“תהיה מלחמה בתוך המדינה בגלל החוק הזה”

כשזאיד עבאס היה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים בסוף שנות ה־60 הוא היה מגיע לחלון שבו נמסרו לסטודנטים תוצאות הבחינות, וכשהיה אומר את שמו הוא תמיד התבקש לחזור לסוף התור כדי לתת עדיפות לסטודנטים היהודים. עבאס ידע שמחכות לו כמה שנים שבהן הוא ייתקל בגילויי גזענות כאלה ואחרים בזמן הלימודים ובמהלך השירות הצבאי שיגיע בסיום התואר, והקדים תרופה למכה. הוא עיברת את שם משפחתו לעמית – צעד שתרם לו ולמשפחתו מעט שקט נפשי בסיטואציות יומיומיות כמשפחה דרוזית שעזבה את הכפר הגלילי ג’ת לטובת חינוך הילדים בחיפה.

כאמל עמית, 36, נולד לתוך שם המשפחה הזה, כמו גם אחיו ושלושת אחיותיו. בכיתה ה’, כשאביו כבר היה בעל קריירה צבאית מפוארת כמושל טול כארם, ג’נין וקלקיליה, הם הגיעו לחיפה – מעבר לגמרי לא קל לילד שלא ידע מילה בעברית. בשנה הראשונה הוא למד בבית ספר נוצרי ובשנה שלאחריה השתלב בחברה היהודית. לאחר עשור בחיפה, כאשר כל הילדים סיימו את התיכון, חזרו ההורים לכפר. מבחינתם המשימה להעניק להם חינוך אחר הסתיימה. כאמל עבר למרכז וחי שם במשך שמונה שנים, עד שיום אחד סיפרה לו אחותו המורה על תלמידה שלה מירכא הסמוכה, מונה סלאמה שמה.

“אחותי אמרה לי שזו מישהי שתוכל להכיל את השריטות שלי, וזה לא פשוט. אנחנו שנינו די נגד הזרם”, הוא מספר.

סלאמה, 32, היא נכדתו (מצד אמה) של כמאל מנצור – יועץ לענייני ערבים לשבעה נשיאי מדינה וחתן פרס ישראל על מפעל חיים שקיבל את מדליית הנשיא. מנצור גידל את ילדיו בעוספייה ושם דגש על חינוך ליברלי ועל אהבת המולדת. אמה היתה מהנשים הדרוזיות הראשונות שפנו להשכלה גבוהה בימים שזה לא היה מקובל. מונה אהבה לבוא בחופשות לסבה וסבתה, גם בגלל קרבתם לחיפה. את התואר הראשון, בסוציולוגיה ובספרות עברית, היא סיימה באוניברסיטת חיפה, וארבע השנים כסטודנטית גרמו לה להתאהב בעיר. לאחר הלימודים, לפני שמונה שנים בדיוק, מונה וכאמל נישאו. הם התגוררו בג’ת לתקופת מעבר עד שיעמדו על הרגליים, ולפני שנתיים הגשימו חלום ועברו לחיפה.

“היה לי ברור שאגדל את ילדי כאן”, היא מספרת, “כשהכירו בינינו גילינו שיש לנו מכנה משותף. שנינו שונים, שנינו קיבלנו את אותם הערכים ואת אותם העקרונות, והדעות שלנו לגבי חינוך הן דומות”.

כאמל ומונה הם ההורים של ליאם, כמעט בן 6, ולימאי, בת 11 חודשים, והם הסיבה שבגללה הם לא נסעו להפגנה במוצ”ש בכיכר רבין בתל אביב. זה לא מונע מהם לומר את דעתם – על בנימין נתניהו, על חוק הלאום, על איוב קרא, על גזענות ובכלל. למעשה, קצת קשה היה להפסיק את שתף דיבורם.

כאמל: “כל הזמן נלחמנו על הזכויות שלנו, אבל היה לנו במה להילחם כי היה לנו חוק שמגבה אותנו והיה לנו שוויון זכויות, ועכשיו שללו את זה מאיתנו, אין לנו איך להילחם. עכשיו אנחנו צריכים לסתום את הפה. זו התחושה שמלווה אותי בימים אלה”.

לא היה חוק וזה מה שהגן עליכם?

“היה שוויון זכויות מתוקף מגילת העצמאות, שהגנה עלי כמו שהיא הגנה על אלון, איתי וירון”.

מונה: “היום יכולים למנוע מאיתנו להיכנס לבריכה או למסעדה מתוקף החוק שמגן רק על מי שיהודי, ואיש לא ייענש על כך”.

כאמל: “אני לא יהודי ואני לא שווה זכויות”.

מונה: “היום החוק מאפשר לא לקבל אותי לעבודה בגלל שאני דרוזית. אין חוק שיגן עלי”.

את חוששת?

“ברור שיש חשש. אני גם לא יודעת מי הבא שיהיה בשלטון, אולי יבוא מישהו חשוך וגזען. את יכולה להבטיח לי שזה לא יקרה? לא, אי אפשר לדעת. המטרה של ביבי לא היתה לפגוע בנו אלא להגן על המדינה. ברור לנו שזו מדינה יהודית, לא חשבנו אחרת. זו המציאות שלנו, אנחנו רוצים שתהיה מדינה יהודית, אנחנו לא משלים את עצמנו, אבל אנחנו רוצים להרגיש בטוחים במדינה שלנו ולהיות חלק ממנה. שייכים. אזרחים. הגיוס לצבא הוא חובתנו, אנחנו לא מתנדבים. אחד מהעקרונות בדת שלנו הוא להיות נאמן למולדת, למקום שבו אתה חי. ככה חונכנו, אלו הם הערכים שלנו. אז עכשיו יש תחושה, אני לא רוצה לומר של סוג ב’ כי אף פעם לא הרגשתי כזו כי זו המדינה שלי, כאן נולדתי, כאן אני מגדלת את ילדי, כאן אני מרגישה הכי שייכת בעולם ולא הייתי רוצה לגור במקום אחר אבל זו תחושת חנק. משהו שמציק ואין הרבה מה לעשות נגד זה. זה סוג של סיוט, ואז את מתעוררת בבוקר ושואלת ‘מה זו המציאות הזו שאליה התעוררתי?’.

בחיים לא חלמתי שדבר כזה יקרה”.

כאמל: “מה שביבי עשה זה לתת לגיטימציה ורישיון לכל הגזענים. ‘אתם בדרך הנכונה, עכשיו תהיו יותר גזענים, כי יש לכם חוק שמגבה אתכם’. זה מה שקרה, וזו ירייה ברגל למדינה, לא לעצמו. הוא הבטיח את הכיסא שלו לקדנציה נוספת לפחות כי הוא צבר הרבה קולות”.

מונה: “להרבה אנשים עלה השתן לראש. ‘כן, אנחנו מדינה יהודית, תרצו או לא תרצו, אתם יכולים ללכת מכאן’. עיין ערך היועץ שלו נתן אשל”.

כאמל: “החוק הזה הולך להביא הרס למדינה כולה, וזה לא קשור רק אלינו, לעדה הדרוזית. לנו יעשו תיקון כלשהו ואיכשהו ישתיקו אותנו”.

מונה: “אבל שום דבר לא יפצה אותנו הפעם. שום דבר. אני רוצה חוק שיגן עלינו, שלא נרגיש אזרחים סוג ב’. במקום שנשמש דוגמה לשאר המיעוטים, פשוט לועגים לנו. אז מה אם התגייסנו, לא מגיע לנו כלום”.

ייתכן שזה קרה בגלל שהדרוזים אף פעם לא מרימים את הראש, קצת כנועים אפילו?

מונה: “ברור”.

כאמל: “יש לנו ארבעה חברי כנסת, מהם שר אחד בממשלה, שאולי הביעו איזו מחאה אבל הם היו צריכים להתנגד לפני שהחוק עבר, לא אחרי. ביבי טיפס על העץ והוא לא יירד ממנו בכזו קלות כי הוא יאבד את כל הקולות שהוא גרף בגלל המהלך. זה הרבה מאוד קולות. הוא מוכן שתהיה פה מלחמה, ואני אומר שתהיה מלחמה בתוך המדינה בגלל החוק הזה. זה לא רק הדרוזים, יש מיעוטים נוספים”.

מונה: “זה בעיקר פוגע בנו, הדרוזים. הוא יכול היה לעשות את זה אחרת – לתת לנו תחושת שייכות, להראות שהוא מגן עלינו”.

כאמל: “מובן לכל אדם במדינה ובכל העולם שזו מדינה יהודית-דמוקרטית עם שוויון לכל אזרחיה, והיום היא לא כזו”.

מונה: “הזכות לשוויון היא משהו בסיסי שלא תלוי בתרומה או בהקרבה. זו המשמעות של מדינה דמוקרטית, אם אני לא טועה”.

כאמל ומונה עמית עם ילדיהם ליאם ולימאי. “לא במקרה בחרנו בחיפה, זו העיר היחידה שבה מתקיים דו קיום"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

“אנחנו נמצאים בסוג של חלום רע”

לאורך כל השיחה זועק כאמל לגזענות שאותה לדבריו הוא חווה תמיד, רק שעכשיו היא בחסות החוק. הוא רחוק מלהיות אופטימי ורואה שחורות. “זה לא שהיינו שווים אי פעם”, הוא מסביר, “אבל היה לי את הביטחון שיש לי גיבוי, שאני שווה. אותו מעסיק שלא רצה לקבל אותי לעבודה ידע שאני יכול לתבוע אותו או ללכת לתקשורת, ואנשים התקפלו ברגע האמת כי ידעו שאני צודק בגלל שהחוק היה איתי. עכשיו הם לא יתקפלו. עכשיו יגידו לי ‘לך הביתה, סלמאת’”.

מונה: “מה אגיד לילד שלי שגדל בחיפה בין יהודים ונחשף לתרבות אחרת? ‘לא קיבלו אותך בגלל שאתה דרוזי’? אני באמת מזועזעת מזה. בנו זה ממש נוגע כי אנחנו חיים את התרבות ואת אורח החיים היהודי. כך החלטנו, זה מבחירה. רצינו לתת לילדים חינוך שונה, שירגישו שייכים. אז מה אני אמורה לומר לבן שלי? אנחנו תלושים, תמיד הרגשנו ככה. מבחינת הערבים – המוסלמים והנוצרים – אנחנו כביכול בוגדים. התחושה היום היא שאני לא לכאן ולא לשם – תלושה, אין שום תחושת שייכות. בעיני יותר מרגש לבחור להיות חלק מהמדינה מאשר משהו שנכפה עלי. כי זה מבחירה”.

כאמל, תהיה מלחמת אחים?

“בטח. אם לא יהיה שינוי דרסטי יהיה פה כאוס. המדינה חוזרת שנים אחורה ולא תצליח להתמודד עם זה. ישראל מתמחה הכי טוב בעולם עם טרור אבל לא עם טרור פנימי. פה זה לא עזה שאתה שם לה כיפת ברזל והולך לישון. אפילו שעזה היא פצצה מתקתקת, להתמודד מולה יותר קל. יצאנו טיפשים ביותר. ברגע שקטלגת אותי כמו מוסלמי שלא משרת ולא תורם, זרקת אותי לכלבים. לאט לאט הדרוזים יפסיקו להתגייס כי למה להם להתגייס? הם יהיו סוג ב’. תהיה הרעה כלפי כל המיעוטים. כמה שלהם גרוע, יהיה יותר גרוע. אנשים יטרקו לנו את הדלת בפנים, יקללו אותנו, והכל בחסות החוק. בדיעבד, עם כל הקשיים שהתמודדתי איתם בילדות, עם כל הגזענות שספגתי, אני יכול להודות שהמעבר לחיפה היה מהלך נכון כי ספגתי גם הרבה דברים טובים. זה מה שאני עושה היום עם הבן שלי, אבל חוק הלאום הוציא לי את האוויר. אני מודאג”.

ואם החוק יתוקן ניתן יהיה לאחות את השבר?

מונה: “זה תלוי, אני לא יודעת. אנחנו נמצאים בסוג של חלום רע”.

כאמל: “אני לא לוקח את הפגיעה באופן אישי. אני פשוט מודאג לגבי העתיד שלא נראה מבטיח אם לא יהיה שינוי. אם יהיה שינוי אשמח מאוד, אחזור לעצמי, אשים פס על כל החשוכים שנתקלתי בהם ועל כל אלו שלא התייחסתי אליהם, אמשיך בדרך שלי וככה אחנך את הבן שלי. כמו שיש חשוכים, יש גם אנשים שלא יפסלו אותך”.

מונה: “על רקע של דת, לאום ומין”.

כאמל: “כאלו שיתנו לו הזדמנות שווה כדי שהוא יוכיח את עצמו. אבל אם החוק לא ישתנה אני לא יודע לומר מה יהיה ולאן נלך. אני לא אופטימי. אצטרך לעשות חישוב מסלול מחדש בחיים כי כל החשוכים קיבלו כוח. עד היום דילגתי עליהם, אבל ביבי הפך את השיח לאלים ובוטה ויועציו שולחים אותנו לסוריה. בחיים לא שמענו כאלה דברים עד שהגיע נתן אשל. בממשלה מתוקנת התבטאות כזו היתה מעיפה אותו תוך 24 שעות”.

אולי לנתניהו נוח שמישהו אחר מביע בקול את מה שהוא חושב.

כאמל: “זה ברור לנו”.

מונה: “הבחירה שלנו היתה לגדל את הילדים בחיפה כדי לתת להם חינוך אחר, כדי שהם יהיו שייכים”.

כאמל: “הפערים מחלחלים. אני חוויתי אותם, ובגלל זה לא אעשה עם הבן שלי את הטעויות שאני עברתי כשבכיתה ה’ חטפתי שוק. בגלל זה רציתי שמינקות הוא ירגיש שיש לו שורשים פה”.

כאמל ומונה עמית. "למה ללבות אש ולהפיץ רעל?"

“זה מה שיהיה פה – סוריה”

כשהיה בן שנה נשלח ליאם לגן בקיבוץ בית העמק כדי להכינו למעבר לעיר הגדולה. הוא מדבר עברית הרבה יותר טוב מערבית – דבר שממש לא מדאיג את הוריו.

בבית אתם לא מדברים ערבית?

מונה: “בינינו אנחנו מדברים המון בעברית”.

כאמל (צוחק): “ככה מזהים דרוזים”.

מונה: “אנשים לא יודעים איך לאכול אותנו. שומעים את הילד מדבר עברית כמו כל ישראלי ואז שומעים אותנו מדברים ערבית. הם לא יודעים איך לאכול את זה”.

כאמל: “תמיד שואלים אותי מה אני ואני עונה ‘אתם לא רואים את הזנב?’”.

ליאם יודע שהוא דרוזי?

“כן, אבל הוא לא בדיוק מבין את ההבדלים כי לא התעמקנו איתו על זה עדיין”.

בבית הספר הוא יקבל ספר תנ”ך.

כאמל: “ידוע, זה חלק מהעניין, זו החבילה. לנו בעדה אין ספרי דת שאני יכול לתת לו לקרוא”.

מונה: “הדת שלנו היא סודית. רק מי שדתי נחשף אליה”.

כאמל: “המשפחה שלי פחות מאמינה בדת. מאמינים באלוהים ובערכים טובים. סוג של אתאיסטים”.

מונה: “לפעמים שואלים אותי אם לא מפריע לי שהוא לא מדבר ערבית שוטף. לא משנה לי איזו שפה הוא מדבר, זה שולי. מה שחשוב לנו זה שהוא יהיה בן אדם טוב, זה מה שמנצח. הוא יודע שדרוזים מדברים ערבית והוא מלמד את הילדים בגן ערבית”.

כאמל: “לא במקרה בחרנו בחיפה, זו העיר היחידה שבה מתקיים דו קיום. הוא לא יהיה עוף מוזר, הוא לא יהיה יחיד בין רבים בקבוצה. במיוחד בבית הספר הריאלי שבו לומדים המון דרוזים. זה מה שחיפשתי – שישתלב אבל עדיין יוכל לשמור על הזהות שלו, להרגיש מהמקום שלו שהוא שייך. חיפה זה המקום האידיאלי, המקום הכי טוב במדינה”.

הכנתם את עצמכם ליום שבו הוא יחזור מבית הספר בוכה כי קראו לו ערבי?

מונה: “לא חשבתי על זה לעומק, אבל זה מטריד”.

כאמל: “זה יקרה, זה ברור. ליאם כבר נתן לי להבין שהוא לא אוהב לומר את השם שלי בגן. כנראה שילדים בגיל הזה כבר מדברים על השוני. הייתי מופתע. ילדים בני 5 לא חושבים על כזה דבר לבדם, הם קולטים הכל, בעיקר את מה שהם שומעים בבית. אנחנו לא תמימים ולא משלים את עצמנו – יש גזענות בכל מקום, רק שעכשיו היא ברישיון. תהנה, תחיה, תהיה גזען, אל תתבייש בזה, תפסול את מי שלא יהודי כי הוא לא שווה, רק אתה שווה”.

זה יביא לאלימות פיזית?

כאמל: “בטח. לחשוכים זה יעשה טוב להתעלל במי שלא יהודי כי הם אינטליגנטים מאוד (צוחק). ביבי נתן תעודה לאנשים שצריך לרסן אותם, אנשים שמבינים רק כוח מילולי או פיזי, כמו הצל ושאר הטיפוסים האלה. הוא נתן להם עכשיו דלק והם מבסוטים כאילו הם עכשיו על אקסטזי. אני מעדיף להיות מופתע לטובה, אבל אני לא אופטימי, כי אני חושב שביבי לא יתקפל. ההתקפלות משמעותה איבוד הכיסא, וזה לא יקרה. לא אכפת לו ממני, לא אכפת לו ממך, אכפת לו רק מעצמו. גם מהמדינה לא אכפת לו. אם הוא מסוגל לצעוק על הורים שכולים, לפוצץ את הישיבה איתם ולעזוב בכעס את החדר אז זה בן אדם שאכפת לו רק מעצמו. המדינה תיחרב, יהיו פה להבות, יהיה כאוס – לא מעניין אותו, העיקר שהוא ייהנה מעוד קדנציה”.

מונה: “איך האמהות שהקריבו את הילדים שלהם מרגישות כרגע? זה הכי עצוב”.

כאמל: “שיעור המתגייסים אצל הדרוזים הוא גבוה משיעור היהודים שמתגייסים – יותר מ־83 אחוז כאשר יותר מחצי הולכים לקרבי. לדרוזים יש יותר מ־400 חללים”.

מונה: “אין בעיה, זו המחויבות שלנו למדינה, אבל מה עכשיו? התחושה היא שלא רוצים אותנו. אומרים לנו שגם אם נשרת וגם אם נקריב את הילדים שלנו אנחנו סוג ב’. לא שכל הזמן היינו שווים, היו פה ושם אפליות, אבל לא משהו גזעני או התבטאויות גזעניות ברמה כזו”.

מה לגבי הערבים?

כאמל: “המלחמה שלנו היא צודקת כי משנת 1957 כרתנו ברית עם המדינה. הגיוס אצלנו הוא חובה. 60 שנה אנחנו עם המדינה, הולכים איתה יד ביד, ומגיע לנו. יש לנו את זכות. המוסלמים, זה לא שלא מגיע להם, זה יהיה גזעני מצדי לומר את זה, הם פה, הם תושבים, אבל הם צריכים לתרום את חלקם. זו כבר מלחמה אחרת, לא שלנו”.

מונה: “זה המקום הבטוח שלנו. כשאת חוזרת מחו”ל את אומרת ‘חזרתי הביתה’, וגם אני מרגישה כך והדבר הראשון שאני רוצה לשמוע זה גלגל”צ. אבל המקום שהיה הכי בטוח בעולם עבורי השתנה”.

כאמל: “60 שנה אני מרגיש בבית, ובהחלטת חוק אחת אני זר”.

מונה: “הרבה שואלים אותי ‘למה את חושבת שזה נגדך? למה את לוקחת את זה קשה ונעלבת?’. החוק אולי לא נגדי ברמת חוק, אבל יש לו המון השלכות שאנשים חשוכים לא מבינים את המשמעויות שלו בעתיד הרחוק”.

כאמל: “הצבא היום יכול להסתדר בלי הדרוזים, אין לנו ספק בכך, אבל במדינה דמוקרטית מגיע לי להיות שווה. במדינת ביבי, שבה יש עם יהודי ועם לא יהודי, אני מיעוט כמו שהייתי, רק בלי שוויון. אפרופו סוריה, זה מה שיהיה פה – סוריה”.

מונה: “ליאם יודע שיש צבא והוא רוצה להתגייס ולהיות לוחם. מה אני אגיד לו?”.

אולי מישהו יתעשת ויעשה תיקון.

כאמל: “מי? אני לא רואה מישהו שיכול להחליף את ביבי. בואו נהיה אמיתיים – אם לא ביבי אז זה יהיה משה כחלון או נפתלי בנט. אותה גברת בשינוי אדרת. עצם זה שיש שתיקה של כולם מלבד כחלון שאמר שזה היה פזיז ובנט שאמר שצריך לעשות משהו עם הדרוזים, לא שמעתי כלום”.

רוב הכפר שלך בחר באביגדור ליברמן בבחירות האחרונות.

“זה הכי מתבקש. הוא ניגן על זה שנאמן זה שווה, ואנחנו הכי נאמנים ושווים, אבל לא עכשיו. מה שהוא שידר זה הכי נוגע בנו, והוא צודק. מי שלא נאמן לא מגיע לו”.

בואו ניגע באיוב קרא.

כאמל: “אין מה לגעת, הוא לא מייצג אותי. הוא לא קיבל את המעמד שלו מהעדה הדרוזית אלא מתומכי ש”ס. זכותו להביע כל דעה. אני לא אקלל אותו ולא אאיים עליו כמו שהוא אומר שהוא מקבל איומים. זכותו, זו מדינה דמוקרטית. הוא בעד חוק הלאום והוא יכול גם להתגייר. אני לא בא אליו בטענות, אבל הוא בטח לא מייצג אותי. תהיי בטוחה שהוא לא מרגיש טוב להיות בכפר שלו. יש הרבה קצינים דרוזים בכירים שהם בעד המתווה שהציע ביבי. אין אחדות מלאה בין כל הדרוזים, וזה בסדר”.

מונה: “אנחנו לא נגד חוק הלאום אנחנו רק מלינים על האי שוויון”.

כאמל: “למה ללבות אש ולהפיץ רעל?”.

מונה: “אנחנו לא מחפשים שתהיה כאן מדינה של דרוזים”.

כאמל: “בהפגנה בכיכר רבין נאם המנהל של בית ספר לאו באק הרב אופק מאיר וזה היה מרגש כל כך. הוא יהודי מאמין, והוא אמר שבתורה כתוב פעמיים שצריך לכבד את הגר. אתם עם שעבר שואה, אתם העם האחרון שצריך להיות גזען ולקטלג את אזרחיו. הרי קטלגו אותך, אז אתה עושה את מה שעשו לך?”.

מונה: “תחשבי על שלטים שאסרו על יהודים להיכנס למקומות באירופה ועל אותם שלטים שיהיו תלויים בחזיתות בתי העסק פה – ‘הכניסה אסורה על מי שלא יהודי’. זו זוועה”.

דרוזים יהגרו מהמדינה?

כאמל: “לא, מה פתאום. גם לא תהיה פה במיידי עריקה מהצבא, אבל אם לא יהיה שינוי בחוק אנשים יעשו זאת בלית ברירה. הרי בשביל מה לשרת את המדינה ששמה אותי באותה משבצת של מוסלמי ששם קצוץ על המדינה? אני לא אשים קצוץ, אבל למה שאתרום לה את חיי? תרמנו, איבדנו, אבל אף אחד לא מעריך, אף אחד לא רואה”.

מונה: “זורקים לנו בפרצוף שקיבלנו אדמות. בואו, תהיו עמוקים יותר, לא כאלו שטחיים”.

כאמל: “אלו החשוכים שבאים לאכול פיתה דרוזית ורואים בתים גדולים, וילות. נכון, אנחנו גרים בבתים גדולים, אבל זה כי כל המשפחה גרה באותו הבית. ההנחה שחייל דרוזי משתחרר ומגיעה לו חלקת אדמה היא נכונה. שני אחיה של מונה השתחררו עכשיו וקיבלו 700 מ”ר במחיר מסובסד כדי לבנות על השטח בית דו משפחתי. זו הטבה, אבל ההטבה הזו באה כי לא מאשרים לנו להתרחב. לא נותנים לשום יישוב דרוזי או ערבי להתפתח, אין תוכניות מתאר שפתאום מאכלסים עוד שטח, להיפך”.

מונה: “את יודעת מה הכי כואב? שאת באה ממשפחה שתורמת למדינה ולתדמיתה, שאלו הערכים שעליהם גדלת מגיל צעיר, ואז מקבלת פצצה לפנים. השתתפתי בפורומים של צעירים בבית הנשיא כששמעון פרס כיהן. הלוואי שהוא היה בחיים, לא נראה לי שהוא היה מסכים לדבר כזה”.

כאמל: “קיבלתי יריקה בפרצוף מראש הממשלה שעושה הכל כדי לפלג את העם, אבל זה יפגע במדינה שהוא אוהב, אם הוא אוהב. מה, כיף לך לראות מדינה מפולגת? מדינה שאזרחיה שונאים האחד את השני? הוא עושה הכל כדי לשמור על כיסאו, זו הסיבה שהוא קבע תקופת צינון לבני גנץ, כדי שהוא יישכח. אם הוא היה נכנס לפוליטיקה איך שהשתחרר אני מאמין שהוא כבר היה ראש ממשלה. מי נשאר? אין אף אלטרנטיבה. ציפיתי שיאיר לפיד ייצא נגד החוק, לא שירכב על הגל כמו שבימין טוענים שהשמאל עושה, אבל הוא שותק”.

מונה: “זה המאבק שלנו, לא של השמאל. אל תזלזלו באינטליגנציה שלנו. תירגעו”.

כאמל: “זה כדי לשסע ולפלג. הם רק צורחים ‘זה השמאל, זה השמאל’ בשביל לחמם את כל הימנים”.

מונה: “ההפגנה הסתיימה באופן מקסים בעיני, בשירת ‘התקווה’”.

לי זה צרם. אתם יכולים לשיר ‘נפש יהודי’?

כאמל: “חשבת שזו צביעות? זה היה בשביל ללכד ולאחד ולהראות שאין לנו בעיה עם היהודים ואין לנו בעיה עם שירת ‘התקווה’ וגם לא עם ‘נפש יהודי’. אין לנו”.

כאמל ומונה עמית בביתם בחיפה. "המדינה תיחרב, יהיו פה להבות" (צילום: חגית הורנשטיין)