמן לשעבר של הסנדק ושל הבראון – שנחשב בעיני לברמן המקצועי ביותר בעיר ולאחד מהטובים בארץ. שקד, שמוזג ומשקשק כבר 31 שנה, הגיש לנו זיתים יווניים בשרניים ובוטנים – מחווה מקסימה שלצערי הולכת ונעלמת מן העולם ומעלה זיכרונות מן עבר.
שקד שאל מה נשתה, ודה דרזנר ביקש יין לבן. אני, לעומת זאת, חשקתי באחוזי אלכוהול רבים יותר בשילוב עם פסיפלורה ועם ליצ’י טריים. מניסיון העבר, אם הייתי מבקש את זה במקומות אחרים הייתי נתפש כלקוח טורדני, אך שקד, בתוקף היותו ברמן מלא בביטחון עצמי, יודע להתאים לכל בליין את המשקה שמשקף את אישיותו.
בינתיים ביקשנו לעיין בתפריט, אבל שוכנענו שעדיף שהמטבח יוציא לנו מנות לפי אישיותנו. דה דרזנר, שקורא שפתיים כמו שאני גוזר שיער ורוקח צבע, התלהב מהרעיון, ואני זרמתי. אלא שלפתע צצה במוחי הקודח מחשבות: מה יקרה אם הטבח בסטלה יאבחן אותי כאישיות גבולית ואת דה דרזנר כנחבא אל הכלים? אלו מנות נקבל?
אני שמח להקדים ולומר שהחששות שלי התבדו מהר מאוד. אל שולחננו הגיעו המון הפתעות שתאמו בצורה נהדרת את אישיויותינו. פצחנו בקדירת שרימפס קריסטל בשרני שעבר הקפצה קלה ושחה ברוטב שניכר כי הושקעה בו מחשבה ושהכיל חמאה, שום, עגבניות מיובשות, עגבניות שרי, יין לבן ולסיום סגירה של שמנת. השמנת לא השתלטה על המנה, וההרגשה – גם שלי וגם של אורחי לארוחה – היתה של אמא שמבשלת לילד שלה מנה של אהבה מחבקת.
לאחר שהמנה חוסלה קיבלנו סלט המאירי שמכיל כמובן את גבינת המאירי מצפת ביחד עם קורטוב של בזיליקום לימוני שהעיף אותה להר כנען, פלפלים חריפים, עגבניות שרי בשלושה צבעים, זיתי קלמטה ושפריץ של סילאן. ובקיצור – גינה לי גינה לי גינה לי חביבה.
שרימפס קריסטל וסלט המאירי
דה דרזנר הביט בי בחדות אינדיאנית ואמר לי שהוא רואה בי שוקולד ושהוא רוצה לפסל אותי. כבר אמרו עלי הרבה דברים, אבל שאני דומה לשוקולד? את זה שמעתי בפעם הראשונה. אמרתי “די, תמשיך” כי האבחון שלו נעים לעור התוף שלי, והוא אכן המשיך ואמר שבאותו הרגע הוא החליט להיות המאמן האישי שלי, כך שבקיץ הזה, כאשר אפשוט את החולצה, יפארו את בטני שש קוביות. מי היה מסרב להבטחה כזאת לקראת גיל 50? בוודאי שלא אני.
* * *
רוצים להישאר מעודכנים?
בינתיים המשקה שלי הגיע. שקד רקח עבורי רום עם ליצ’י ועם פסיפלורה במינון מדויק ובריכוז אלכוהול גבוה בדיוק כמו שביקשתי. במקביל, במסגרת אבחון האישיות שלנו, הגיע גם סביצ’ה דניס ביחד עם נבטי חמנייה, ענבים, צנון, סלק, ארטישוק ופיצוחים. המנה הזאת היתה בעייתית מעט. מחד הופתענו מהמתיקות המושהית שהתפרצה בזכות קרם סילאן נפלא, אך מאידך המנה היתה הרבה יותר מדי מלוחה. הטבח כנראה מאוהב, אך מכן אני קורא: יופחת המלח לאלתר.
דה דרזנר משדר בריאות ואסתטיקה לא רק בזכות המראה הנערי-גברי שלו אלא לא פחות בזכות הנועם, הרוגע והשלווה שלו. הוא אמר לי שהוא רוצה לשנות את הפרספקטיבה של אנשים לכך שגם בגיל 40 אפשר להיראות נהדר. הופ, שוב קיבלתי מחמאה – הוא הפחית תשע שנים מגילי. שאלתי אותו מדוע חשוב לו כל כך להבהיר ש-40 זה רק מספר, והוא מסביר לי שההסתכלות שלו על גיל ועל מראה היא לחלוטין לא שטחית. לדבריו, אנשים חוששים להגשים את הפנטזיות שלהם, בעוד שהוא הגשים כבר הכל כי הוא נון קונפורמיסט. האמת? הוא מזכיר לי מישהו.
סשן האבחון שלנו לא נעצר. המנה הבאה היתה קלמרי מוקפץ על מחבת עם שמן זית ועם נגיעות של עריסה ושל לימון כבוש פיקנטי על לבנה ערבית אסלית, והיא הוכיחה לנו שלבלות בסטלה באמצע השבוע, כאשר המקום מפוצץ והמוזיקה מחשמלת, זה ממש נון קונפורמיסטיות. דה דרזנר מתמוגג מהטעמים, והרושם היה שבאותם הרגעים הדבר האחרון שעליו הוא חשב היה הקוביות בבטן.
סביצ'ה דניס וקלמרי מוקפץ
ביקשתי לעצור את האבחון אבל איש לא הקשיב לי, ועל השולחן נחתו פרוסות של טונה אדומה שנפרסו קום איל פו בסכין חדה. דה דרזנר לא הסתיר את התלהבותו מהטונה שנכבשה בלימון, שהיתה חריפה במידה ושלוותה בהמון צנוברים ובלא יותר מדי עלי רוקט. בינגו. משם עברנו לסטייק פילה 300 גרם שנאמר לנו שזה הפילה בקר הכי טעים מימינו. מיד ניגשנו לבדוק את העניין, פרסנו פרוסה הגונה, הכנסנו לפה, לעסנו, בלענו ואז הבטנו האחד בשני. דה דרזנר פלט “אמאאאאא”, ואני אמרתי “אמבולנס”. למה אמבולנס? כי זה היה פילה מעלף.
מי שמכיר אותי יודע שעודף קומפלימנטים גורם לי – איך לומר את זה בעדינות – להיגעל מעצמי. אז החלטנו לשים לזה סוף, ורגע לפני סיום קיבלנו מדליוני שוקולד בעבודת יד עם אבקת קקאו וגלידת וניל. זה לא עזר והמחמאות נמשכו. נהניתי לראות מולי אדם שכל כך שומר על עצמו ועל גופו ועדיין נהנה ממנעמי החיים. עכשיו כל מה שנותר לכם הוא לראות אותי חצי עירום בקיץ.
פילה בקר ומדליוני שוקולד
המדדים
מדד הניקיון: הסטלה הוא פאב נקי מאוד, וכך גם השירותים שלו שלמרות התחלופה הרבה הם מצוחצחים ומדיפים ריח נעים.
מדד העיצוב: המקום פעל במשך שנים ארוכות כפאב סטנדרטי שבמרכזו בר ומאחוריו מטבח פתוח. במילים אחרות – עיצוב קלאסי של פאב. אבל זהו סוד הקסם של המקום – פשטות נעימה. לפני שנים אחדות נוספה לו מרפסת-דק כיפית שמוארת בתאורה חמה ושמחברת את הבליינים אל הרחוב.
מדד השכנים: חבורה של ארבעה גברים בגילאי 50-45 סיפרו לי שהם הפכו את לילות רביעי למסורת – להשאיר בבית את האשה ואת הילדים ולבוא לסטלה כדי לצפות במשחק כדורגל, לשתות, לאכול ולהשתחרר.
מדד המחירים:
שרימפס – 78 שקל
סלט המאירי – 54 שקל
סביצ’ה דניס – 42 שקל
קלמרי – 52 שקל
טונה אדומה – 58 שקל
פילה בקר – 145 שקל
מדליוני שוקולד – 38 שקל
כוס יין לבן – 38 שקל
קוקטייל רום – 42 שקל
סך הכל – 489 שקל
הציון: 4.5 מספרי זהב
סטלה לאונג’ בר
הירקון 1
טל’: 04-8112000
