משה כץ. "אני לא מקבל את המציאות כמו שהיא" (צילום דנה מיטיאגן)
משה כץ. "אני לא מקבל את המציאות כמו שהיא" (צילום דנה מיטיאגן)

"השאלה הכי גדולה של החיים שלי היא ‘מה זה בית?’"

האדריכל משה כץ שב לפני שלוש שנים לחיפה אחרי נדודים בכל רחבי העולם. הוא גדל בברלין, למד באיטליה, חרש את צרפת ואת ספרד והתגורר בפורטוגל, אבל בארץ הוא מרגיש הכי אותנטי. ואם כבר לתרום ולהעניק אז הוא רוצה לעשות בעיר הולדתו, לידיעת הקוראת עינת קליש רותם

פורסם בתאריך: 29.12.18 08:54

משה כץ כבר בן 40 ועדיין אין לו בית. זה לא חלילה בגלל שהוא לא יכול לרכוש לו אחד, לא זו הבעיה. תקרה, רצפה, ארבעה קירות עם כיווני אוויר – זה קל – אבל הוא פשוט לא מרגיש בבית בשום מקום. כץ, אדריכל יליד חיפה, הוא נווד בנשמתו מאז שהיה ילד בן 3, כאשר כל שלוש שנים הוא היה עובר למקום חדש עם הוריו ועם אחיו שגדול ממנו בשש שנים.

“השאלה הכי גדולה של החיים שלי”, הוא אומר בגילוי לב, “היא ‘מה זה בית?’. אני לא יודע לענות על השאלה עד הסוף. זה הקונפליקט הכי גדול של החיים שלי, שלדעתי הוא גם מקור לא קטן של השראה. השאלה הזו נשארת פתוחה ובכל פעם יש עליה תשובות חדשות”.

למה נדדתם? במה ההורים עסקו?

“ההורים רצו לנסות את מזלם בכל פעם במקום אחר. לאבא שלי יש הרבה חברים בחו”ל, אז תמיד היו הצעות של ‘בוא, תנסה, תשקיע’, וככה זה התגלגל. ההורים שלי הם סמוראים כאלה שלא מפחיד אותם כלום, ויאללה – לוקחים את הילדים ונוסעים”.

ממש ככה?

“ממש ככה. אני בטוח שבתוך תוכם הם חשבו לעומק, אבל החיים והמציאות היו בשבילם – מה שאני מגדיר היום ואני לוקח את זה שמונה צעדים קדימה – המלצה בלבד. זה לא מצב נתון ולא משהו שאמור להגביל אותך, אלא משהו שאמור לאפשר לך. כך הם חיו את החיים”.

איפה גרתם?

“בעיקר באירופה. אחרי שסיימתי את הצבא התחלתי לנדוד לבד. למדתי אדריכלות בפירנצה שבאיטליה במשך שש שנים עם הפסקה באמצע שבה חזרתי לארץ לשנה כי היה לי משבר מקצועי-רוחני. החלטתי שעד שלא יהיה לי ידע בפילוסופיה, בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה, באנתרופולוגיה, בביולוגיה ובמוזיקה לא אוכל לחיות עם עצמי בשלום כסטודנט לאדריכלות. איך אוכל לקרוא לעצמי אדריכל אם אני לא יודע את זה?”.

אז מה עשית?

“למדתי במשך שנה באוניברסיטת תל אביב מהבוקר עד הערב. הייתי סטודנט חופשי, עשיתי לעצמי מסלול משלי, ישבתי בהרצאות והקשבתי”.

בוא נחזור לרגע לילדות. זה לא עניין של מה בכך להגיע כילד לארץ חדשה, ללמוד שפה, מנטליות.

“אילם, הייתי ממש אילם. לקח כמה חודשים טובים בכל פעם עד שהצלחתי ללמוד, אבל זה מחדד אינסטינקטים הישרדותיים מטורפים. כילד במקום חדש כל החושים שלך מתחדדים. אתה לומד את המבטא ומקשיב למה הם אומרים את המילה הזו כך ולא אחרת, מסתכל עליהם, והם שונים. פתאום החוויה היא קצת כמו מוד הישרדותי, אבל אתה מפנים כמו ספוג. גם למדתי שיטות ללמוד שפות די מהר. בגלל כל המעברים הייתי חייב, הרי איך אשרוד במקום חדש אם לא אלמד?”.

זה הפריע לך כילד?

“לא. ההורים נתנו לנו תחושה שהכל רגיל ונורמלי, מין ביטחון כזה שקט, בלי לומר אותו במילים, שהם תמיד יהיו רשת הביטחון שלנו, לא משנה מה יהיה. הרוגע הזה שלהם נתן לנו את השקט. לי זו היתה חוויה מעצימה וחשובה מאוד”.

מה זכור לך מילדות בחו"ל?

“בגרמניה ובאיטליה. בגרמניה גרנו בפרנקפורט, ואחרי זה ברלין. בשנת 1989, כמה חודשים לפני שהפילו את החומה, הגענו לברלין ואני הייתי ילד בן 9. לקחו אותנו לטיול שנתי ולכל ילד נתנו פטיש קטן. לא הבנתי מה זה הטיול המוזר הזה שאני יוצא אליו עם פטיש. לא הבנתי מה המעמד, מה הקטע. לימים כמובן הבנתי שהייתי חלק מההיסטוריה הכי חשובה לתושבי ברלין. קרו הרבה דברים מדליקים שבגיל מאוחר הרבה יותר הבנתי כמה הסביבה שלי היתה עשירה ולא הייתי מודע אליה. הייתי נוהג לגלוש על סקייטבורד והיה לנו מקום קבוע כי הרצפה שם היתה ממש כיפית. כשהייתי סטודנט לארכיטקטורה המרצה הראה לנו שקופיות, ובהן היתה שקופית של אחד מהמבנים הכי חשובים בהיסטוריה של האמנות המודרנית – הנויה נאציונלגאלרי בברלין. ואז הבנתי שזה המקום שבו העברתי את הילדות שלי – על המדרגות החלקות. כילד לא הבנתי שהייתי במונומנט הכי חשוב של האדריכלות בעיר. זה היה חלק מנוף ילדותי, היה כיף להיות בעיר שבדיוק הופכת להיות מרכז העולם. הייתי שם עד גיל 16”.

ובתיכון חזרת לארץ.

“כן, את כיתות י’ עד י”ב למדתי בארץ, וכבר בתיכון למדתי אדריכלות באורט קרית מוצקין”.

גם כשחזרתם לארץ לא שבתם אף פעם לאותו מקום.

“בכל פעם חזרנו למקום אחר. לפעמים באותה קדנציה היינו עוברים כמה פעמים באותו אזור”.

אז אין פלא שאתה לא מרגיש בבית.

“זו שאלה שכאמור עולה לי מהילדות. כשהייתי בן 14, באחד הביקורים בארץ התחלתי לכתוב ביוגרפיה שקראתי לה ‘ברלין, ישראל – חיי כאדם’. המשמעות של הביוגרפיה הזו שהיתה בת 40 עמודים היתה להסביר לעב”ם מה זה אומר להיות בן אדם חי, ותיארתי בה את החיים שלי. הסברתי את המהות, את המקום ואת הזהות. אחד מהדברים היותר משמעותיים לילד שמגיע בכל פעם למקום חדש זה לייצר אנשים אינטרוספקטיביים שחייבים להתמודד עם עצמם, לשאול שאלות ולנהל דיאלוג פנימי כבר כילד. כי אתה חווה הרבה בדידות, זה חלק מהעניין. אתה מייצר המון שאלות ושיח עצמי, אז השאלות האלה תמיד היו שם. כשהתחלתי ללמוד פילוסופיה קיבלתי עוד כלים, אבל עד היום אני שואל את השאלה הזו. הפילוסופיה רק פתחה לי עוד דלתות, זה לא שאני יודע את התשובה לשאלה. עד היום אין לי בית. אני שוכר בכל פעם דירה אחרת. חזרתי לארץ לפני כשלוש שנים אחרי שחייתי בחו”ל כמה שנים וגם פה נדדתי”.

 

משה כץ. “יציבות שמבוססת על תנועה” (צילום: דנה מיטיאגן)

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

 

לחשוב מחוץ לקופסה

לאחר שסיים את לימודיו בפירנצה, חזר כץ לארץ כדי לעשות השלמות של התואר בבצלאל – אותו המוסד שלא קיבל אותו ללימודים רק שש שנים קודם ובגלל זה הוא נסע לאיטליה. הוא דווקא מבין מדוע מוסד ישראלי ביקש ממנו להשלים מקצועות מאחד מבתי הספר הידועים בעולם לארכיטקטורה.

“שם לא לומדים אדריכלות ישראלית”, הוא מסביר, “אז הגיוני שלפחות אדע את הקונטקסט ואיפה אני חי. אני מצדיק את זה, אני בעד. אגב, בצלאל זה קוריוז. התאכזבתי נורא כשלא קיבלו אותי ללמוד שם. זה היה המקום היחיד שבו רציתי ללמוד. רציתי יצירתיות. לימים, כשחזרתי, זכיתי בכל מיני תארים ותחרויות של פרויקטים מעניינים מאוד שזכו להכרה, וכפרס מינו אותי לוועדה שמקבלת את הסטודנטים החדשים. זו סגירת מעגל יפה. המקום שלא קיבל אותי היה מספיק אמיץ כדי לתת לי להיות זה שיכריע גורלות של תלמידים פוטנציאליים”.

יכולת להציץ ולראות למה לא קיבלו אותך?

“שאלתי את המנחה שלי וסיפרתי לו שאני בקונפליקט. הוא ענה שאין מה לעשות – כל מוסד מפספס. אני חושב שהם צדקו בהחלטה לא לקבל אותי. יש מבחני קבלה והם דורשים שיהיה לך איזשהו בסיס, לפחות להבין איך לעבוד עם מושגים מופשטים, איך לתרגם אותם. הם בודקים בעיקר אינסטינקט, ואז מלמדים אותך לעבוד איתו. זה היה מוצדק לא לקבל אותי כי לא היתה לי היכולת הזו. במשך כל חיי מאז ועד היום אני ממשיך לפתח את היכולות האלה. זה המפתח, שם נמצא הבסיס למה שאני עושה”.

ומה בעצם אתה עושה?

“כל מה שקשור ליצירתיות, ובכלל – לחשוב מחוץ לקופסה דרך מושגים מופשטים ותהליכים לא שגרתיים. לא לקחת את המובן מאליו. לקח לי הרבה שנים להגיע לשם. זה לא שבצלאל הוא טוב יותר מהמוסד בפירנצה, אבל שם חידדו לי בעצם שאני עדיין לא במקום הנכון, ולכן הייתי צריך לעבור מסלול אחר, עקיף”.

ולאחר השלמת התואר בשנת 2010 נשארת בארץ?

“התחלתי לעבוד במשרדים בחיפה ובקריות, הספקתי להתחתן ועברתי לתל אביב. עבדתי בכמה משרדים בתפקידים בכירים, תכננתי פרויקטים גדולים, ואחרי שהתגרשתי העולם קרא לי והחלטתי שעכשיו, כשאני חופשי, אני יכול לפתח קריירה בין לאומית. נסעתי לברלין. האמת היא שלא ידעתי לאן לנסוע. טסתי לברלין לבקר חברים עם טרולי ועם לפטופ, ונשארתי שם כמעט שלוש שנים. קיבלתי עבודה תוך שבוע ופתאום מצאתי את עצמי – אדריכל יהודי ישראלי – עובד בברלין על כל המשתמע מכך. העיר בנויה בלוקים בלוקים סגורים סביב חצרות פנימיות. במלחמת העולם השנייה הפציצו את כל העיר, ובכל בלוק נותרו חורים. רוב הפרויקטים בברלין, גם עכשיו, נועדו להשלים את החורים מהמלחמה, להחזיר את הבלוק לשלמותו. מצאתי את עצמי בכל פרויקט נוגע בדרך כזו או אחרת ברובד של איחוי קרעים. היהודי-ישראלי משלים את הקרע הברלינאי מהמלחמה. החיבור הזה הוביל לחוויות מדהימות ומיסטיות. אנשים חושבים שלנסוע לשם זה לברוח מהבלגן בארץ, אבל זה בעצם לנסוע ללב הגרעין של הטורנדו ההיסטורי שלנו, כי שם התחיל האסון הגדול שלנו. זה כאילו לחזור לקונפליקט הכי חזק, אי אפשר לא להתמודד איתו שם. התהליך שלי באדריכלות הוא מיוחד מאוד, שונה מאוד. אני מתאהב במקום שאני צריך לבנות בו, מתאהב באנשים באופן נשלט. זאת אומרת שאני חייב את זה כדי לעשות משהו אחרת אני לא רואה את הפוטנציאל ואת הדברים שיכולים לקרות. אני חייב לראות את מה שעדיין לא שם. זה לא יכול לבוא ממקום שלילי אלא ממקום שרוצה להעניק. לפעמים היה קושי. מצאתי את עצמי במקום שבו הקונפליקט הזה מייצר איזשהו דיסוננס ברצון להתאהב בדבר הזה – איך אני רואה את היופי במקום שיצר כל כך הרבה קושי. זו היתה חוויה מטלטלת אבל מדהימה. היא יצרה פרויקטים מדהימים ותובנות מדהימות”.

ואחרי שלוש שנים לאן היו מועדות פניך?

“החלטתי לעזוב, והודעתי במשרד שעבדתי בו בתפקיד בכיר שאני עוזב. לא יודע לאן, אבל עוזב”.

עם הטרולי.

“ממש כך. לקחתי חודש חופש שהגיע לי ונסעתי בדרום אירופה כדי לחפש את היעד הבא לחיות בו. עברתי את צרפת ואת ספרד והגעתי לגבול עם פורטוגל. שאלתי את עצמי אם לעבור את הגבול ומשהו אמר לי ‘תעבור’. עברתי ומשהו בלב שלי התרחב. הרגשתי תחושה מדהימה בפורטוגל והחלטתי ששם אני רוצה לחיות. חייתי שם שנה. התחלתי בליסבון, אבל מהר מאוד התמקמתי בחוף הדרומי. זה היה בית בכפר – שלוש וילות מחוברות שמוקפות בארבעה דונמים של יערות ומטעים. זה מקום מדהים ששייך לשווייצרית שחיפשה מישהו שישמור על החתול. קיבלתי בית וחתול. חייתי שם לבד”.

ומה עם פרנסה?

“המשכתי לעבוד עם המשרד בברלין. זה היה משהו תקדימי. הקפתי את עצמי בצוות שאיתו יכולתי לעבוד הכי טוב, וכך יצרתי לעצמי את הנישה שעד היום אני עובד בה. אני רוצה להיות בכל מקום ולעבוד בכל מקום. יש לי היום 11 אנשים שבחרתי אותם בקפידה והם עובדים בשבילי בכל מיני מקומות בעולם. הם נותנים לי את השירותים ברמה הכי גבוהה שיש. ככה אני עובד – ללא משרד, ללא בית. אני בעצם נייד וזז, וזהו מודל העבודה שלי. אני נותן שירותים לכל אדם בעולם. יש לי כרגע פרויקטים בכל מקום בעולם, וזה רק בגלל הקשרים והגמישות הזאת. אם הייתי נמצא פיזית באותו מקום ומתקבע לא הייתי יכול להתאים את עצמי לחיים של היום, והעתיד מוביל לכך שכולם שותפים לאותם התהליכים. בן אדם בשבדיה ובן אדם בישראל יכולים לעבוד יחד. אולי אני מקדים את זמני, אבל העולם הולך לנדודים. כל כולו עסוק בשאלת הבית, כמו למשל הפליטים מסוריה או מאפריקה, אנשים חייבים לייצר לעצמם סביבה חדשה. כך נראים חיי, מאוד לא יציבים ולא מקובעים”.

זו בעצם היציבות שלך.

“יציבות שמבוססת על תנועה”.

נשמע נורא כיף.

“זה כיף אבל יש לזה מחיר. אני אוהב את זה מאוד. הדלק שלי הוא היצירה והעשייה – הם הערך המוסף. המחיר שאני משלם לעומת אנשים אחרים שחיו במשך כל החיים באותו מקום הוא שאין לי חברי ילדות ושאני אף פעם לא מרגיש שייכות עד הסוף במקום שבו אני נמצא. אני קצת מכל מקום. אני יכול להתרגש משירים או מספרים מסוימים אבל לא ארגיש את החיבור המקסימלי. כאילו חסר חיבור טוטאלי למקום. אין לי את זה באף מקום לצערי. כמובן שהמקום שאני הכי מחובר אליו הוא ישראל שבה אני מרגיש הכי אותנטי. אני אוהב את הפתיחות הישראלית, את הים שלנו”.

מה עם משפחה, בת זוג?

“אני רוצה מאוד שותפה לחיים שתהיה מספיק משוגעת לסבול את הדבר הזה או להיות חלק מזה. ברור לי שאצטרך להאט את הקצב כי יהיה מאוד קשה לשלב את הכל, אבל לא הייתי רוצה לוותר על זה לגמרי, שתהיה גמישות. אני מחפש אבל קשה למצוא אותה. קשה לנשים לקבל בן אדם שמראש אומר שהיציבות היא דבר נזיל”.

זה לא המודל הקלאסי לזוגיות.

“הרצינות שלי לא מוטלת בספק, אני לא בקטע להחליף ולשנות, אבל פיזית-גיאוגרפית זה לא המודל הקלאסי של בית, ילדים וכלב לנצח. כל העולם הולך למקומות האלה של נדודים ומעברים. זו הדינמיות בחיים. אני מזהה את זה כי עכשיו יש לי קשרים עם אנשים בפינלנד, באוסטרליה, בהודו ובאפריקה”.

אתה נוסע לכל אותם המקומות?

“כן, במרץ אסע לפינלנד. יש לי שם אפשרות לשיתופי פעולה מעניינים – לייעץ לעיריית הלסינקי לגבי קונספטים של עיצוב ותכנון עירוני. יש לי שם ידידה שהיא בצוות האסטרטגי שמפתחת עכשיו את עיר העתיד של 2040-2030. סיפרתי לה על מחשבות שלי בנושא, זה סקרן אותה והיא ביקשה שאבוא”.

 

כץ בסדנה "קונדיטוריה פוגשת אדריכלות". “זה פיילוט שלא נעשה בשום מקום בעולם" (צילום: אפרת מזור)

 

דברים הולכים להשתנות

כץ נשאר בינתיים בחיפה, כי אם כבר לתרום ולהעניק אז הוא רוצה לעשות בעיר הולדתו. תל אביב שבעה ורוויה, וגם לברלין הוא כבר העניק מספיק. גם אם הוא יעזוב, הוא מבטיח תמיד לחזור.

“הכי כיף כאן”, הוא אומר, “אני רואה את הפוטנציאל הלא ממומש בחיפה, וחבל. הפוטנציאל האנושי לא מקבל ביטוי. יש כאן המון חללים ציבוריים שצריך לתת להם ביטוי. העיר צריכה להיות הבמה של כל אדם שרוצה להביע את עצמו. זאת בעיני עיר טובה שאוהבת את תושביה ומאפשרת להם להביע את עצמם בחללים שלה. ההר והים הם של כולם. הרחובות, הפארקים והכיכרות צריכים להיות מקום פוטנציאלי להבעה. יש פה סופרים, משוררים, שחקנים ואמנים, אז תבליטו אותם, תנו לעיר לחיות. יש כאן צעירים ואוכלוסייה צורכת ויוצרת שלא מקבלת ביטוי. די מוזר שלא מעודדים את זה. זה צריך לבוא מלמעלה בשלב הראשון. זה לא יכול להיות רק אנדרגראונד. העירייה צריכה לעודד את המעגל הזה, לפתוח את הדלתות. צריך שתהיה מערכת אסטרטגית רב שכבתית, דינמית ופתוחה אם אנחנו רוצים להיות בעתיד מטרופולין של כמה מיליונים”.

אתה תייעץ לעיריית הלסינקי, אבל מה עם עיריית חיפה?

“עכשיו השלטון התחלף ויש תקווה. אני שותף לתקווה הזו שדברים הולכים להשתנות. מכיוון שראש העיר באה מהתחום היא לא תוכל שלא לתת ביטוי לערך המוסף שיש לה, וזה לבקש שהתכנון יהיה מתאים ונכון יותר, שיבין את ה־DNA של המקום. התעסקתי בזה בתכנון פרויקט שעשיתי בקרית אליעזר וקראתי לו ‘DNA של מקום’. לא יכול להיות בניין שיצמח בחיפה ושייראה כמו בניין בפתח תקוה. אין דבר כזה”.

תסביר.

“אנחנו נמצאים בעיר שמבחינת הגיאוגרפיה, הטופוגרפיה, האיכויות של המקום, הנופים, האוכלוסייה והייחוד שלה – העובדה שהיא אנכית ולא שטוחה – צריכה לצמוח כאן אדריכלות אחרת. אני מאשים במירכאות בעיקר את המתכננים הוותיקים שלא מסוגלים לצערי לראות את הייחוד של המקום הזה. הם לא אוהבים מספיק את המקום כדי להבחין מה הוא רוצה להיות. כשאני מתכנן השאלה שלי היא מה המקום חולם להיות. זה קצת מוזר כי זו שאלה פנטזיונרית והמקום לא יכול לענות לי, אבל זה מצריך אותי לענות על זה ומחייב תשובה לא שגרתית. אני לא מקבל את המציאות כמו שהיא. לגלות את ה־DNA זה רק אם אתה באמת אוהב את המקום. כשחזרתי לחיפה נוצרו אצלי אהבה גדולה וחיבור למקום. אני מקווה שתהיה לי הזדמנות לעשות את זה גם ברמה של אסטרטגיה עירונית, לייעץ במין קבוצת חשיבה שבנויה משיתוף הציבור, מאנשים יצירתיים בכל מיני תחומים. צריך להסתכל על העיר בצורה אחרת, לגלות פוטנציאלים חדשים ולראות איך אפשר לעשות פה דברים מעניינים”.

יש לך חזון לחיפה?

“הייתי שמח לראות עיר דינמית. זו ההשקפה שלי לגבי אורבניות באופן כללי. עיר שהיא כמו אורגניזם חי שיודע לפתח ולייצר חיים מעניינים, ציבוריים, קהילתיים, תרבותיים סביב האמנות והיצירה, ובכל פעם באזור אחר. העיר צריכה להיות כמו תמנון שבכל פעם נוגע באזור אחר שצריך בוסט אנרגטי כדי שלא יהיו אזורים שוממים, וצריך להתחיל דווקא באזורים הכי קשים. בזמנו קראתי לזה דיקור אורבני. באמצעות המחטים אתה דוקר ומייצר אנרגיה, וכל האזור קם לתחייה. זה לא משהו שאני המצאתי – המושג הזה היה לפני – אבל כן רציתי להכניס אותו לתכנון בארץ. בכל המפגשים שלי עם ראשי ערים אני מעלה את הנושא. כולם אוהבים את הרעיון, אבל איכשהו הדברים לא מגיעים לידי ביצוע”.

עם יונה יהב נפגשת?

“הוא ראה את הפרויקט בקרית אליעזר, התלהב ממנו, אהב אותו ותמך בו”.

הפרויקט ייצא אל הפועל?

“כן, בטח. זה בצומת הרחובות אלנבי ושדרות רוטשילד”.

מה הייחוד שלו?

“הדבר הכי בנאלי היה להבין שהוא נמצא בהצטלבות בין ים להר. כמו שאמרתי – עיר אנכית. כל דבר כזה קיבל ביטוי בחזית. חזית של ים שקופה, חזית ירוקה של הר וחזית עירונית שבאמצעות חלונות ופתחים שכל יום משתנים וגורמים לה להיראות אחרת בכל פעם. זה מה שקורה למעלה, אבל הייחוד הוא מה שקורה למטה – קומת הקרקע והקומה הראשונה הן עירוניות לגמרי, לשימוש הקהילה והציבור. ניסיתי לייצר פסטיבל עירוני עם מיקרו גינות ומסביב שדרת האקליפטוס. ייחוד נוסף שהוא שזה בינוי-פינוי ולא להיפך. קודם בונים ואחרי כן מפנים, כך שהאנשים יישארו לגור בסביבה המוכרת להם. הייתי רוצה לגור שם כשהקומפלקס יקום”.

אם יקום.

“הפרויקט יאושר. הוא זכה לעידוד של כל הגורמים. אני רוצה להאמין, בניגוד לכל הדברים שקורים ומתוכננים היום, שראש העיר תראה את זה, ואני מרשה לעצמי לומר – לא ממקום אגואיסטי – שיש לי תחושה שהיא תתחבר לזה. אני לא חושב שהיא תפסול אותו או לא תאהב אותו. אני חושב שאני מדבר באותה השפה של עינת קליש רותם. בסופו של דבר אני מחפש לעשות משהו אחר וייחודי. זה לא התכנון הנדל”ניסטי החזירי שרוצה רק את השטח ולא מתחשב במתן ביטוי אמיתי. כאן קרה בדיוק ההיפך – מה שכל ראש עיר היה חולם שכולם יעשו. הייתי רוצה להיפגש איתה, רוצה מאוד. הייתי שמח לשבת איתה ולהעלות עשרות מחשבות לפרויקטים שלא מצריכים תקציב אלא רק מחשבה יצירתית ואחרת. קראתי שהיא רוצה להפוך את חיפה לברלין, אז מי אם לא אני שחי שם? אשמח מאוד לעזור. נוסף על כך אני רוצה לפתח את עניין ההרצאות בתחום היצירתיות ובתחומים נוספים ששמים דגש על פיתוח חשיבה מחוץ לקופסה. זה בלתי נמנע”.

זו בעצם הסדנה שלך שנקראת “קונדיטוריה פוגשת אדריכלות”?

“זה פיילוט שלא נעשה בשום מקום בעולם. אני מלמד את זה בבית הספר בישולים, עושה הרצאות פרטיות ומלמד גם בבית הספר להנדסאים שנה א’ באדריכלות בטכניון. המטרה היא גדולה מאוד, היא מעבר לקונדיטוריה. התלבשתי על הנישה הזו כדי להדגים ולהראות דווקא על העולם הזה, כי אחי הוא שף קונדיטור ואני מלווה אותו במשך כל השנים. הוא מתקשר אלי כדי שאציע לו דברים יצירתיים לכל מיני מנות, והבנתי שהקושי הכי גדול של אופים ובשלנים, אדריכלים ומעצבים הוא להיות האמנים של עצמם. אף אחד לא לימד אותם איך להיות יצירתי. יוצאים מנקודת הנחה שאלוהים נוגע בך בלילה, ובבוקר אתה קם עם אלפי רעיונות. אז לא. יש תהליך יצירתי שהוא ממש סיסטמתי, וצריך לעבוד קשה בשבילו ולהבין איך אתה עובר אותו ממשהו מופשט. למשל איך נראית מנה שהיא אהבה. מתחילים ממילה מופשטת, אבל איך נראית המנה הזו בסוף התהליך? זה אמור להיות מוצר סופי שמביע את זה. אף אחד לא לומד לעשות את זה, ומה הוא כן עושה? מדפדף במגזין בנושא בישול, מעתיק ואם יוצא לו טוב אז טוב. ואני אומר ‘תפסיקו להסתכל על המגזינים, תייצרו לבד, תהיו אלו שבסוף יעתיקו מכם. זה לא רק טכנית לבשל, תהיה אמן’. אנשים נדהמים איך זה יכול להיות, ופה אני מביא את התחום שלי. הרי אני סטודנט ליצירתיות כבר מגיל 16, מתעסק בלהבין את התהליך היצירתי. החלטתי לפגוש אופים ובשלנים וליצור אצלם קודם כל שינוי תודעתי כדי להיות אמן יוצר שחושב מחוץ לקופסה. אפשר להסתכל על כל דבר שהוא לא מהתחום שלך – עלי שלכת למשל – ולקבל מהם השראה. בסדנה הם מקבלים כלים להבין מה הם רואים ומושגים מהתחום שלי כמו קומפוזיציה ופרספקטיבה. הם מגיעים אלי ולא יודעים לומר כלום על המושגים האלה. אצלי הם לומדים להגדיר ומקבלים את הכלים ליצור לבד דברים שונים. בסוף אני עושה איתם תרגיל משותף – עוברים את כל ההליך מהמופשט, עד לסקיצה של המנה האחרונה. הם יכולים להסתכל החוצה ולקבל השראה מכל דבר. המטרה בסוף היא ללמד כל אדם מכל תחום, גם אם הוא סטרטאפיסט וגם אם הוא בנקאי, איך להיות יצירתי בכל דבר שאתה עושה ביומיום. זו הבשורה, זה המסר”.

 

הפרויקט שתכנן כץ בקרית אליעזר. "הדבר הכי בנאלי היה להבין שהוא נמצא בהצטלבות בין ים להר" (הדמיה: משה כץ)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. אלעד

    הדיבורים מרתקים, עד שהגעתי להדמייה של הפרויקט בקרית אליעזר…
    עוד פנטזיה של עלים ירוקים במרפסות, שלא שונה בהרבה מפתח תקווה.
    שלא לדבר על הזכוכית במגדלים – כנראה שהוא לא ביקר באזור מגדל הנביאים כבר הרבה זמן.

  2. אחת העם

    וואו… כמה אויר על כלום.
    קצת ענווה תעזור להישמע יותר אמין
    נרקסיזם במעטפת של יצירתיות. הזוי.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר