אסף כץ. "ביקשתי וקנו לי ברביות, ועיצבתי להן שמלות בכל מיני סגנונות"
אסף כץ. "ביקשתי וקנו לי ברביות, ועיצבתי להן שמלות בכל מיני סגנונות"

“אני חייב שיהיה פסל סביבתי שלי בחיפה. חייב”

אסף כץ, שכבר הספיק לעצב שמלות לזמרות אמה שפלן ומרינה מקסימיליאן, ובן זוגו אבי לויסטון, שטיפל בשיערה של אותה שפלן בביקורה בארץ, מטפחים סטודיו משותף ברמת אשכול. “כסף לא חסר לי”, אומר כץ, “יש לי מספיק, ואני מחפש מעבר, משהו עם ערך מוסף”

פורסם בתאריך: 8.12.18 08:31

כשאת סלבריטאית מה־A LIST, נגיד בהוליווד (אבל לא רק שם), את מחזיקה צוות גדול שכל תפקידו הוא לגרום לך להיראות הכי טוב שאפשר. הסטייליסטית הצמודה שלך תדאג להתאים את הסנדל הנכון לשמלה הנכונה, וצוות הגלאם יצמיד לך תוספות משיער טבעי וידביק לך ציפורניים מחומר קצת פחות טבעי. השמלה שהמלבישה תבחר בשבילך תהיה אחת מתוך סדרה של שמלות נשף שנשלחו אלייך מעבר לים ושאותן עיצבו מעצבי על של בתי האופנה הכי יוקרתיים בעולם אשר מתחרים ביניהם על הזכות להלביש אותך. זאת כמובן אם את יודעת להחזיק בגד, ואז גם תקבלי תשלום עבור ההבלחה אל מול כל הפלאשים על השטיח האדום.
בארץ המצב הוא טיפה שונה. אירוע שטיח אדום הוא בסך הכל עוד תוכנית שעלתה בפריים טיים כי פה הכל הרבה יותר קטן וגם קצת פחות נוצץ, אבל יש מי שיודע לעשות מהלימון הזה לימונדה. “שיטת מצליח” עובדת לאסף כץ, מעצב שמלות כלה וערב, שכיוון למטרה ופגע. פעמיים. בפעם הראשונה הוא עיצב שמלה לאמה שפלן ובפעם השנייה, רק לפני כמה שבועות, כשמרינה מקסימיליאן לבשה שמלה בעיצובו בתוכנית הגמר של “The Four” – תוכנית מוזיקלית עם רייטינג נמוך של רשת.

כץ נולד לפני 36 שנים בנוה שאנן לאמא ממוצא עיראקי ולאב חצי רוסי חצי רומני, ויש לו שתי אחיות ואח. בצבא הוא היה מש”ק משמעת בחיל הים, ולאחר השחרור הוא השתחרר באמת במשך שנה באילת כדי לחוות חופש, שמש וים.

איזה ילד היית?

“קודם כל הייתי ילד אינטליגנט מאוד עם שפה עשירה. תמיד התעניינתי בחיות. במשך ארבע שנים גידלתי טווס, יונים וברווזים. תמיד התעסקתי בטבע. הייתי מקובל בחברה, בדרך כלל המנהיג, זה שעושה גלים. תמיד הייתי סטייליסט. לקחתי חברים מבית הספר ועשיתי להם סטיילינג. לקחתי אותם לכל מיני חנויות בעיר התחתית כי לזה הספיק התקציב שלנו. גם לבנות הייתי עושה סטיילינג. חייתי את זה מגיל צעיר”.

עיצוב אופנה זה חלום ילדות?

“עיצוב אופנה משך אותי מגיל צעיר מאוד. הייתי מלביש בובות, מכין להן שמלות”.

בובות של אחיותיך?

“לא, היו לי משלי. ביקשתי וקנו לי ברביות, ועיצבתי להן שמלות בכל מיני סגנונות. אספתי כל מיני חומרים, פיסות עור ולייקרות. אהבתי לחוש את זה. אני אוהב את הקטע של ליצור למשהו מוחשי את מה שיש לי בדמיון – אם זה בפיסול ואם זה בשמלות שאני מעצב. אני חייב לגעת ולהרגיש ולהגשים את הדמיון”.

מתי יצאת מהארון?

“מאוחר יחסית, בגיל 19 בערך. בבית ידעו עלי עוד כשהייתי ילד, אבל היה להם את הספק הזה, את חוסר הרצון להאמין לזה”.

 

אסף כץ ואבי לויסטון. "יש לנו קשר מיוחד שהוא כבר מעבר לזוגיות, כמו אחים. אנחנו גוף אחד”

 

סבתא רבתא שעלתה עם חליפה למעברה

לאחר האפיזודה באילת חזר כץ לחיפה ונרשם ללימודי עיצוב אופנה במכללת ויצו, שאותם הוא סיים בהצטיינות ונקלט בשוק העבודה. יובל כספין, שהיה אחד מאנשי המקצוע שהגיעו להעביר ביקורת בהגשה של עבודות סוף השנה, הרעיף עליו תשבחות.

“הוא החמיא לי ואמר שזו רמה של חו”ל, רמת תפירה שלא רואים כאן בארץ”, נזכר כץ, “מאז שאני מכיר את עצמי, כשאני עושה משהו באמנות הוא חייב להיות ברמת ביצוע נעימה לעין, ששום דבר לא ייראה מרושל. הכל צריך להיות ריאליסטי ומדויק מאוד. זה ניכר בדגמים שלי. אני אוהב ליצור נישה משלי עם מראה ייחודי ולהשתמש בבדים רכים ונשיים. אני אוהב להבליט את גוף האשה, וגם ליצור לה אותו מחדש אם היא צריכה. זה חשוב לי מאוד. אני מעצב עם המון אהבה ועם דחף פנימי לתת לאשה את הניצוץ בעיניים. כשאני רואה מישהי מאושרת מהיצירה שלי ומציגה אותה לאנשים שהיא הכי אוהבת זה הפידבק מבחינתי”.

אתה מפרגן לנשים.

“מפרגן מאוד. בשנה האחרונה של הלימודים התמקדנו בשמלות כלה וערב כדי להתמקצע בתחום. כבר באותה התקופה מישהי שמעה עלי בחנות שבה הייתי קונה בדים, ולפני שסיימתי ללמוד כבר עיצבתי שמלה לכלה הראשונה שלי. עד היום אנחנו בקשר. העיצוב בא לי כדחף, ועיצבתי גם לי. לקחתי ג’ינסים, עשיתי להם קרעים ופתחים, צבעתי אותם בכל מיני צבעים וצורות מעניינות והדבקתי עליהם תחרות וכל מיני קריסטלים. הייתי מעשיר. את מה שהיום אנחנו רואים בחנויות עשיתי כבר אז. הדבקתי אבני סברובסקי על טישירטים ועוד כל מיני קשקושים כאלה. אהבתי לקחת משהו קיים ולתת לו את הטאץ’ שלי – לגזור שרוולים, לגזור מחשוף. עד היום אני חייב לגזור את החולצות שלי כדי שיהיה לי נוח. תמיד אהבתי את הטאץ’ הזה, תמיד אהבתי את האסתטיקה. מסבתא שלי אני שומע עד היום ש’כבוד האדם בלבושו’. זה בא עם מבטא עיראקי. הלבוש חשוב לה מאוד. היא תמיד מתוקתקת. סבתא רבתא שלי היתה לובשת חליפות. הם בדיוק עלו ארצה למעברה, והיא היתה עם החליפות שלה. היא היתה אשה נערצת ונחשבת בנוה דוד, כזו שלא היתה מדברת עם כל אחד. גדלנו על קטע כזה של כבוד – להתלבש ולהיראות כמו שצריך. זו אסתטיקה. משם היו כל מיני נקודות כאלה בחיים שהפנו אותי להתמקד דווקא בעיצוב אופנה”.

מה היתה העבודה הראשונה שלך?

“לפני הגשת עבודת הגמר ותצוגת האופנה שהיא הפינאלה של התואר קיבלתי טלפון ממעצבת שמלות כלה בנצרת עלית ששמעה עלי מאחת מהתלמידות שלמדו איתי. במשך שמונה חודשים הייתי נוסע לנצרת וניהלתי את כל מערך העיצוב ואת הפגישות עם הלקוחות. עיצוב אישי היה ממש חזק שם. היה לי חדר עם קטלוגים ובדים, ישבתי עם נשים מהמגזר ועשיתי להן הרבה עיצובים אישיים”.

הרבה נצנצים.

“הרבה נצנצים, הרבה טולים – זה מה שמכר וזה הלך מעולה. עזבתי כי היה לי קשה עם התחבורה לשם. אחרי זה עבדתי בסלונים באזור ששיווקו שמלות גם לאירופה, והייתי חלק ממערך העיצוב. תמיד עניין אותי לעבוד במקומות ברמה גבוהה. לא התפשרתי, אני לא אוהב להתפשר”.

מתי החלטת להיות עצמאי?

“בזמן שהייתי שכיר עבדתי גם בבית. היה לי חדר עבודה עם מכונת תפירה וקיבלתי הזמנות במשך שנתיים וחצי. הבנתי שבעצם זה שאני מעצב בבית אני מכניס הרבה יותר ממה שאני מרוויח במשכורת, ואז החלטתי שזהו, אני כבר לא צריך להיות שכיר, יש לי מספיק עבודה כעצמאי”.

 

אמה שפלן עם כץ ולויסטון. "אני לא מצטער שנתתי לה שמלה בחינם"

 

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

 

סלון שנראה כמו רחוב ציורי בפריז

לפני עשר שנים הכיר כץ את אבי לויסטון – מעצב שיער כמעט בן גילו שעלה ארצה מצרפת רק שנה קודם לכן. הם הכירו בהשקה של מגזין אופנה במועדון הלונה, ושניהם היו אחרי פרידות מבני זוג אחרים והתחברו. לויסטון נולד בפתח תקוה, וכשהיה בן 3 עזב עם הוריו לפריז. הוא עבד במספרות נחשבות, ולאחר 20 שנה בבירת צרפת הוא חזר לארץ ועבד בסלון כלות. כאשר הקשר עוד היה טרי החלו השניים לעבוד ביחד באותו סלון, וכעבור שלוש שנים פרשו לדרך עצמאית ופתחו סלון מושקע מאוד בשכונת רמת אשכול, כשהחלוקה ביניהם היא ברורה מאוד.

“אנחנו כאן כבר שמונה שנים”, מספר כץ, “התחלנו להיכנס למודעות של תושבות השכונה, ועם הזמן החלו להגיע אלינו נשים מכל חיפה, וגם מנצרת, מצפת ומהמרכז. תפסתי את הנישה שלי. יש לי גם נשים שהכרתי בקהילה היהודית בפריז דרך אבי, כל מיני קודקודיות שנחשבות שם לידועניות. אם הן אומרות שיש את המעצב הזה מישראל, אז כולן מזמינות. זה עובד מעולה, בוודאי ביחס למרחק ולתקשורת. אגב, גם בדים אני מזמין מפריז. אני רוצה להיות ייחודי בסגנון שלי ולא להתערבב עם כל התחרות שיש פה בארץ”.

שרדתם יפה ביחד על אף ההתחלה הלחוצה.

“זה היה לחוץ מאוד אבל זה מה שגרם לנו להיות בקשר טוב כל כך. היו לנו שורשים חזקים והתחלנו לפרוח ביחד. יש לנו קשר מיוחד שהוא כבר מעבר לזוגיות, כמו אחים. אנחנו גוף אחד”.

גם לו יש נגיעות בעיצוב?

“אבי מעולה בעיצוב פנים. הוא תמיד עיצב לנו את הבתים, הוא עיצב פה את הסלון שנראה כמו רחוב פריזאי”.

נשמע שהוא הרבה יותר ממעצב שיער.

“אבי הוא מומחה למהפכים. המון נשים מגיעות אליו כדי לעשות מהפך במראה, מהפך תדמיתי. הוא עובד בשיתוף פעולה עם בית הספר לאיפור של סיגל תדמור. הנשים מגיעות למהפך של סטיילינג, לומדות איזה איפור מתאים להן, ואבי נותן לכל אחת הסבר מה יתאים לה לפי מבנה הפנים ואיזה גוון שיער יתאים לגוון עור הפנים ולצבע העיניים. הוא עושה להן שם ממש הצגה – הדגמה של מופע של צבע ותספורת. זה עובד חזק מאוד”.

בוא נדבר קצת על נשים עם קול אדיר שעושות לך את זה.

“אני אוהב כמה גוונים של קול ויש לי שמיעה מוזיקלית טובה. לא תמיד בעלות הקול הגבוה הן הפייבוריטיות שלי. מילדות אני שומע את שפלן ואוהב את הסגנון ואת הקול שלה. זה תמיד סוחף אותי לשמוע אותה ומרים אותי אנרגטית. מוזיקה עושה לי טוב. כשהבנתי שהיא מתכוונת להגיע לארץ היה לי ברור שאלך להופעה, אבל רציתי גם מעבר לזה – להכיר אותה, להתחכך באמן עצמו”.

איך מתחככים באמן בין לאומי?

“סיפרתי לחברה שבמקרה הגיעה למספרה ששפלן עומדת להגיע ושכדאי גם לה לקנות כרטיס, והיא אמרה לי שמי שמביאה אותה לארץ זו חברה שלה. אמרתי לה שאם החברה שלה מביאה אותה לארץ אז כדאי לחשוב איך אני משתלב ויותר כדאי שהיא תלבש שמלה שלי בהופעה”.

זה לא קצת מגלומני לחשוב ככה?

“לא, דווקא בזה לא. יש דברים אחרים שבהם אני יותר עניו, אבל בדברים האלה לא. אני גם שר יפה, הייתי בלהקת שוב על הבמה שהפכה בהמשך ללהקת סטיגמה. אהבתי את הבמה. לפנות לאמן ולדבר איתו זה קטע מאוד נגיש לי”.

נחזור לשפלן.

“דיברנו עם החברה ואמרנו לה שנשמח מאוד אם אבי יסרק אותה ואני אלביש אותה עם שמלה שלי. היא היתה אמורה להופיע בהיכל הספורט ברוממה, פה קרוב, וזה יהיה מושלם גם לה. היא אמרה ‘תקשיבו, מחר בבוקר אני מגיעה, אצלם את המקום, נדבר קצת, אראה את העיצובים, ואם הכל יסתדר אדבר עם האמרגן שלה ונקבע’. וכך היה. היא שלחה את התמונות והכל נסגר. התכנון היה שהיא תבוא לפה לפני ההופעה, תתארגן כאן ותיסע להיכל הספורט”.

נו, איזה מתח.

“בסופו של דבר, בגלל קוצר בזמן היינו צריכים אנחנו לנסוע להיכל. לקחתי את השמלות שלי במזוודה – שמונה שמלות שחשבתי שיתאימו לה. שמתי אותן באוטו ואמרתי לאבי שלאחר שהוא ירגיש בנוח איתה תוך כדי שהוא מסדר לה את השיער שיגיד לה שהבאתי שמלות במיוחד בשבילה. יש לה קול של ילדה בת 13 – עדין ודק מאוד. מטורף איך מהקול הקטן הזה היא מגיעה לגבהים המטורפים שלה. אבי סירק אותה ודיבר איתה בצרפתית – היא הרי פריזאית – והציג אותי. באותו היום הייתי האסיסטנט שלו, העברתי לו את הבייביליס (צוחק). הוא שאל אם אפשר להראות לה את השמלות, והיא ענתה שהיא תשמח לראות אותן. הלכתי לאט לכיוון הדלת, מאוד קלאסה, אבל איך שיצאתי משם דפקתי ריצה לאוטו ותוך חמש דקות חזרתי עם כל שמונה השמלות. היא נדלקה על שתיים. שמלת פאייטים שחורה מטורפת ועוד אחת שבדיוק סיימתי לתפור – שמלת פרנזים צמודה לגוף עם שובל, מלאה בפרחים באזור החזה. היא ראתה את השמלה ואמרה שמתוכננת לה בקרוב הופעה בדאבוס בשווייץ ושהיא חייבת את השמלה הזו. שבע דקות לפני ההופעה, במקום לעשות חימום לקול, היא ביקשה למדוד את השמלה כדי שאעשה לה תיקונים. אין לה מותניים לאשה הזו, היא כזו פצפונת. היא הראתה את השמלה לאמרגן שלה, הם התלהבו מאוד, והיא אמרה שסגנון כמו שלי זה משהו שקשה למצוא, שהיא תמיד מחפשת שמלות להופעות אצל טובי המעצבים בפריז ושיש לי סגנון שהיא אוהבת מאוד. עשיתי לה מדידות ככה, צ’יק צ’ק. למחרת היא היתה בריאיון בערוץ 2 והיתה לה עוד הופעה בערב, ואנחנו נסענו עם השמלה המתוקנת. כיבדו אותנו, הושיבו אותנו בשורה הראשונה מול הבמה, וכל הערב היא חייכה אלינו. בבוקר שלמחרת הגענו לסוויטה שלה במלון שרתון. היא היתה חצי עירומה, רק התעוררה מהשינה, ומיד הלבשתי עליה את השמלה. וכן, היא אהבה מאוד”.

חשבתי שהיא היתה אמורה ללבוש שמלה שלך בהופעה בארץ.

“זה היה בסימן שאלה, אבל אני אנרגטי וידעתי שמשהו יקרה. האמנתי שזה יקרה. בסופו של דבר היא לא היתה עם השמלה בדאבוס בגלל משהו שקשור בתפאורה ולבשה משהו אחר”.

איזו אכזבה. לפחות היא שילמה?

“היא רצתה לשלם לי, אפילו לשלם הרבה – לא בסדר גודל שאנחנו מכירים פה בארץ – אבל אמרתי לה שכסף הוא לא העניין, כסף לא חסר לי, יש לי מספיק, ושאני מחפש מעבר, משהו עם ערך מוסף. העליתי רעיון שהיא תתרום מופע למען חירשים שלא יכולים לשמוע אותה. היא אמרה שזה משהו שהיא חשבה עליו במשך המון שנים והחליטה שזה באמת מה שהיא תעשה. מבחינתי הרווחתי – גם מזה שזכיתי לפגוש מישהי שאני מעריץ מגיל צעיר וגם מזה שיהיה לה משהו משלי”.

היא עשתה את ההופעה?

“הייתי איתה בנתק. עברתי תקופה לא קלה ולא דיברתי איתה. בינינו, האמרגן שלה הוא לא ממש נחמד. היא הצד הטוב והוא הצד הרע, והוא דאג תמיד ששיחות לא יעברו אליה. אבל אני מקווה שהיא עשתה את זה. אני לא מצטער שנתתי לה שמלה בחינם”.

החוכמה היא למנף את זה, לפחות היא היתה ממשיכה להזמין ממך שמלות.

“אני צריך לחדש איתה את הקשר. מדי פעם אנחנו מתכתבים בפייסבוק. שאלתי אותה על השמלה והיא אמרה שהיא לבשה אותה באירוע מכובד מאוד”.

אין תמונות?

“היא לא שלחה לי. זה קטע לא הכי נעים, אבל אתן קצת לחץ על העניין הזה. זה הכל עניין של לחץ. היא חמודה מאוד, עושה לנו לייקים מדי פעם. אני יודע שצריך לדחוף יותר, אבל אם לא סוחבים אותי למקום הזה לא אהיה שם. גם עם מרינה – אם אמשיך לשלוח למלבישה שלה פריטים, שיתוף הפעולה ימשיך”.

בוא נדבר על מקסימיליאן.

“אבי קנה לנו כרטיסים להופעה שלה לכבוד יום ההולדת שלי כי אני אוהב אותה מאוד. ישבנו ממש מולה, בשולחן מול הבמה. אני מכיר את כל המילים של השירים שלה, יש לי את כל הדיסקים שלה ואני פשוט חורש עליהם. היא ראתה שאני שר איתה, חיוכים, קריצות, מתיקות, ולקראת סוף ההופעה אמרתי לה בפנטומימה שאני רוצה לדבר איתה. היא עשתה לי עם הראש לבוא. חיכיתי לה בחדר האמן, וכשהיא נכנסה ישר קפצתי עליה. את רואה אותי, אני כולי Peace and Love וכולי חיבוקים, אבל היא אהבה את זה. היא שאלה אם אנחנו מכירים, ועניתי לה ‘אני מכיר אותך, את פחות, אבל נכיר’. הצגתי את עצמי כמעצב שמלות כלה וערב ואמרתי שאשמח לעצב לה שמלה ושמבחינתי זה סוג של חלום כי אני אוהב אותה מאוד. היא ביקשה לראות את העבודות. היא לא רפרפה אלא הסתכלה ממושכות והתלהבה מהתפירה ומהעיצוב. היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה ושל המלבישה, פתחנו קבוצת ווטסאפ וזרמנו. שלחתי לה חומרים, כל מיני סקיצות, ובסקיצה העשירית – בול. שמלה בצבע זהב שהצוות שלה ייעד לתוכנית פריים טיים או לשער של ‘לאשה’. כשהשמלה היתה מוכנה היא הראתה אותה להפקה של ‘The Four’ והם רצו את השמלה לתוכנית הגמר. שמחתי מאוד. זה החמיא לי”.

הזהב הפך לאדום.

“זה התחיל בזהב מדליק, ואז ביטלנו רצועות בחזה ועשינו אותה סטרפלס, ובסופו של דבר חשבנו שאדום יהיה לה הרבה יותר נוכחותי, ייתן יותר עוצמה לשמלה העוצמתית הזו”.

זו באמת שמלה מהממת.

“זה עשה הרבה רעש. גם דורין אטיאס החמיאה לי על השמלה. מרינה השתגעה עליה. תביני, עשיתי לה רק מדידה אחת, אצלה בבית. היא אירחה אותנו יפה מאוד”.

איך הגבת כשראית אותה בטלוויזיה?

“אוי, זה היה כל כך מרגש לראות בפעם הראשונה שמלה שלי בטלוויזיה על זמרת שאני אוהב. סגירת מעגל מתוקה”.

יש לך שתי פגיעות משני ניסיונות.

“אלה הן שתי שפיציות שאני אוהב. אני יכול היום לעצב לכל אחת, לגשת אליה עם הצעה שאעצב לה שמלה, אבל פה זה בול. עיצבתי גם לפאולין שובל שהתמודדה ב’מאסטר שף’ שמלת כלה, אני מעצב גם לידועניות פה בחיפה, אבל העיצובים הם אישיים כי הן בעלות של חברות ומנכ”ליות. לא אגלה את שמותיהן כי הן לא נחשפות”.

איך אתה ממנף את זה כדי לעשות לך ולביתך?

“אני כל כך אני, ניזון ממה שיש לי, מהעבודה בשוטף. נכון, צריך קצת לפתוח חלונות ולהכניס אוויר חדש, ואני עובד עם עצמי על זה. אני בא ממקום של צניעות, לעשות את זה בדרך שלי. אני מתפרנס טוב מאוד, תודה לאל, אבל אני גם בן אדם של נתינה, לא רק רווח”.

אתה לא רוצה לגדול?

“רוצה, אבל טוב לי בינתיים. אני צריך לדעת איפה אהיה – לצאת לחו”ל או להישאר פה ולהיות הדבר הכי בולט בחיפה. רמת העבודה והתפירה שלי היא משהו שפחות רואים בסלוני כלות אחרים. אני דייקן מאוד, פרפקציוניסט. חשוב לי שהתפירה תהיה הוט קוטור כמו בספר, שזה ייראה ברמה, שזה יהיה נכון לגוף. יש לי גם קטע של סטיילינג אישי, זה המקצוע שלי. כשמגיעה אלי לקוחה עיני הרנטגן שלי סורקות את הגוף שלה ואני יודע איפה להכניס חתיכת בד או צורה שתטשטש משהו. אני עושה משחקים משלי ומכניס סטיילינג לתוך עיצוב השמלה. זה מתוחכם, זה לא עיצוב בנאלי עם בד שהלקוחה בחרה. אפילו השמלות הפשוטות שלי הן נכונות מאוד לגוף – הירכיים, החזה, הכל צריך לשבת בהרמוניה. חשוב לי ההוט קוטור. אני מתעניין בסגנון ובשיטות העבודה של כל הגדולים ברמה הבין לאומית. זה יותר בכיוון של אסתטיקה, במראה של השמלה, באיכויות של הבדים. אני לא מתפשר”.

היית מוכן להתמחות באטלייה של המעצבים הגדולים כמו דיור, שאנל, איב סן לורן?

“ברור, זה עבר לי בראש. יותר בשביל הנפש, הווייב האישי והכיף שלי. אבל לסגור פה אחרי שפיתחתי את האימפריה שלי ואחרי ההיכרות עם כל הלקוחות בחיפה? חבל לי לפספס את זה. בניתי את המגדל שלי, וכשאני מסתכל מלמעלה למטה ואומר לעצמי שעכשיו אצטרך להתחיל דרך חדשה מלמטה, זה לא ממש מסתדר לי. אבי ואני מחוברים לחיפה ולא רוצים לעזוב. בוויז’ן שלי, בתכנון העתיד שלי, הייתי רוצה לדבר עם גורמים בעיריית חיפה, לקשור קשרים ולהכניס כל מיני דברים שיקפיצו את האופנה בחיפה, וזה משהו שמאוד חסר פה. יש פה קהל צעיר גדול וצריך לתת לו את זה כי הוא מחפש את זה. צריך להראות לו שגם פה יש במה, לא רק בתל אביב. החיפאים רוצים להתבלט, ואם נעשה פה משהו שקשור לאופנה זה יתפוס טוב”.

שמעתי שאתם תורמים לקהילה.

“אנחנו אוהבים לתרום לקהילה וזה חשוב לנו. אני מאמין שאם אני רוצה לעשות טוב לעצמי, כדאי לעשות את זה דרך נתינה לאחר כי אני יודע שזה קצת בשבילי והרבה בשבילו. מספק אותי לתת מעצמי”.

מתי עולות לך ההשראות?

“כשאני מתבודד עם עצמי. אני צריך את האווירה של הטבע, לשמוע ולראות אותו, ולכן אני גר על ואדי. אני צולל עם כל המוזיקה שיש בטבע. את ההשראות אני מקבל כמעט בכל דבר ביומיום. אני מגיע מרוחניות גדולה ביצירות שלי. יש לי חלום – אני חייב שיהיה פסל סביבתי שלי בחיפה, פסל צבעוני ומלא חיים שיישאר לחיפה ממני. חייב”.

 

מרינה מקסימיליאן עם השמלה של כץ. "אני כולי Peace and Love וכולי חיבוקים, אבל היא אהבה את זה" (צילום: שגיא דהרי)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר