בשבוע הבא, כשמדינת ישראל תחגוג 71 שנים לעצמאותה, סביר להניח ש”הלהקה” – סרטו האלמותי של הבמאי אבי נשר – יוקרן בטלוויזיה בפעם המיליון ואיתו השיר “בשמלה אדומה”, ושתחנות הרדיו יחזרו לימי הלהקות הצבאיות וגם אז הוא יושמע שוב ושוב.
את מילותיו של השיר כתבה רותי ספרוני – תמלילנית, מלחינה, זמרת ונגנית כבר יותר מ־50 שנה. מאז שחרורה מצה”ל היא מופיעה בכל מקום אפשרי ולא מפסיקה לכתוב, אך רק לפני שנתיים היא הוציאה דיסק משלה לאחר עשרות שנים של פעילות מוזיקלית. אם תיתקלו בה ברחוב, ספק רב אם תדעו שהיא עומדת מאחורי אחד מהלהיטים הגדולים בתולדות המדינה – שיר שמלווה וילווה אותה עד סוף ימיה.
“בשמלה אדומה ושתי צמות
ילדה קטנה, יחידה ותמה
עמדה ושאלה – למה?”
ספרוני, בואי נחזור לתחילת הקריירה שלך.
“בגיל 23, אחרי שהשתחררתי מהצבא, התחלתי לשיר והתפרסמתי בתל אביב כזמרת. רציתי להקליט שירים חדשים כי כמה אפשר כבר לשיר שירים של אחרים? היינו חבר’ה, ובחבורה שלנו היתה גם שולי נתן (הזמרת של “ירושלים של זהב”; ב”כ). כל הזמן שרנו, ופעם אחת, כשהגענו למקום שנקרא מרתף הגיטרה בתל אביב, ביקשו משתינו לשיר. למרות שהיינו ביישניות, שנינו הסכמנו. היה שם במאי שהתלהב ממני ולקח אותי לכל מיני הופעות. ההופעה הראשונה שלי בתשלום היתה במרכז הכרמל, אבל עדיין לא קיבלתי את הכסף”.
הפריצה הגדולה שלה התרחשה בתחילת 1969. ספרוני, זמרת עם שאיפות לפרוץ קדימה, חיפשה מישהו שיכתוב לה שירים, והגיעה לאבי קורן – יוצא להקת הנח”ל שבעת שירותו כבר כתב את “דרך אגב” (שיר שהולחן על ידי המלחין יאיר רוזנבלום ושבוצע על ידי צמד דרום), ובאותו הזמן שידר וערך תוכניות בגלי צה”ל. המפגש בין השניים הוביל לפגישה מקרית עם רוזנבלום שעבד עם הלהקות הצבאיות ובאותו הזמן היה אמון על תוכנית מספר 21 של להקת הנח”ל – השם החם ביותר בתעשיית המוזיקה של אותם הזמנים.
“קבעתי עם קורן, בעלה של שולה חן, בקפה ורד ברחוב דיזינגוף בתל אביב”, היא נזכרת, “רציתי שהוא יכתוב לי שירים כי לא האמנתי בעצמי. ישב איתו מוצי אביב, שהיה אז סטאר גדול בזכות השיר ‘מלכות החרמון’, וגם הוא רצה שירים מקורן. ואז רוזנבלום נכנס לבית הקפה עם בני אמדורסקי ועם דני גולן וציון צדוק שהרכיבו את צמד דרום. אמדורסקי, גולן וצדוק התיישבו בשולחן אחר, ורוזנבלום נעמד לידינו ושאל את קורן אם יש לו שירים בשבילו כי תוך שבועיים הוא צריך להעלות תוכנית חדשה ללהקת הנח”ל. אז הוצאתי שיר שלי, נתתי אותו לרוזנבלום ואמרתי לו ‘הנה שיר טוב’. אחר כך קורן אמר לי שרוזנבלום עשה לו ככה עם הרגל מתחת לשולחן, כאילו ‘מה זה? מי זאת’. רוזנבלום לקח את השיר לשולחן השני, ואחרי כמה דקות הוא חזר עם אמדורסקי ואמר לי ‘את השורה הראשונה תחליפי’. השורה הראשונה היתה ‘העולם עצר נשימתו, ילדה קטנה יחידה ותמה’. הוא אמר ש’העולם עצר נשימתו’ לא מתאים לשיר. אמרתי ‘בסדר’, והמשפט ירד”.
ואז?
“ואז אני שומעת את השיר בשידור חי ברדיו מהופעה של להקת הנחל בבית החייל. אמרתי ‘אוי ויי, מה הוא עשה עם השיר?’ כי היו שם שני סולמות שמתחלפים באמצע, ונורא קשה לשיר ככה וגם קשה להישאר בסולם. בסוף ההופעה הם ביצעו את השיר גם כהדרן”.
אז בהתחלה לא אהבת את הביצוע?
“לא, כי לא הבנתי אותו. למה היה צריך להחליף סולם באמצע?”.
אמרת את זה לרוזנבלום?
“לא”.
להקת הנח"ל, 1969. הביצוע הראשון (צילום: לע"מ)
“וכל התותחים וכל החיילים
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה”
שבועות ספורים אחר כך פרצה מלחמת ההתשה, וספרוני, שהתפרסמה במהרה בזכות “בשמלה אדומה”, התייצבה לשיר בפני החיילים. “במהלך המלחמה הורידו אותי לתעלת סואץ", היא מספרת, "לא היתה במה, והתאורה היתה פנסים של אוטו. סידרו לי מקלחת שהיתה בעצם כמה לוחות פח עם חורים. בחוליה שלי היה גם אריה פפה פלדמן – בדרן חיפאי. הוא נסע להופיע במקום אחר, ספג ריקושט שחדר לו ללב ונהרג. באותו הערב, חיים בנאי, שהיה גם הוא בחוליה שלי, ואני היינו צריכים להופיע. הופענו כשאנחנו לא מפסיקים לבכות”.
ואז עזבת את הארץ.
“קיבלתי הצעה ממשרד החוץ להופיע בפיליפינים. הופעתי במשך חודש בהילטון מנילה והיתה לזה תהודה גדולה מאוד. בדרך הביתה נסעתי דרך הונג קונג, ושם שמעו שאני בעיר. זה היה ראש השנה הסיני, וכל המלונות היו צריכים תגבורת. ביקשו ממני להישאר ולהופיע, ונשארתי שם שנה. עשיתי שש תוכניות ברדיו הונג קונג ועוד כמה תוכניות בטלוויזיה. אני חושבת שהראשונה ששרה ביידיש בהונג קונג היתה אני. אז לא היה לנו שם שגריר ולא קונסול ולא שום דבר. זה היה בבחינת מעבר לערי החושך, אבל הסתדרתי מצוין והלך לי נהדר. בינתיים פה בארץ שכחו ממני, וכשחזרתי הייתי צריכה לעשות את הכל שוב מההתחלה. זוהי כנראה אבן הנגף בקריירה שלי”.
“וכל הגדולים וכל החכמים
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה”
בזכות “בשמלה אדומה” מצאו שירים אחרים של ספרוני את דרכם לזמרים אחרים. צמד הפרברים ביצעו את “הדיסקוטק נסגר”, אהובה עוזרי את “אל לבבי” ו”כוכב הסהר”, עדנה לב את “עירי שבערים” וריקה זראי את “המשורר של האהבות” שאותו כתבה ספרוני עם נחום היימן. גם לפסטיבל שירי הילדים היא כתבה שירים, כמו למשל את “שיר נולד” שאיתו הגיעו צמד רעים למקום הרביעי בפסטיבל של 1974, ואת “הסעודה של הדובה” ששרו מירי וחיימון (מלכת היופי מירי זמיר וחיימון אלגרנטי; ב”כ.) שזכה במקום הראשון.
כתבת להרבה אמנים, אבל “בשמלה אדומה” נשאר השיר שמזוהה איתך יותר מכל.
“באקו”ם יש רשימות של מי שביצע את השיר הזה באופן רשמי. יש שם יותר מ־100 ביצועים רשמיים. אפילו בשפת הסימנים ביצעו אותו”.
ולא כואב לך שלמרות כל השירים את מוכרת בזכות שיר אחד בלבד?
“אני כבר בשלב של מעבר לכואב לי או לא כואב לי. לא לוקחים שירים ממני יותר? אז לא לוקחים. היום כולם כותבים לעצמם, וגם אני כותבת לעצמי. יש לי תוכנית עם השירים שלי ויש לי דיסק שהוצאתי עם הנגנים הכי טובים בארץ. זהו דיסק של רוקנרול, ועכשיו אני רוצה לעשות בלדות כי זה הכי מתאים לי. השירים שלי הושמעו ונעלמו. נעלמתי מהנוף כי עברתי לגור בחיפה. הופעתי המון בחו”ל בשליחות של משרד החוץ ומשרד התיירות, ושכחו אותי פה. גם לא היה לי מנהל בארץ”.
את כועסת על תחנות הרדיו שלא שידרו שירים שלך?
“אני לא כועסת. הם מפסידים חומר טוב. אי אפשר להשמיע כל הזמן את אותם שירים, ומה שהיה היה. גמרנו”.
את “בשמלה אדומה” עדיין משמיעים.
“זה המזל שלי – או יותר נכון, המזל של השיר – שמשמיעים אותו. בכל מקרה, היום משמיעים הרבה פחות”.
את עדיין מקבלת ממנו תמלוגים.
“ההשמעות הולכות ופוחתות. פעם השיר הזה הושמע כמעט בכל שעה, ואפשר היה לקנות מזה דירה. היום אפשר לקנות פלאפל”.
אז קנית דירה בזכות השיר?
“לא מהשיר. מההופעות שלי”.
התפרנסת מהקריירה האמנותית שלך?
“הייתי אמא והופעתי וכתבתי. התפרנסתי מהופעות. זה כסף קל, וכשלא מבזבזים אז נשאר קצת”.
רותי ספרוני. "כשחזרתי הייתי צריכה לעשות את הכל שוב מההתחלה" (צילום: בועז כהן)
רוצים להישאר מעודכנים?
“אותיות עצרו את השורות
ילדה קטנה, יחידה ותמה
עמדה ושאלה – למה?"
לחיפה הגיעה ספרוני לפני 42 שנה. כשעבדה בגלריה תל אביבית היא הכירה את סטנלי, עולה מלונדון, ולאחר שנתיים הם נישאו. הוא התגורר בחיפה, ולה היה ברור שהיא תאלץ לנטוש את מרכז העשייה המוזיקלית וללכת בעקבות האהבה. לזוג נולדו שני בנים – דן ויהונתן (“שתי יצירות הפאר שלי” היא מכנה אותם) – ולמרות שרוב זמנה הוקדש לתא המשפחתי, היא לא חדלה ליצור.
המעבר מתל אביב לחיפה פגע מאוד בקריירה שלך.
“מאוד מאוד מאוד. מי מתעסק עם זמרת מחיפה? איזה אמרגן ייקח זמרת מחיפה? אני לא חתומה עם אף אמרגן ואף פעם לא הייתי חתומה. בתחילת שנות ה־70 כמעט חתמתי עם מרים עציוני, אבל אז פרצה מלחמת יום הכיפורים וזה לא הסתייע. עם הזמן הפסקתי לקבל הזמנות להופיע בתל אביב, רק בחיפה. וגם בחיפה – כמה כבר אפשר לשיר פה? פעם בחודש באודיטוריום, וזהו. אי אפשר להופיע באודיטוריום שלוש פעמים בחודש”.
בחיפה מתגוררים כמה אמנים בעלי שם, ונדמה שהעיר לא יודעת להוקיר אותם.
“הדברים היחידים שקיבלתי מהעירייה – טוב, כמעט היחידים – זה להופיע בהתנדבות במועדונים שבהם האוכלוסייה לא דוברת עברית. לי יש סבלנות לאנשים ואני עושה תנועות עם הידיים, אז מבינים מה שאני שרה. אבל יש גבול, צריך גם להתפרנס. לפני שנתיים באתי לתיאטרון העירוני עם חומר להצגה פרי עטי עם שירים, אבל לא יצא מזה כלום. אולי אם הייתי באה מתל אביב היו פותחים דלתות. זה נשמע כאילו אני ממורמרת, אבל אני בכלל לא. ביום העצמאות אופיע באורנית שזו התנחלות ביהודה ושומרון, באפקה בתל אביב ובלטרון, ששם זו תהיה הופעה לחטיבת השריון ששירתי בה ועכשיו אני שרה בה כמילואימניקית. וגם יש לי שתי הופעות פרטיות בחיפה”.
מילואימניקית?
“הייתי שלמת בחטיבה, ולקחו אותי למילואים לשיר. אני עולה ושרה עם הגיטרה. אבל אף פעם לא שרתי שם את ‘בשמלה אדומה’. הם לא רוצים, אני לא יודעת למה. ‘המח”ט לא יאשר’, הם אומרים. אבל יום אחד אני אעלה לבמה ואשיר את זה, לא אכפת לי מהמח”ט”.
ציפית שיזמינו אותך להופיע ביום העצמאות בחיפה?
“כבר הייתי בבמות ביום העצמאות בחיפה. זה היה מזמן, ועכשיו השם שלי לא מושך קהל. אני לא מצפה וגם לא רוצה. לא מעניינות אותי הופעות כאלה. יש לי את התוכנית שלי עם השירים שלי, ובזכותם אנשים מזמינים אותי. הופעות המוניות לא מתאימות לי, אני אוהבת הופעות אינטימיות יותר. אף פעם לא באתי לעירייה וביקשתי הופעות. חיפה היא עיר מנומנמת, ובגלל זה אין כאן הופעות”.
רותי ספרוני. "כמה כבר אפשר לשיר פה?" (צילום: בועז כהן)
“וכל הספרים וכל המחברות
חפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה
חפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה”
לפני כשנתיים אזרה ספרוני אומץ והוציאה כאמור אלבום משלה, “יש לנו רק” שמו. את מילותיהם של כל 12 השירים שבו היא כתבה וביצעה. את הדחיפה לעשות את זה נתן לה חנן יובל, שאליו היא פנתה בבקשה שילחין לה שיר. יובל הסכים אך רק בתנאי שהיא זאת שתבצע אותו. משם הדרך לדיסק שלם היתה קצרה, ובעקבותיו נולדה הופעה שאיתה היא רצה בכל הארץ.
למה לקח לך כל כך הרבה זמן?
“לא הייתי צריכה את זה ואף פעם לא היה לי דרייב להוציא דיסק. הופעתי המון ולא הייתי צריכה את הרדיו בשביל להתפרנס. עכשיו, כאשר קל מאוד להקליט אלבום, פתאום בא לי. הצטברו לי שירים וביקשתי מיובל שילחין לי שיר ושאני אשלם על זה. הוא סירב לעשות את זה תמורת תשלום והציב תנאי שאני זו שאשיר אותו. אמרתי ‘אני הולכת על זה’, והוא הלחין את ‘דברים שנשארים בפנים’”.
שלחת את הדיסק לתחנות הרדיו?
“בטח. השמיעו שלושה שירים ממנו וגם היו כמה ריאיונות ברדיו. אצלי הכל בא מאוחר ולאט”.
את מרגישה שהקריירה שלך התפספסה?
“בינתיים אני נהנית מאוד. אם הייתי נעמי שמר לא הייתי נהנית. אני לא מוכנה לעבוד בלחץ ולא אוהבת את כל החיים האלה. אני יודעת שזה הולך ביחד ושכל מי שמתעסק באמנות רוצה שהיצירות שלו יושמעו ושיהיה לו קהל, אבל אני לא רוצה פרסום בשבילי אלא בשביל השירים”.
אולי כי את לא בקליקה הנכונה.
“אני לא בקליקה כי אני לא אוהבת את הקליקה ולא אוהבת את הברנז’ה. הם לא מוצאים חן בעיני. אני לא חברה שלהם ולא רוצה להיות. אף פעם לא אהבתי את הברנז’ה, לא התחברתי לאף אחד ולא יצאתי עם אף אחד”.
מן הסתם יצא לך להכיר את הבוהמה.
“ברור, אבל אני לא יכולה להיות חברה שלהם. הם כולם מלאים באגו. נורא”.
“הילדה כבר גדולה ואין צמות
היא לא לבדה, יש איתה חברות, עדיין שואלת למה.
וכל הקנאים וכל המהדרים
עומדים מבוישים ולא מוצאים תשובה”
השנה מלאו לשיר “בשמלה אדומה” 50 שנה, שבהן הוא כמו מתעורר לחיים בכל פעם מחדש. מאז בוצע לראשונה על ידי להקת הנח”ל ב־1969 הוא ממשיך להתנגן ולהיות חלק מהנוף התרבותי. אם זה במיוזיקל “ג’אמבו” המיתולוגי שהפיק אברהם דשא פשנל (1971), בסרט “הלהקה” (1978), בגרסה מחודשת שביצעה לו להקת מופע הארנבות של ד”ר קספר בשיר “את לא מבינה” (1993), בפסטיגל שבו נערכה הצדעה לשירי הלהקות הצבאיות בכיכובה של ירדנה ארזי (2014) ובהצגה “מיקה שלי” של תיאטרון הבימה (2018). אפילו בפרסומות הוא כיכב כשהפך לפס קול שלהן.
אז מהו בעצם הסוד של השיר?
“אני לא יודעת. יש לו חיים שלו, מזל משלו ומקום משלו בעולם, ואסור לגעת בו”.
מעטים יודעים שמדובר למעשה בשיר מחאה.
“כי הציגו אותו בתור שיר ילדים עם בובות, שזה נחמד ועליז, ולא שמו לב למילים. אז לא היו שירי מחאה בישראל. היו שירי מחאה באמריקה כי להם היה על מה למחות, לנו לא”.
אז אפשר לומר שאת זמרת מחאה?
“אני זמרת בלדות עם שיר מחאה אחד”.
עשית לו ביצוע גם ביידיש.
“לפני שנה, לרגל יום העצמאות ה־70, פנו אלי מאתר וואלה! וביקשו שאכתוב גרסה ביידיש. נכנסתי לאולפן והקלטתי. זה הפתיע אותי מאוד. ‘בשמלה אדומה’ ויידיש זה בכלל לא התחבר לי. אבל ככה הם ביקשו, ויצא נורא יפה”.
בכל יום עצמאות משדרים בטלוויזיה את “הלהקה” ומשמיעים את השיר ברדיו שוב ושוב.
"זה הפך לקאלט. אני חושבת שהשיר הזה מביא מזל. ‘מיקה שלי’ בהבימה הפך ללהיט. בכל מקום שבו תשמיע את השיר הזה זה יצליח”.
את פוחדת שהשיר ייעלם?
“ייעלם אז ייעלם, מה אני אעשה? הצעירים יותר אולי מכירים את הגרסה ממופע הארנבות של ד”ר קספר, אבל ילדים בני 16 לא מכירים את השיר. זה דור חדש. זה לא שהוא לא מכיר רק אותו – הוא לא מכיר את כל השירים של פעם. יש לי בית חדש שכתבתי ובכל ההופעות שלי אני שרה אותו. ‘הילדה כבר גדולה ואין צמות. היא לא לבדה, יש איתה חברות, עדיין שואלת למה. וכל הקנאים וכל המהדרים עומדים מבוישים ולא מוצאים תשובה’. בכל מקרה, השיר הזה לא ייעלם. יש לו מזל”.
ולך זה הביא מזל?
כן. ‘בשמלה אדומה’ פתח לי דלתות בכל העולם”.
מופע הארנבות של ד"ר קספר. "את לא מבינה" (צילום: דניאל צ'צ'יק)
