גברה וורקו. "רוב המבוגרים יוצאי אתיופיה עובדים בעירייה. הגברים מטאטאים כבישים והנשים עובדות בניקיון" (צילום: חגית הורנשטיין)
גברה וורקו. "רוב המבוגרים יוצאי אתיופיה עובדים בעירייה. הגברים מטאטאים כבישים והנשים עובדות בניקיון" (צילום: חגית הורנשטיין)

“היתה דרישה מהציבור שלנו לייצוג בכל מחיר”

בלי כסף אבל עם הרבה אמונה ועם גב של קהילת יוצאי אתיופיה, גברה (גבי) וורקו, שעומד בראש רשימת קול התושבים, מסתער על מקום במועצת העיר: “עד עכשיו כולם היו תמימים מאוד כמוני. חשבו שמי שמבטיח גם יטפל. אבל ראינו שזה לא קורה ושכל אחד מתעסק בסקטור שלו”

כאשר משפחת וורקו נחתה בנתב”ג והועברה באוטובוס של הסוכנות היהודית לאתר הקרוונים נוה כרמל במבואותיה הדרומיים של חיפה, גברה, שהיה אז בן 16, היה בטוח שהגיע לחניון רכבת ולא לביתו הראשון בארץ המובטחת. שנתיים בילתה המשפחה בקרוון הלא ממוזג שרתח בקיץ והקפיא בחורף, אבל הם לא הפסיקו לחייך ולהודות על מזלם הגדול שהצליחו לעזוב את אתיופיה לאחר ארבע שנים מורטות עצבים שהעבירו בשגרירות ישראל באדיס אבבה.

גברה (גבי) וורקו הלך ללמוד בישיבת בני עקיבא בכפר הרא”ה, שם פגש לראשונה פנים מול פנים את הגזענות. המפגש הזה שינה את חייו. “היינו כ־15 תלמידים יוצאי אתיופיה והתפללנו בבית המדרש הגדול עם ראש הישיבה”, הוא מספר, “השכבה שלנו היתה בהרצאה, והחזן היה תלמיד יוצא אתיופיה. באמצע תפילת 18 נכנס הרב של השכבה, הוריד את הטלית מהחזן והעביר אותה לתלמיד אחר. לא ממש הבנתי את פשר המחזה שראיתי ושאלתי למה”.

למה באמת?

“לא היתה לי תשובה. הנחתי את הסידור בצד ואמרתי לחברים שלי לצאת החוצה. אם אנחנו לא רצויים כחזנים, על אף שיש לנו את היכולת, מתי ניחשב כשווים לשאר התלמידים? כולם יצאו איתי לחדר האוכל, לשם הגיע רב השכבה שצרח עלינו שאנחנו מבזים את הדת, איך עזבנו באמצע תפילה ואיך אנחנו לא מתביישים. אמרתי לו שמי שבאמת ביזה את התפילה זה הוא, שלא התבייש להוריד את הטלית באמצע התפילה ולתת אותה לתלמיד אחר. הוא צרח עלי איך אני מעז לדבר ככה לרב. עניתי שמעכשיו אני לא סופר אותו, לא בתור רב ולא בתור בן אדם. הפגיעה היתה גדולה כל כך שלא יכולתי לסבול אותה. בשביל מה אני שם אם משפילים אותי כך?”.

עזבת?

“כן, בגלל המקרה הזה. רציתי ללמוד תורה, השתתפתי בחידון התנ”ך לעולים חדשים, ועם כל הקושי שהיה לי עם השפה זכיתי במקום שלישי. תכננתי להיות רב. ביקשתי ממנו להתנצל אבל הוא סירב. ראש הישיבה דווקא הצדיק אותנו והתנצל בשמו, אבל אמרתי שאי אפשר להחליק את זה ושהוא חייב להודות בטעותו. לא הייתי שלם עם עצמי להמשיך לראות אותו בישיבה כאילו כלום. ידעתי שזה לא ילך. לא עזבתי את הדת, רק את הישיבה. עברתי לבית ספר ליאו באק, עשיתי בגרויות ונרשמתי לאוניברסיטת חיפה. לאחר שנה עזבתי בגלל בעיות אישיות והתגייסתי לצבא. שירתי במשך שלוש שנים במג”ב בעוטף ירושלים. אני אוהב לשרת את המדינה, 13 שנים עשיתי מילואים, בלי להסס הלכתי כשקראו לי”.

 

גברה וורקו. "הבעיה של ההוא לא פותרת את הבעיה שלי" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

“ממש פוליטיקה קטנה”

וורקו עומד בראש רשימת קול התושבים שתתמודד בבחירות למועצת העיר, והיא רק בת חודש וחצי. זוהי רשימה שמורכבת כולה מיוצאי אתיופיה שרוצים להביא לשינוי אמיתי לתושביה החלשים והמוחלשים של העיר, וזאת לאחר שנים של הבטחות וציפייה לשיפור תנאים ולשינויים מהותיים במצבה של החברה האתיופית – שינוי שלא הגיע.

הוא כבר כמעט בן 42 אך נראה צעיר לגילו, תושב שער העלייה, נשוי ללא ילדים, אבל מקווה שזה יקרה בקרוב. הוא עזב משרה בחברת סונול לאחר 12 שנה כדי לסייע בהבאת כל יהודי אתיופיה שנשארו מאחור, ובשלוש השנים האחרונות הוא משמש כעוזרו הפוליטי של ח”כ ד”ר אברהם נגוסה מהליכוד, שמשמש יו”ר ועדת העלייה והקליטה.

“בבחירות האחרונות עשיתי רבות לבחירתו”, הוא מסביר, “חשוב מאוד שיהיה לנו נציג שנוכל לפנות אליו, שיבין אותנו בשפה שלנו. זה חשוב במיוחד לאוכלוסייה הבוגרת שמתקשה להיכנס למסלול של הישראליות. אנחנו זקוקים לגשר כזה עד שכולם יהיו שווים מבחינה מנטלית, מבחינה תרבותית ומבחינת השפה”.

איך הגעת אליו?

“הוא פעיל כבר יותר מ־30 שנה למען העלייה מאתיופיה. צריך להבין שלעלות ארצה זה לאחר מאבקים ממש מתישים. אף אחד לא מאמין לנו שאנחנו יהודים, ואנחנו צריכים להוכיח את זה בכל יום מחדש. המשפחה שלי שהתה יותר מארבע שנים במחנה המתנה – שנים של סבל – אבל לא התייאשנו. יש עדיין אנשים שנאבקים לעלות ארצה במשך 18 ו־20 שנה. כמעט 80 אחוז מהמשפחות שלהם פה, והם ממתינים שם. ממה שאנחנו יודעים, במחנות מעבר באדיס אבבה ובגונדר נמצאים כיום כ־8,000 יהודים שעזבו את הכפרים והגיעו לערים כדי לעלות ארצה, אבל אז הם קיבלו ‘עצור’ ממשרד הפנים”.

אם המשפחה פה, זה לא ברור שהם גם צריכים להיות פה?

“(מתגלגל מצחוק) ברור למי? לא מסתכלים על האנשים, מסתכלים על מספרים. מי שלא רואה את המציאות כפי שהיא לא מבין שבמדינת ישראל יכול לקרות דבר כזה. המשפחות האלה סובלות – גם אלו שבארץ וגם אלו שנשארו שם. המשפחה פה היא אנשים קשי יום שמנסים לשרוד את החודש, ומהמעט שהם מרוויחים מעבודת כפיים הם צריכים להחזיק את המשפחות שם. הם עזבו את הכפרים, הם לא עובדים, אין להם שום דבר מלבד התקווה לעלות לישראל. אין להם אפילו מזוודה, הם מחכים שם בלי כלום. יש כאלה שיוצאים לקבץ נדבות, יש צעירות שמוכרות את הגוף שלהן. מתרחשת שם קטסטרופה, והמדינה מתעסקת רק במספרים. לא מסתכלים על האנשים”.

זה קשור במי שמאייש את לשכת השר במשרד הפנים?

“זה קשור. כשהממשלה הנוכחית קמה סילבן שלום היה שר הפנים והוא הביע נכונות להעלות את כל היהודים שנשארו מאחור – 9,300 ממתינים. זו החלטה משנת 2015 שלפיה עד סוף שנת 2020 מעלים את כולם. בפועל העלו 1,300 עולים. איך בזמן שנותר יעלו עוד 8,000? אם שלום היה נשאר בתפקיד זה היה מתבצע מזמן, אבל מי שכרגע במשרד הפנים (אריה דרעי; ח”ה) נוח לו, מסיבה שאני לא מבין, לא לראות אנשים, רק מספרים. דווקא האב הרוחני של ש”ס, הרב עובדיה יוסף, היה הראשון שיצא נגד כל הרבנים הגדולים שאמרו שהאתיופים הם ספק יהודים. מישהו בש”ס צריך לשמור על המורשת שלו. כרגע מי שנמצא מתעלם מהפסיקה של הרב. משתמשים בו לקמפיין בחירות, אבל את המורשת שלו לא מקיימים. זאת ממש פוליטיקה קטנה”.

גם ח”כ נגוסה לא ממש מצליח להזיז עניינים.

“הוא מנסה, אבל הוא כולה חבר כנסת ולא שר, ואנחנו יודעים מהו הכוח של חבר כנסת. הפוליטיקה מורכבת מכל כך הרבה דעות, ולפעמים נראה שכל אחד בקואליציה מנהל מדיניות משלו. גם לראש הממשלה בנימין נתניהו אין הרבה תמרון בנושא – הוא לא יפרק ממשלה בגלל כמה אלפים שממילא לא ממש מאמינים להם שהם יהודים”.

היום, אחרי 25 שנים בישראל, מה אתה אומר לממתינים על העלייה ארצה?

“הלוואי שיכולתי להגיד שלא כדאי לבוא לישראל. אמנם המדינה חתכה בבשר החי כשהחליטה שחלק מהמשפחה הזו היא כשרה וחלק לא, אבל הממתינים רק רוצים להתחבר מחדש למשפחה שלהם, לחיות לצדה. יותר מ־2,000 שנה התפללנו לירושלים”.

תמיד ידעת שאתה יהודי?

“תמיד. גרנו בכפר משלנו ולא היתה בו כניסה לנוצרים. אני בעצמי קיבלתי מכות כמה פעמים בגלל שאני יהודי, לא בגלל שאני לא בא להם בטוב. במשך 2,000 שנה נחשבנו שם לפולשים, נידו אותנו כי אנחנו יהודים. וגם כאן לא מקבלים אותנו, אולי בגלל שאנחנו שחורים. את הזהות שלי ואת היהדות שלי אני לא צריך להוכיח. אם מישהו ילך לאזורים הכפריים שבהם גרנו, הנוצרים יהיו הראשונים שיעידו שאנחנו יהודים וישראלים”.

היהדות שלך היתה מוטלת בספק?

“בטח, הייתי צריך להתגייר לחומרה. כשהגעתי רשמו במשרד הפנים שאני גר. גר שהתגייר. לא ראו אותנו כיהודים ציונים עם כמיהה מטורפת לחיות בארץ ישראל, החליטו שרצינו רק לשפר איכות חיים, ולכן רצו להשפיל אותנו. זה לא שלימדו אותי דברים חדשים. במשך שלושה ימים נשלחתי למקווה, הקזתי דם וקיבלתי תעודה. זו מעין שליטה בנו – לא לתת לנו בקלות לחיות פה. רוצה לבוא? יש לנו תנאים משלנו. אגב היום העולים לומדים יהדות במרכז הקליטה במשך יותר משנה, ואחר כך הם צריכים להיבחן. אם הם עברו את כל התלאות האלה מותר להם להיכנס למקווה ולהקזת דם. רק אחר כך מקבלים תעודת כשרות”.

רוב האתיופים לומדים בחינוך התורני.

“והמשחק פה הוא לא בקשר לדת. כמה שאני אוהב את המדינה, יש פה עניין שאנחנו לא מבינים וזה לא יהדות, זה משהו אחר. אנחנו מרגישים כמו נטע זר שבא לכאן. אולי בעוד 200 שנה נרגיש שייכות. לפני 50 שנה הגיעו לכאן כ־40 חלוצים שרצו לעלות ארצה. המדינה לא ממש ידעה מה לעשות איתם והורתה להם לחזור בחזרה. הם התקוממו ואמרו שהם יהודים, שהם מקיימים את המצוות, שיש להם קייסים שהם רבני הדת, ועדיין לא האמינו להם. החלוצים לא האמינו שלאחר שהם סוף סוף הגיעו לארץ המובטחת רוצים לגרש אותם. המדינה ענתה שאם הם רוצים להישאר יש תנאי – לעבור גיור. זו הפעם הראשונה שגיירו יהודים. לא היתה להם ברירה, הם יכלו לצעוק עד מחר, אבל היו חייבים לציית”.

 

גברה וורקו במפגש לקראת הבחירות. "האינטרס הראשון שצריך להיות לכל מנהיג מקומי בחיפה הוא להרים את החלשים כדי שהם לא יהיו לנטל” (צילום מתוך דף הפייסבוק של גברה וורקו)

 

 

“הנוער הולך לאיבוד”

לאחר שלוש שנים בפרלמנט ואפס משיכה לעולם הפוליטיקה, המציאות שעולה על כל דמיון הכריחה את וורקו להיכנס עמוק יותר אל קרביה בניסיון לעשות שינוי אמיתי בשכונות המוחלשות, אחרת תושביהן יישאבו לתהום עמוקה עוד יותר, ואת זה הוא רוצה למנוע.

למה אתיופים צריכים סיעה משלהם במועצת העיר? זה רק יבדל אותם.

“אני יודע שצריכה להיות אינטגרציה ושצריך להשתלב בחברה הישראלית. נכון, לא צריך שיהיה לנו ייצוג בנפרד, אבל האוכלוסייה המבוגרת צריכה ייצוג כי אף אחד לא מטפל בה. אני נמצא בארץ 25 שנה, וחשבתי בתמימות שיסתכלו עלינו כחלק מהחברה, שיטפלו בבעיות שלנו כמו שמטפלים בבעיות של כולם, אבל זה לא קורה”.

גם ברמה המקומית?

“בוודאי. לפני שהקמתי את הרשימה הלכתי עם פעילים להיפגש עם ראש העיר יונה יהב. כמה שהוא משקיע ועושה, בסופו של דבר יש הרבה דברים שהוא לא מודע אליהם ושלא מגיעים לאוזניים הנכונות, ומכאן שהבעיות לא מטופלות. אמרתי לו שאין לנו ייצוג, הצעתי לו לקחת אחד מאיתנו, לשלבו ברשימה שלו וכולנו נתגייס לעבוד בשבילו – כך נוכל לפתור בעיות ביחד. הוא אמר שאין לו מקום ריאלי בשבילנו, אז מבחינתנו זה כמו לשבת בבית. אם אני יודע שהמועמד במקום התשיעי לא ייכנס, בשביל מה להיות שם? אני רוצה להשפיע. ייאמר לזכותו של יהב שהוא היה בסדר איתנו, אבל החלטנו שאם כך, לא נסתמך על אנשים ונרים רשימה בעצמנו. אנשים הפחידו אותי שלא אצליח כי אין לי כסף, אבל ידעתי שיש לי אנשים. היתה דרישה מהציבור שלנו לייצוג בכל מחיר. העובדה שאין כסף לא תעצור אותנו מלשמור על הזכויות שלנו ומלטפל בבעיות שלנו. הנוער הולך לאיבוד, הוא לא מקבל שום טיפול”.

כל בני הנוער בשכונות המצוקה לא זוכים לטיפול, לא רק אתיופים.

“נכון, אבל הבעיה של ההוא לא פותרת את הבעיה שלי. אני רוצה שהבעיה שלי תיפתר גם בשביל חיפה. זוהי עיר חזקה, עשירה, אבל אם לא תטפל בעניי עירך, עם הזמן היא תהפוך להיות עיר חלשה. האינטרס הגדול והראשון שצריך להיות לכל מנהיג מקומי בחיפה הוא להרים את החלשים כדי שהם לא יהיו לנטל. אם נקפיץ אותם נרוויח, אבל אם נסתכל על החלשים כעל חלשים ולא נטפל בבעיה, גם השכונות החזקות יסבלו משכונות המצוקה. אם לא נציף את הבעיה אז עולם כמנהגו ינהג וחיפה תישאב למטה. זה לא יהיה כדאי”.

איך אתה מתכוון לעשות את זה?

“יש לי כמה יעדים ודברים דחופים שאקח על עצמי לטפל. אני גם לא מתכוון להזניח את נושא הקשישים. כל העולים החדשים, במיוחד עולי אתיופיה, מרגישים בדידות. אין להם מקום התכנסות, אין להם מועדון קשישים, אין להם איפה להעביר את הזמן מהבוקר עד הערב, עד שאיזה ילד שלהם יחזור מהעבודה ואולי ישאל אותם לשלומם. הם מעבירים את הזמן בספסל בשכונה, סופרים כמה רכבים עברו. בקיץ לוהט, בחורף קר, אז הם מסתגרים בבית. הם מבודדים מהעולם ונכנסים לדיכאון. למה שהם לא יישבו ביחד במועדון בכל מזג אוויר, ידברו קצת, ינקו טיפה את הראש. זה יכול להוסיף משהו לחיים שלהם. באזור שבו אני גר העירייה אטמה 14 מקלטים צמודי בניין כדי למנוע כניסה של גורמים שונים. אם מחר תפרוץ מלחמה ויפלו טילים אין לנו איפה להתגונן. הבניינים שאני גר בהם עומדים לקרוס. אם טיל עובר ככה סתם בטעות – לא נופל אצלנו אלא רק עובר למעלה – הבניינים מתפרקים. ביקשתי לפתוח את המקלטים ולסדר תשתיות. אמרו לי ‘בשביל מה? המקלטים האלה זה כבר פאסה, לא צריך אותם. בשנת 2006 נפגעו אנשים בגלל שרצו למקלטים, אז שבו מתחת למדרגות’. זו התשובה שקיבלתי. כמה זמן בן אדם יכול לשבת מתחת למדרגות? חייבים לטפל קודם כל בביטחון האישי של התושבים. אנשים נכנסים לחרדות בגלל שאין להם לאן ללכת אם יקרה משהו. אין להם אפילו תקווה למשהו טוב. אם יעשו פינוי-בינוי ולכל דירה יהיה ממ”ד, זה יכול להיות רעיון טוב. אנחנו חשופים. אם יקרה משהו אנחנו נהיה הראשונים שנלך. נקודה נוספת שאתן עליה את הדעת היא בריחת הצעירים למרכז. האם לחיפה מתאים שהצעירים יברחו? אם זה יימשך נישאר עם הקשישים ועם הבעיות. איזו מין עיר תהיה פה?”.

נראה לך שהבעיה של בריחת הצעירים תיפתר?

“למה לא? אולי זה עניין של סדר עדיפויות, אבל אני מאמין שיש מה לעשות. צריך להציע דברים שיגרמו להם להישאר. אם לא מציעים לך כלום ולא נותנים לך תקווה, אז אין לך אופק, אין שום דבר, ואתה קם והולך. אבל אם יגידו לך שיש כמה אלטרנטיבות לעבודה אז בוודאי שכל צעיר יעדיף להיות ליד המשפחה, לגדל את הילדים עם עזרה של הסבא והסבתא ולהישאר פה. כשאני מתמקד באוכלוסיות החלשות אז חשוב לדעת שרוב המבוגרים יוצאי אתיופיה עובדים בעירייה. הגברים מטאטאים כבישים והנשים עובדות בניקיון. במקומות שבהם צריך להפעיל את הראש אין אתיופי אחד. זה לא שאין צעירים מלומדים בעלי תואר עם שאיפות, פשוט יש אנשים שעדיין לא החליפו את הדיסקט ועדיין חושבים שיוצאי אתיופיה לא יצליחו בבניין העירייה. זה המחסום. עדיין לא פתחו את הדלת, אבל ברגע שהיא תיפתח, כמו המבוגרים שהם מסורים ומקרצפים את הכביש בלי הפסקה, גם הצעירים יצליחו כי יש להם מוסר עבודה. הם יעבדו כמו שצריך, רק צריך להחליף דיסקט, לתת לנו הזדמנות ולנסות אותנו. אז נוכל לגדל דור צעיר שיבין שיש לו לאן לשאוף. כשאין לך אופק, כשאין לך תקווה, זה יגיע למקומות שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם. כבר היום אנחנו רואים צעירים שותים ועוסקים בפשיעה. זו פצצה מתקתקת לכל החברה. חייבים לטפל בכך עכשיו כי אם נזניח זה יתפשט. בדיוק כמו שריפה שמתחילה בקטן ושאפשר לכבות אותה ביריקה. אבל כשלא מנסים לכבות אותה מההתחלה, גם סופר טאנקר לא יעזור”.

ברשימה שלך יש ייצוג גדול לקרית חיים. כמה אתיופים יש בקריה?

“יש ריכוז גדול של 700 משפחות. בחיפה יש יוצאי אתיופיה בשכונות נוה פז, נוה יוסף, נוה דוד ושער העלייה – קרוב ל־900 בתי אב”.

הקהילה האתיופית יוצאת לבחור?

“כן. עד עכשיו כולם היו תמימים מאוד כמוני. חשבו שמי שמבטיח גם יטפל. אבל ראינו שזה לא קורה ושכל אחד מתעסק בסקטור שלו. הם כנראה יבחרו ביהב שוב”.

במי אתה תבחר לראשות עיר?

“לא גיבשתי דעה ואני לא יוצא בהצהרות. את חלקם אני לא כל כך מכיר, אבל את יהב הכרתי כי הוא כבר 15 שנים בתפקיד. אני יודע שבנוה פז מחכים כבר שתי מערכות בחירות עם הבטחות לבנות בית התכנסות לאנשי השכונה, וזה לא קרה למרות שראש העיר הבטיח. זה מקום חשוב לאנשי השכונה – שם אמורים להתקיים כל השמחות, ערבי תרבות ואפילו לוויות. לפני חמש שנים הוא הגיע, אנשים חיכו לו, והוא אמר שבמהלך הקדנציה הנוכחית הוא יבנה את בית ההתכנסות. בינתיים הקדנציה חלפה ושום דבר לא נבנה. הבנתי שגם השנה הוא נתן את אותה ההבטחה, ואני מקווה שהוא יקיים אותה. ההתמודדות שלי למועצת העיר היא לא כדי להגיד ‘הייתי’. אם אראה שמישהו מטפל בבעיות שמפריעות לי, אז כמו ש־25 שנים ישבתי בשקט, אמשיך להיות בשקט ולא אפריע לאף אחד. אעזור לכל מי שצריך כמו שעשיתי עד עכשיו, גם אם לא יצאתי בהצהרות שאני תומך בזה או מתנגד לאחר. אם אראה מישהו שבא לעבוד לטובת הציבור ולא לעבוד על הציבור, אשב בצד. אני מקווה שבבחירות אמצא את האנשים הנכונים שיתחברו לציבור ויבינו מה הוא רוצה וצריך. עד עכשיו לא ראיתי אף מועמד לראשות העיר שהגיע לשכונות. בתכל’ס, הם הולכים לאזורים החזקים. אותנו כנראה לוקחים כמובן מאליו, הם חושבים שאנחנו בידיים שלהם. זה עצוב. אם מתמודד היה מסתכל למטה – לא עכשיו לפני הבחירות אלא לפני שנתיים-שלוש – ורואה את המצוקות של האנשים, הוא לא צריך היה לעשות קמפיין. הוא היה נבחר בקלות. אבל כשאתה לא עושה כל הקדנציה, לפני הבחירות אתה נזכר להפוך כבישים, להקים כיכרות, לצבוע. זה לא קורה רק בחיפה אלא בכל עיר. איפה הייתם חמש שנים? מזל שיש בחירות. הכביש של בית העלמין שדה יהושע היה כולו מלא בורות. עכשיו אוטוסטרדה. חלק”.

מילה לסיום על עינת קליש רותם.

“אם את לא מסוגלת לציית לחוק אל תתמודדי. אם היו פוסלים אותי כי עשיתי משהו בניגוד לחוק לא היתה לי אף טענה לאף אחד”. 

 

גברה וורקו. "עד עכשיו כולם היו תמימים מאוד כמוני" (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון


 

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

3 תגובות
  1. אדם

    אם יהב מפסיד כבר אמר לסביבתו שלא ישאר במועצה משמע חיפה לא מזיזה לו רק הכסא והכיבודים

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    לפי מה שהבנתי הוא לא יהודי אלא נוצרי, אומנם התגייר והכל אבל משייך את עצמו לנצרות וחי כנוצרי (כניסות והכל), כאשר הכנסייה שלהם נמצאת בירושלים, תוכלו לראות אותו שם הרבה
    זאת קבוצה נוצרית שמטרתה להעלות כמה שיותר אתיופים נוצרים לארץ כאילו מכח השבות ולהשתלט על הארץ
    הם תופסים עמדות מפתח בארץ ( אברהם נגוסה בכנסת, באוניברסיטאות וכו)
    ראו הוזהרתם, אל תבחרו בו!!

  3. אנונימית

    אין סיבה לפחד להשתלטות זה מזכיר את תורתו של היטלר.ומי שיש לו רבע יהדות אז נחשב ליהודי.מה העניין.

🔔

עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר