גריגורי גורביץ' נולד במינסק, בירת בלארוס שהיתה אז חלק מברית המועצות, ב-8 באפריל 1933. הוא התגורר עם הוריו, עם סבתו ועם דודיו בשכונה היהודית נמיגה. ב-23 ביוני 1941, יום לאחר שגרמניה פלשה לברית המועצות, הוריו שלחו אותו ביחד עם ילדים נוספים מהשכונה לקייטנה בעיירה סמוכה למינסק.
"העמיסו אותנו בשלוש משאיות והסיעו אותנו דרך מינסק הבוערת", נזכר גורביץ', "העיר הפכה ללא מוכרת – רוב פסי הרכבת ועמודי החשמל נהרסו מההפצצות. כשהמשאיות הגיעו למרכז העיר הנאצים עצרו אותן והורו לנהגים ברוסית שוטפת לנסוע לכיוון מערב, למרות שהנסיעה היתה מזרחה. הנהגים המבוגרים של שתי המשאיות הראשונות חשו שיש כאן תרמית והמשיכו בדרכם. על הנהג במשאית שלנו, שהיה צעיר יותר, הם איימו עם הנשקים והכריחו אותו לנסוע מערבה".
12 הילדים שהיו על המשאית הובלו לבית גדול בפאתי העיר ביאליסטוק. "השוטר הנאצי שליווה את המשאית דיבר עם אשה פולנייה והצביע עלינו, הילדים. מיד הבנתי הכל", מספר גורביץ'. הילדים אולצו לעבוד במכלאת בקר בניקוי גללים, ומדי פעם שחררו אותם מהעבודה ולקחו אותם לקליניקה בביאליסטוק, שם לקחו מהם דם מהווריד.
גורביץ', כמו שאר הילדים לא ידעו במה מדובר, אבל אחרי כמה שבועות של עבודה קשה הוא ברח מהמקום. הוא הלך ביערות, קיבל מעט אוכל מכפריים שבהם נתקל, וישן בשדות. "היתה לי רק מטרה אחת – להגיע הביתה, אל משפחתי במינסק", הוא אומר. מסלול הבריחה ארך כשלושה חודשים, ובדרכו עבר גורביץ' בערים וולקוביסק, סילונים, ברנוביצ'י ואוזדה, עד שהגיע למינסק.
גריגורי גורביץ' בן ה-9
עם חזרתו לשכונת ילדותו נדהם גורביץ' לגלות שאיש מבני משפחתו לא נמצא בביתם. החפצים המוכרים עדיין היו שם, אך בבית גרו אנשים זרים. הוא נשאר לגור איתם בלי לדעת מה עלה בגורלה של משפחתו. בהיעדרו, לאחר כיבושה של מינסק על ידי הנאצים, הפכה שכונת נמיגה לגטו. "השכונה היתה מגודרת בחוטי תיל, והנאצים ארגנו את היהודים לעבודות שונות", מתאר גורביץ' את החיים בגטו, "בכל בוקר בשעה 6:00 עשו שוטרי ה-SS סלקציה ובדקו מי כשיר לעבודה ומי לא. את מי שלא היה כשיר הם הוציאו להורג מיד. אנשים שהכרתי נהרגו האחד אחרי השני. אסור היה לי להראות שמשהו כואב לי, כי אם הנאצים היו מגלים את זה הם היו הורגים אותי. הייתי צריך לשרוד בכל מחיר ולהראות שאני עומד על הרגליים".
רוצים להישאר מעודכנים?
גורביץ' היה ילד גבוה לגילו, ולכן ציוותו אותו לעבודה עם קבוצת המבוגרים. במשך שבועיים הוא ניקה רחובות, ולאחר מכן הוא נשלח לעבוד במפעל ששכן בתוך הגטו. שכרו היומי היה 150 גרם לחם ומעט מרק. הזמן חלף לאטו, ובדצמבר 1941 נכנסו לגטו גרמנים בלבוש אזרחי, בחרו כמה ילדים ולקחו אותם לבית החולים של מינסק. שם הבין גורביץ' שהדם שלקחו ממנו בביאליסטוק נועד לניסויים רפואיים. "לקחו ממני דם והזריקו לי חומצה", הוא מספר, "נתנו לי הרבה כדורים שגרמו לי לפרכוסים בגוף, ואז נתנו לי כדורים אחרים והפרכוסים הסתיימו. סובבו לנו את הידיים ואת הרגליים. האצבע האמצעית בכף רגלי הימנית נשארה מסובבת עד היום. נתנו לנו את כל הכדורים האפשריים, וכמה פעמים התעלפתי בגלל זה". הניסויים הללו, שאותם הוא חווה שלוש פעמים, גרמו לו לגמגום, לעליית לחץ הדם ולעתים גם לאיבוד זיכרון.
גריגורי גורביץ' (שלישי מימין בשורה העליונה) עם חבריו לקבוצת העבודה בגטו
בסוף שנת 1941 היה גורביץ' עד לביקור של ראש ה-SS היינריך הימלר בגטו. "הוא עמד במרחק של כמה אנשים ממני. אי אפשר לקרוא לו אדם, הוא חיית פרא", הוא אומר. הימלר, שהיה אחראי על ביצוע תוכנית "הפתרון הסופי", לא היה מרוצה מההשמדה האיטית של היהודים באמצעות ירי וביקש לזרז את התהליך. הדבר הוביל לשיטת ההמתה באמצעות משאיות הגזים. "בכל פעם לקחו 70 איש, העמיסו אותם על המשאיות ודחסו אותם כמו סרדינים", מתאר גורביץ' את מה שראו עיניו, "אמרו להם שלוקחים אותם לעבודה, נעלו את הדלתות, והחדירו אל המשאית צינור גז. כך המיתו הנאצים את כולם. בכל יום הגיעו ארבע-חמש משאיות כאלה, ואת המתים קברו במרחק של כ-30 ק"מ ממינסק. בסך הכל מתו כך 200,000 יהודים".
הניסויים הרפואיים שעבר ומשאיות הגז שראה הובילו את גורביץ' להחלטה. "אחרי 14 חודשים בגטו החלטתי לברוח. הבנתי שאם לא אברח לא אשאר בחיים. בגיל 9 נחשבתי כבר למבוגר. האמת היא שהתבגרתי ברגע שבו שמעתי לראשונה את השפה הגרמנית, כשהפנו את המשאית שלנו לביאליסטוק. התודעה שלי התהפכה מכל מה שראיתי".
באוגוסט 1942 הוא ניצל את אחד מהפוגרומים כדי לברוח. איש לא ספר את הגופות לאחר הפוגרום ולכן אי אפשר היה להבחין בחסרונו של אדם אחד. הוא איתר פרצה בגדר של הגטו והצליח להימלט. גורביץ' שוב חלף בין כפרים הרוסים ועיירות מעלות עשן, ואחרי כמה שבועות של צעידה הוא פגש ביער שלושה חיילים סובייטים שברחו משבי הנאצים. ביחד איתם הוא חצה את הגבול לרוסיה, ומרוב עייפות נרדם בקרון הובלה. שם מצאו אותו שוטרים ושלחו לבית יתומים בעיר מיצ'ורינסק.
באביב 1943 הצליחה אמו, בדרך לא דרך, לאתר אותו ולקחה אותו לעיר קזאן. הניסויים הרפואים ערערו את בריאותו של גורביץ'. הוא סבל מפרכוסים חוזרים ונשנים ומבעיות בדיבור. "עד שנת 1948 הרופאים טיפלו בי", הוא מספר, "לא יכולתי ללמוד בבית ספר רגיל. רק לאחר שיקום ארוך התחלתי ללמוד לבית ספר ערב".
אביו שלחם לצד הרוסים במלחמה נהרג באפריל 1945. סבתו ודודיו נהרגו בגטו. אמו, שאיבדה את משפחתה וקיבלה בחזרה בן חולה, נפטרה מדלקת ריאות ומסרטן השד ב-1952. עם תום לימודיו התגייס גורביץ' לצבא האדום, וכשהשתחרר עבד כמהנדס טכנולוגיה במפעל לייצור רכבים צבאיים במינסק. בשנת 1991 הוא עלה עם אשתו ועם בנו לארץ, ומאז הוא מתגורר בשכונת יזרעאליה ומשתייך לסניף נוה שאנן של ארגון ותיקי מלחמת העולם השנייה.
גריגורי גורביץ' בזמן שירותו בצבא האדום
"אני תמיד אומר לנכדים שלי שיש להם מולדת אחת והיא מדינת ישראל", הוא מסיים את סיפורו, "אילולא הייתי חזק מטבעי לא הייתי ניצל. מכבדים את מי שחזק, וזוהי הסיבה שבכל העולם מכבדים את מדינת ישראל – כי היא חזקה".
