"אני רוצה להחזיר את תיאטרון חיפה לימיו הגדולים"

נירו לוי, הסיבה שהתכנסנו היא בית הספר למשחק שאתה עומד לפתוח באודיטוריום, מה שמעלה את שאלת מיליון הדולר – למה דווקא חיפה?

“וואו, המון סיבות. קודם כל זה מתחיל מזה שאני חיפאי ושאני אוהב מאוד את חיפה. אני חושב שמבחינה אסתטית חיפה היא העיר הכי יפה בארץ. גם מבחינת תושבים היא הכי נורמלית. אבל קרו לה כמה דברים מבחינת הפיתוח, צריך לעזור לה להתעורר וזה לא קל. יש לה תדמית ישנונית. תמיד טוענים שהכביש לתל אביב הוא המקום הכי עמוס בחיפה, אבל אני רוצה לשנות את זה. אני מאמין בעיר, אני מאמין בפוטנציאל שלה. יש המון צעירים ובכלל אנשים שרעבים לתרבות. פחות מעניין אותי לעשות את זה בתל אביב, כי כבר עשיתי את זה בתל אביב. לימדתי בבית צבי שאני בוגר של בית הספר והייתי מורה למשחק גם שם וגם בבתי ספר פרטיים, כמו שאני פותח בחיפה. הוא לא כל כך פרטי אלא בשיתוף עם העירייה, עם אתו”ס. אמרתי שבמקום לתרום את פרצופי ואת ניסיוני לבתי הספר בתל אביב אני אעשה לביתי. גם ברמה האידיאולוגית אני רואה בזה שליחות. אני לא בא ומבטיח לנרשמים כל מיני דברים כמו שעושים בתי ספר בתל אביב. אני לא יוצא בהכרזות שכל מי שילמד אצלנו ייהפך לשחקן ויתפרסם. לא, ממש לא. המטרה היא להכיר את המקצוע, להבין אותו, להבין אם בכלל הוא מתאים לך, אם אתה אוהב את זה. בגלל זה אני רואה בעשייה שלי שליחות. לעבוד עם בני נוער וגם עם בני 60 אם פתאום בא להם להגשים חלום ישן. אני רואה בחיפה, בכרמל ובכלל המון פוטנציאל שלא ייגמר רק בבית הספר למשחק. זה מעבר לכך – לעשות הצגות, לצלם דברים. תשמעי, אני בא עם המון ניסיון, עם המון קשרים, עם המון ידע ועם המודל שלי, ובשביל זה צירפתי את השותף שלי יובל כרמי שיש לו המון ניסיון. היה לו בית ספר גדול למשחק בתל אביב במשך שנים. המודל שלנו הוא שמוליק יפרח, שהתחיל במתנ”ס בדימונה והתרחב ופתח בית ספר בבאר שבע שלאט לאט הפך לגדול מאוד והוא מספק שחקנים לתיאטרון באר שבע. ההבדל הוא שאני לא מכוון מחיפה למרכז כי אותי לא מעניין המרכז, אותי מעניינת דווקא חיפה. אני רוצה להחזיר עטרה ליושנה. אני רוצה להחזיר את תיאטרון חיפה לימיו הגדולים, של יהושע סובול, עודד קוטלר, עומרי ניצן ונעם סמל שהתחילו את הקריירה פה”.

לוי. “את הילדות העברתי בחליסה, במושבה הגרמנית ובוואדי ניסנס עם חברים ערבים" (צילום: דרור, לד אביבים)

הוליווד זה פח אשפה

ניר לוי – שהפך במרוצת הזמן לנירו (כינוי שקיבל בטיבט על ידי המקומיים במהלך צילומי העונה השלישית של הסדרה “הפוך”) הוא גם איצקו/חפר/מיקו, דמויות אהובות שאותן גילם בסדרות טלוויזיה שהפכו לקאלט – עזב את בית ההורים בנוה שאנן לפני 30 שנה כי חלם על העיר הגדולה.

“הייתי צמא לתרבות”, הוא מספר, “כשהייתי נער ראיתי את ג’וליאנו מר, שהוא גדול שחקני ישראל, אללה ירחמו, עומד ברחבת האודיטוריום עם חלוק לבן ועושה קטעים מתוך ‘חוני המעגל’. אני זוכר איך זה השפיע עלי. הייתי נער בכיתה י”ב או חייל ולא היה לי כסף, לא גדלתי עם הורים שהלכו לתיאטרון, אבא שלי רצה שאהיה מהנדס או עובד בנמל, ובכל זאת מצאתי שם עניין. דודה שלי גרה ברחוב יוסף והייתי מסתובב שם, הולך לספריית פבזנר להשאיל ספרים כי אהבתי לקרוא, ועד היום ספרים הם מקור הידע שלי, לא בתי ספר. הייתי מתגנב לתיאטרון כי לא היה לי כסף או מנוי ולא הכרתי אף אחד”.

חלמת להיות שחקן?

“חלמתי על העיר הגדולה. ידעתי שאני אוהב את זה, אבל לא ידעתי להגיד אם בזה אני רוצה לעסוק. כחייל קרבי – הייתי גולנצ’יק – היה לי את הרצון ללכת ללהקה צבאית, אבל לא היה לי את האומץ לנסות. ידעתי שאין לי קשרים ושאף אחד לא יקבל אותי. לא הייתי ילד יפה, מוכשר או מקובל. ממש לא. עברתי איזה שישה בתי ספר בחיפה. אז לא ידעו מה זו הפרעת קשב וריכוז. הסתובבת עם הגב למורה – ישר עפת החוצה מהכיתה. אז רוב הזמן הייתי בחוץ”.

איך היתה הילדות בחיפה?

“את הילדות העברתי בחליסה, במושבה הגרמנית ובוואדי ניסנס עם חברים ערבים. עד היום אני אוכל שם כנאפה – אותו הטעם כבר 40 שנה, מת על זה. שווארמה אמיל – אותו הטעם, מת על זה. למדתי בריאלי, בעירוני ג’, באורט אסיף ובסוף סגרתי במשלב. הייתי בחבורה של רם ואופק קהירי, הליצנים של הכרמל. אנחנו בני אותו מחזור, רק שהם היו המקובלים ואני הייתי הערס. בגולני נפצעתי ואת סוף השירות עשיתי כמ”פ בפנימייה הצבאית, שם הכרתי את גיא פלג שהוא חבר עד היום”.

איך הגעת ללימודי המשחק?

“זה הסיפור הכי מצחיק שיש. עברתי לתל אביב ועבדתי בחנות בגדים בכיכר המדינה, הלבשתי את שועי הארץ בבגדים איטלקיים. יום אחד הכרתי סטודנטית בבית צבי שאמרה שמתאים לי להיות שחקן. הסתכלתי עליה ושאלתי מה זה אומר להיות שחקן. היא הזמינה אותי לראות הצגות של סטודנטים וזה ממש מצא חן בעיני. שאלתי מה צריך בשביל להתקבל, אמרו לי שני קטעים ושיר. מהפחד שאלתי ‘מה עם בגרות?’, אבל אז לא היה צריך בגרות, רק קטע דרמתי, קטע קומי ושיר. לא ידעתי בדיוק מה זה קומי או דרמתי, אבל הייתי רציני ולקחתי מורה פרטית. הייתי נוסע אליה באוטובוס לרמת השרון, והיא עזרה לי לבחור את הקטעים. שרתי אריק איינשטיין, ‘אני ואתה נשנה את העולם’, עד כדי כך הייתי נאיבי. באתי לאודישן וישבו שם כל הגדולים – גרי בילו, דב רייזר, שמואל וילוז’ני – ואני ילד, עושה אודישן. אחרי שבוע הגיע מכתב לבית בחיפה שבו הודיעו לי שהתקבלתי. זו הפעם הראשונה שהתקבלתי למשהו בחיים. אז להתקבל לבית צבי זה לא כמו היום. הוא היה מוסד יוקרתי מאוד, התקבלה אליו רק יחידה נבחרת, לא מסחרה כמו היום. היום כל מי שיש לו כסף אומרים לו ‘יאללה, בוא תלמד’. אם היום כל מה שמעניין את המוסדות האלה זה כסף אז גם אני יכול להיות מורה, גם אני יכול להיות מנהל. ואני אעשה את זה לא בגלל הכסף, אלא כי אני באמת אוהב את זה ומאמין בזה”.

אבל לא התחלת ללמוד.

“מה שיפה בכל הסיפור הוא שכבר שילמתי והודעתי לכולם שאני הולך ללמוד משחק, ואז הכרתי מישהי נחמדה, יהודייה אמריקאית שדיברה אלי באנגלית, וזה מצא חן בעיני האנגלית הזו. כבר אז הזהירו אותי ששחקן זה מקצוע חרא בישראל”.

חלמת הוליווד?

“חלמתי הוליווד. ואז במקום ללמוד ביטלתי את הצ’קים בתואנה שהם לא בסדר, הלכתי למשרד נסיעות, ונסעתי לאמריקה. פעם ראשונה בכלל שעליתי על מטוס. הייתי שנתיים וקצת ב־LA. עשיתי חיים לא נורמליים. חייתי את החיים. לא באמת ניסיתי לשחק שם, הייתי ניצב ב’טווין פיקס’ של דיוויד לינץ’ עם האופנוע שלי, עשיתי קעקועים, עשיתי שעשועון מפורסם שניצחתי בו, כל מיני קוריוזים כאלה. הוליווד היתה אז אחרת, סגורה לזרים. אם היה לך מבטא אף אחד לא דיבר איתך. אז הוליווד היתה עושה דברים איכותיים, היום זה פח אשפה. ראיתי שאני מבזבז שם את הזמן, שאם כתוב לי בכוכבים הוליווד זה יקרה כשאהיה בארץ. חזרתי לבית צבי, זכרו לי את האודישן וויתרו על עוד אחד. עד פתיחת שנת הלימודים עבדתי בצוותי בידור באילת, במכמורת ובגבעת אולגה עם שלום אסייג. התחלנו את הקריירה ביחד. זו הפעם הראשונה בחיים שהתחלתי משהו וסיימתי אותו, ואפילו בהצטיינות. פתאום הבנתי שזה באמת מתאים לי, שאני לא מתאמץ להיות משהו שאני לא ושאני טוב בזה. קיבלתי חיזוקים, וכבר מאמצע השנה השלישית התחלתי לעבוד”.

סומנת ככוכב?

“עשיתי את ‘הפוך’, תיאטרון, הכל. העבודה הראשונה היתה בקליפ לשיר ‘הולכת ממך’ של שרון חזיז, ושם בעצם נחשפתי. שיר מהמם. צחוק הגורל הוא שכשהייתי בצוותי בידור היא היתה סטארית גדולה והייתי מסתכל עליה בעיניים עורגות, אבל לא היה לי את האומץ להתחיל איתה. מאז הכל היסטוריה בוויקיפדיה”.

הקריירה שלך נסקה ומהר מאוד קיבלת את פרס אופיר.

“סיימתי ללמוד ב־1995, וב־1999 קיבלתי את פרס אופיר ואת פרס השחקן המצטיין בפסטיבל עכו, שזה גם היה קטע מצחיק. אז עכו היה שם דבר, לא כמו עכשיו. זה היה תיאטרון אחר, ידעת שכל הטובים וכל הגדולים משתתפים בו. זו גם הסיבה שהסכמתי, למרות כל הפרסים והתפקידים הראשיים בקולנוע, לעשות הצגה בעכו בהתנדבות. היה אז נוהג שמבקרי תיאטרון צפו בהצגה ופרסמו את הביקורת, והנהלת הפסטיבל היתה מגדילה את הביקורות כדי לתלות אותן על לוח שעם גדול בכניסה. אני עשיתי הצגה שקראו לה ‘פריילופ’ בבימויו של ניר ארז, עם מיה דגן שאף אחד עדיין לא הכיר ועם יובל כרמי, שותפי היום. הצגה מאוד נחמדה, מאוד מוצלחת, רק מה? שני מבקרים – אחד כבר לא בחיים והשני פרש וטוב שכך כי הוא מזמן היה צריך לפרוש – לא אהבו אותי באופן אישי כי הייתי כוכב טלוויזיה ולא הסתדר להם הקונספט הזה שאני גם בתיאטרון. בקיצור, קרעו לי ת’צורה באופן אישי. ואני הייתי צריך במשך שבוע שלם, שלוש הצגות ביום בהתנדבות, להיכנס ולראות את לוח השעם שבו כתוב באותיות קידוש לבנה כמה אני שחקן גרוע וכמה ההצגה היא חרא”.

ובסוף?

“ביום האחרון סיימתי את ההצגה האחרונה אחר הצהריים ורצתי הביתה לתל אביב. מתקשר אלי הבמאי באותו ערב ושואל איפה אני. נבהלתי, לרגע חשבתי שיש הצגה נוספת ששכחתי ממנה, אבל הסתבר שהיה טקס ומתן וילנאי קרא לי לבמה לקבל את פרס השחקן המצטיין. אלה החיים, הם יפים”.

ממה אתה נהנה יותר – תיאטרון, טלוויזיה או קולנוע?

“מהכל. כבר הגעתי לגיל שבו אני נהנה לעבוד, אני אוהב את הריגוש להיות על במה, אני אוהב את הכל. חוץ מלעשות את ‘לרקוד עם כוכבים’, כי אני לא מחזיק מעצמי רקדן גדול, עשיתי הכל בחיים”.

תעשה עוד ריאליטי?

“ריאליטי לא אעשה יותר, הגעתי לטופ. ‘האח הגדול’ חשף אותי לקהלים חדשים שלא הכירו אותי או שהכירו אותי בתור התדמית שלי ופתאום גילו בן אדם אחר, וזאת היתה המטרה שלשמה הלכתי – להיחשף. אמנם לא ראיתי את התוכנית לפני כן, אבל ידעתי שהפורמט מתאים לי. אני בכלל לא צופה בטלוויזיה, אולי רק ספורט. מספיק לי לקרוא את ‘הארץ’ בכל בוקר ולבכות”.

זה שהתעשייה כולה במרכז לא יכשיל אותך?

“מה זה התעשייה? את התעשייה אתה עושה. כמו שראש העיר ירושלים ניר ברקת עודד כל הזמן את בית הספר סם שפיגל, וכל מיני גורמים כמו משרד התרבות מקצים הרבה כספים כדי שיצלמו סרטים ויעשו הצגות בירושלים, אז אני לא רואה סיבה שלא יקרה אותו הדבר בחיפה. חיפה היא עיר יותר חילונית, יותר יפה ויותר אטרקטיבית מכל בחינה. אני מרים כפפה עכשיו. מה זה התעשייה? אין שום בעיה להביא צלם, סאונדמן וחברי הפקה ולכתוב סרט שמתרחש כל כולו בכרמל או בעיר התחתית. תאמיני לי, יש לי סיפורים מפה ועד מחר. וזה מצטלם מהמם”.

ועדיין ילהקו שחקנים תל אביבים מוכרים כדי למכור כרטיסים.

“אני אקח את אורי קלאוזנר שגר בחיפה, אחד השחקנים הכי טובים בארץ”.

לוי. "הזהירו אותי ששחקן זה מקצוע חרא בישראל” (צילום: טל לנדסמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

סיבוב של 180 מעלות

לוי, 49, מחזיק בתדמית של פלייבוי נצחי, כזה שאוהב אותן צעירות, מגדל שני ילדים מתבגרים ביחד עם גרושתו לירן גורדון, אשת קריירה והדוברת של בנק לאומי.

“זה ממלא אותי למרות התדמית שלי”, הוא מתרכך כשהוא מדבר על ילדיו, “הייתי מרגיש חסך אם הייתי בגילי ללא ילדים כי זה מה ששומר עלי. אני לוקח את הילדה על האופניים לבית ספר, ואם אנחנו מקדימים קצת אז אנחנו עוצרים לשתות מיץ תפוזים. אז אני מתחיל את היום. אתה כבר לא רווק בן 30 שמתעורר מתי שבא לך ומזיין מתי שבא לך. זה כבר אחרת, הם בני 12 ו־14.5 וזה הלייף”.

נראה שאת היובל הבא הוא יעביר בצורה רגועה יותר. תל אביב כבר לא עושה לו את זה, כמו פעם. “אני עומד בצומת הסואן יגאל אלון-יצחק שדה”, הוא אומר, “הרעש פה מחריש אוזניים, אבל מה? דירה פה עולה שני מיליון שקל. איכות חיים בתל אביב? חארטה עיר, תאמיני לי. לא סתם אני עושה 180 מעלות. אני עושה 180 מעלות כי ההורים שלי שגרים בחיפה מתבגרים וחשוב לי מאוד להיות לידם. אנחנו בסך הכל שני אחים”.

יש לך מחשבות לעבור לגור בחיפה?

“בשמחה. אני כבר מצר על זה שלא קניתי בזמן דירה בכרמל לפני שקפצו המחירים. לקנות דירה ברחוב יפה נוף זה מושא חלומותי. זה הרחוב הכי יפה בארץ”.

לרכוש דירה זה קל, השאלה היא אם תגור בה.

“לגור על הכרמל כי אין על הכרמל. אני כבר זקן, אני רוצה להזדקן עם הייקים על הכרמל”.

אתה לא בקצב שלהם.

“העיר חיה, בועטת ותופסת”.

אז מתי אתה עובר?

“אני מקווה מאוד שבית הספר הזה יתפוס, אני מאמין בו מאוד. אין לי בעיה להתחיל בקטן, אני לא מצפה פה למהפכות. אני מאמין שלדברים טובים לוקח זמן להתפתח ולגדול. דברים יעברו מפה לאוזן. יש לי צוות מצוין סביבי”.

לוי ב"האח הגדול". נירו לוי. " מספיק לי לקרוא את ‘הארץ’ בכל בוקר ולבכות” (צילום: רועי ברקוביץ')

מסתכל רק קדימה

בימים אלה מצטלם לוי לסדרת נעורים עם נועה קירל ולסדרה נוספת שעליה הוא מעדיף לא לדבר אבל מבטיח שהיא תהיה מוצלחת. “בעבודה הזו אתה צריך להמציא את עצמך כל הזמן, צריך ליזום”, הוא אומר. הוא מצטער על כך ש“רמזור” לא המשיכה לעוד כמה עונות כי היא עשתה טוב לכולם ואפשר היה לאכול מהעוגה הזו עוד קצת, מה גם שהקהל היה רוצה להמשיך לראות. על מירי רגב אין לו מה להגיד, אבל על טענותיו של יונתן שוורץ, מייסד ומנהל תיאטרון הסטודיו, שיפתח בנובמבר בית ספר למשחק בבית הכט הסמוך לבית הספר של לוי יש לו מה לומר. שוורץ מתרעם על חוסר פרגון מצד אתו”ס שמעדיפה לדבריו להביא רכש מבחוץ ולא מעודדת את המקומיים.

“תחרות היא דבר מבורך”, אומר לוי, “אני לא מקבל שום סיוע מהעירייה. מה, היא מביאה לי אנשים? משלמת לי? תיאטרון הסטודיו משלם תשלום סמלי, אז גם אני אשלם כך, בדיוק אותו הדבר. אני לא מקבל מתנות, ושום דבר הוא לא בחינם. האינטרס של העירייה הוא שיהיו יותר תרבות ואמנות, ואת זה אנחנו מביאים. תיאטרון הסטודיו צריך לברך על כך כי בזכותי יודעים שהם קיימים. אני תמיד אומר שאם יש מסעדה טובה ולידה נפתחת מסעדה יותר טובה אז זה שהוא פחות טוב יתאמץ יותר. מי שמרוויח זה הלקוח שיכול להחליט איפה לאכול. העירייה רוצה שיותר אנשים ייחשפו לתרבות, שיצלמו סרטים בחיפה, שיעשו הצגות בחיפה כי הבמות עומדות ריקות. לא חבל? לא צריך הרבה כסף בשביל לעשות הצגה, צריך אנשים יצירתיים ומוכשרים עם רצון לעבוד, וזה הכל. הוא לא מפריע לי ואני לא מפריע לו”.

כמה זמן הרעיון מתבשל אצלך?

“יותר משנה, מאז שאבי עבר צנתור ושהיתי הרבה בחיפה. קיבלתי את הווייב, את האהבה ואת ההערכה, ואז אמרתי ‘איזה יופי, יש פוטנציאל’. אין לי בעיה לשחק בתיאטרון חיפה, אני מת על התיאטרון הזה, חולה עליו, אבל הוא מת. הרגו אותו. אני מתקשר למנהל האמנותי, מציע לו שייקח אותי לעבודה, שייתן לי תפקיד, והוא לא עונה לי בכלל, הוא לא סופר אותי. למה מי הוא? הוא מגיע מתל אביב כל יום ואני חיפאי. אני אעיר אותם. אני אעשה בכרמל הצגות והם ירוצו למעלה. אני לא צריך אף אחד. אם אתה לא עונה לי אני אענה לעצמי. אני גדלתי שם והם הרגו אותו. התיאטרון הזה נראה כמו בית קברות. תיאטרון חיפה בוחר דברים לא נכונים, אזוטריים. אנחנו רואים רק קדימה, זה העתיד”.

* * *

תגובתו של המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה משה נאור: “אני מאחל לו הצלחה. הוא שחקן מוכשר מאוד בעיני, נורא מצחיק אותי בסדרות טלוויזיה שהוא מופיע בהן. אני רוצה שיצליח. אשמח מאוד שהוא יצליח כי אני יודע שהיו לו שנים קשות ואני אוהב אותו”.

לוי. "בעבודה הזו אתה צריך להמציא את עצמך כל הזמן" (צילום: דרור, לד אביבים)