בר סטאר. "ניתקתי אותו, וטפו טפו טפו עד היום הוא לא בקשר איתנו” (צילום: רעות אשכנזי בגאייב)
בר סטאר. "ניתקתי אותו, וטפו טפו טפו עד היום הוא לא בקשר איתנו” (צילום: רעות אשכנזי בגאייב)

“נמאס לי להסתיר את עצמי. נמאס לי להרגיש בושה”

לפני שנה, כשהיא בת 33 ונשואה פלוס, התנתקה סוף סוף בר סטאר מאביה האלים שהשליט פחד ואימה עליה, על אמה ועל אחותה. סיפורה המצמרר, שהסתיים בהאפי אנד, משמש כעת השראה לאנשים שחוו התעללות. “הפחד נמצא לידי ויש לו שם”, היא אומרת, “אבל הכל בסדר כי הוא כבר לא שולט עלי”

פורסם בתאריך: 5.10.19 08:23

“פחד, בואו נדבר על זה. הפחד שבו גדלתי אילץ אותי להתעמת מולו יום יום, שעה שעה, דקה דקה. הוא רדף אותי בחלומות שלי, הוא ליווה אותי במחשבות, הוא ליווה אותי לבית הספר, הוא היה שם תמיד תמיד ולא הרפה אף לא לשנייה. אני חושבת שלא היה יום אחד שבו לא פחדתי. אני גאה להכריז שמלאה כמעט שנה לבחירה שלי להיות אמיצה ולשים לו קץ. שלום, שמי בר סטאר ואני נולדתי לאבא אלים”.

השורות האלו הן חלק מזערי מתוך שני פוסטים ארוכים שבחרה סטאר לפרסם לאחרונה בדף הפייסבוק שלה אחרי תהליך ארוך שעברה עם עצמה. ומה מתאים יותר משנה חדשה כדי לסיים את תהליך ההתנקות ולספר הכל – בלי להסתיר, בלי להתבייש, בלי לחוש אשמה והכי חשוב בלי לפחד – כדי לתת השראה, להעצים ובעצם להיות שופר לכאלו שעברו התעללות ועדיין שותקים.

“אני קוראת לנשים לקום, לדווח, להתלונן ולהשיג עזרה”, זועקת סטאר את כאבה, “הרבה פעמים כשמורידים לך את הערך העצמי את חושבת שאין לך כוח, אבל יש לנו כוח והרבה, אחרת לא היינו נשארות שם לסבול את מה שאנחנו סובלות. את הכוחות האלה פשוט צריך לדעת לתעל למקום שיעזור לצאת מהתהום. אני יודעת שזה לא פשוט, אני יכולה להעיד על כך בעצמי, אבל זה אפשרי”.

סטאר נולדה לפני 34 שנים, בת בכורה לאחות שצעירה ממנה בשנתיים, וגדלה בשכונת קרית אליעזר. כדי להמשיך בסיפורה היא מבקשת קודם כל להתחיל בסיפורה של אמא שלה. “ככה זה יקשר אותי לאבא שלי”, היא מסבירה.

“אמא שלי איבדה את שני הוריה בגיל צעיר”, אומרת סטאר, “אמה נפטרה ממחלת הסרטן כשהיא היתה בת שנה, ואביה נפטר כעבור שנה מצער, משברון לב. הוא שתה את עצמו למוות וחטף צהבת. אמא גדלה במוסדות עד שסבתא שלה אספה אותה לביתה, ושם היא חוותה אלימות פיזית כל הזמן. זה יכול היה לקרות בגלל שהיא לא רצתה לשתות חלב חם או בגלל כל דבר אחר שגרם לסבתה להתפרץ. היו לה חיים מאוד לא פשוטים, ומהסבתא האלימה היא הגיעה לאבא שלי. הוא גם נולד למשפחה לא פשוטה – עלה לארץ בגיל 4 ממרוקו היישר למעברה בחיפה, חי בעוני קשה ולמעשה גידל את עצמו לבד. המשפחה לא חיבקה אותו, לא היה מי שיעטוף אותו. ההורים שלי התחתנו די מהר – אמא היתה בת 20 והוא מבוגר ממנה ב־12 שנים”.

דמות אב שהיתה חסרה לה?

“בדיוק. היה גם רצון לצאת ממעגל האלימות בבית סבתה, אבל לצערי הרב היא נפלה על אבא שלי. האלימות התחילה כבר בערב של החתונה והמשיכה ביום שלמחרת. זו היתה אלימות מילולית, כאילו היתה לו מחלת עצבים. הוא היה מתעצבן המון – התפרצויות זעם, עצבים – ואז הוא התחיל להכות אותה. כל דבר קטן הרגיז אותו, והוא בחר להשתמש באלימות. אמא נכנסה די מהר להיריון איתי – נולדתי שנה לאחר החתונה – ובמהלך ההיריון הוא היה נותן לה אגרופים לפנים, והיא, כמו כל אשה מוכה, היתה מכחישה ומספרת שהיא נפלה או קיבלה מכה. קרובי המשפחה שלה התעניינו, אבל היא לא הסגירה ולא סיפרה דבר. מקרה האלימות הראשון שאני זוכרת היה צביטות שהוא צבט אותי בידיים ושריטות שהוא שרט אותי בצוואר. ברגע שהתחלתי לדבר בביטחון ובשטף, בסביבות גיל 4 – את יודעת מה זה ילדים, ילדים הם מראה, הם שמים לך מראה גדולה מול הפנים ומשקפים לך איך אתה מתנהג כלפיהם – הוא כל הזמן היה אומר לי שאני מתנהגת כמו זקנה בת 80 כי הייתי אומרת לו דברים קשים והיה לו קשה נורא לשמוע את זה. בגיל ממש צעיר הבנתי שאמי ואחותי הן בצד אחד של הסקאלה – מפוחדות וחלשות מאוד. אחותי היתה נכנסת להתקפי חרדה, רועדת ובוכה, ואבא שלי כמובן היה מתעצבן על זה. אז הוא היה זורק אותה על הספה, ואחר כך זורק את אמא שלי על הספה ואומר לה ‘תרגיעי אותה ומהר’. הייתי רואה אותן ורואה אבא שהוא חזק ועוצמתי, וזה גרם לי להבין שכדי לשרוד אני צריכה להיות כמוהו, כי כך כנראה צריך להתנהג. זה היה המודל היחיד שהיה לי, והבחירה באופן בלתי מודע היתה להיות דומה לאבא שלי”.

שזה אומר מה? היית ילדה אלימה?

“שזה אומר לקחת את תפקיד המבוגר האחראי ולהגן על אמא שלי ואחותי עם עוצמה, אבל לא עוצמה רעה כמו שאבא שלי השתמש בה, אלא עוצמה טובה – להגן. ממש לא אלימות”.

מאיפה התובנות האלה בגיל צעיר כל כך?

“אלו היו תובנות שנעשו באופן בלתי מודע, כי כל ילד הרי מפרש בצורה סובייקטיבית את החיים, את העולם ואת המציאות, וככה אני פירשתי אותם. זה המודל היחיד שהיה לי – אמא חלשה מאוד שמקבלת מכות ואבא חזק. הדומיננטיות הזו כנראה קסמה לי יותר. הייתי דומיננטית מאוד בבית, הגנתי עליהן כמה שאפשר. הייתי עושה להם הצגות ומקלילה את האווירה והייתי מרגיעה אותו. למדתי שיטות להרגיע אותו. גם כשאמרתי לו מילים בוגרות וקשות בשבילו, ידעתי את הגבולות”.

זה לא הוציא אותו מדעתו?

“ברור, הוא לא סתם זרק אותי על עץ והוא לא סתם הביא לי סטירות והוא לא סתם היה איתי בתחרות כל החיים שלי. לא סתם. כי הוא הבין שיש פה עוד מישהי עוצמתית כמוהו, והיה לו קשה מאוד לסבול את זה. בגלל זה הוא כל הזמן הוריד אותי והשפיל אותי, אמר לי ‘את בחיים לא תהיי כמוני, לא תהיי חכמה וחזקה’. הוא היה עושה איתנו תחרויות ריצה ותמיד היה מנצח, אין כזה דבר שהוא היה נותן לנו לנצח בכאילו. אני יודעת שזה נשמע כזה שטחי – תחרות ריצה – הרי הוא היה מרביץ לנו For heaven sake. אבל לא, הכל נטמע באופי של הילד, זה מה שמעצב את הילד, ואם אבא שלך דואג כל הזמן להראות לך שאת הקטנה, שאת המסכנה, שאת לא חכמה ושאת לא מסוגלת, אז את לוקחת את זה כפשוטו ואומרת לעצמך ‘אני כנראה כזו’”.

 

בר סטאר. "אני באה עם סיפור קשה אבל רוצה לשדר חוזק ולא קורבנות"

בר סטאר. "אני באה עם סיפור קשה אבל רוצה לשדר חוזק ולא קורבנות"

 

 

“הייתי האמא של אמא שלי”

סטאר מעידה על עצמה שהיא היתה ילדה רגילה לגמרי – מוקפת בחברות, תלמידה מעולה בבית הספר לאו באק, ורבלית מאוד, כזו שכל המורות אהבו. אבל הן לא ידעו דבר, כמו גם קרובי המשפחה, כי מערכת ההסתרה עבדה יפה. אבל האלימות היתה שם תמיד – יומיומית, מלווה באווירה של פחד, עצבים ומתח בלתי פוסק מה יגרום לו להתפרץ. היא לא פחדה עליה והיתה מוכנה לספוג הכל, רק שיעזוב את אחותה ואת אמה במנוחה.

לא חששת שבגלל ההתרסות שלך הן יחטפו?

“הרבה פעמים כן חשבתי כך, אבל המקום שאליו הוא דחף אותי להגיע הוציא ממני את העוצמות האלה, כי לשנייה אחת לא נכנעתי לו. הייתי מרגיעה ומאזנת אותו, ואם אמא שלי היתה מעצבנת אותו הייתי נכנסת ביניהם, שרה, מצחיקה ומבדרת. עשיתי כל מה שאני יכולה כדי שהוא לא יחטוף עוד התקף עצבים. ממש עשיתי הכל. לפעמים הייתי נדחקת לפינה קשה, אבל גם ככה חייתי במצב של פחד כל הזמן, וזה מנוגד לאופי שלי לפחד, זה מנוגד לאופי שלי לקבור את עצמי כל כך למטה שאני כבר לא יודעת מי אני. היו יוצאות לי הבלחות כמו ‘די, אל תרביץ לנו. כמה אמא יכולה לחטוף? אנחנו קטנות מדי אבא, למה אתה מתעצבן עלינו כל הזמן? מה יש לך?’. די, לא יכולתי להמשיך לספוג, לפעמים זה היה גדול ממני. זו היתה ילדות מאוד לא פשוטה. אני זוכרת שבלילות הייתי מתפללת בחלון שהוא ימות, שמישהו ייקח אותנו מפה כבר – מחשבות שלא אמורות להיות בראש של ילדה קטנה”.

לא עלתה באף שלב האפשרות שאמא שלך תעזוב אותו?

“מה היה חלק מהתפקידים שלי מעבר להגן? כל הזמן להעצים את אמא שלי ולחזק אותה. כל הזמן הייתי אומרת לה ‘אמא, בואי נעזוב אותו’, ‘אמא, הוא לא טוב לנו, הוא מרביץ לנו’, ‘אמא, את יכולה’. הייתי מתחננת. כל הזמן הייתי מטפטפת לה את זה. אני לא יודעת אם לשתף את זה, אבל היה עוד פן שלא היה בסדר – היה פן של מעשים מגונים”.

בך ובאחותך?

“כמובן שכשהוא היה מבקש ממני, הייתי לוקחת את אחותי, שמה אותה בחדר ולא מאפשרת לה לעשות את זה. זו הייתי רק אני. אמא שלי שנאה את זה. היא היתה רבה איתו, והוא היה מתעצבן עליה ממש. תמיד הייתי אומרת לה שזה בסדר, שאני יכולה לעשות את זה, שלא תדאג. אני רק רוצה להבהיר שהוא לא נגע בי ולא דרש ממני לבצע אקט מיני או משהו כזה, ומה שהוא כן ביקש ממני לעשות היה לא נורמלי, בלשון המעטה, והיית שונאת את זה. אף ילדה לא אמורה לחוות את זה. חשבתי לא לספר על זה, והרגע החלטתי כן. הרבה נשים פנו אלי מאז הפוסט שכתבתי, גם נשים שעברו התעללות מינית, והפן הנוסף הזה הוא משמעותי מאוד. מעט מאוד נשים יוצאות עם זה בגלוי, אבל ברגע שאת יוצאת עם זה החוצה זה עוזר, זה מרפא. אני רואה שבנות באות אלי ומספרות לי דברים שהן אפילו לא סיפרו לבעלים או להורים שלהם. אם אפתח את זה ואהיה גלויה, אני יודעת שאני נותנת להן אור ותקווה. אז אם היתה לי איזושהי רתיעה, הרגע הבנתי שאסור לי להחריש. הבנתי את המשמעות שאסור לעצור, להחביא ולהסתיר”.

איך אחותך חוותה את הכל? היא הבינה שאת המלאך ששומר עליה?

“כן, אבל היה לה קשה מאוד. היא שונה ממני לחלוטין, ולכן היה לה לא פשוט והיא לקחה את זה בצורה קשה. אבל היא חזקה בדרכה”.

אמא שלך נתלתה בך?

“מאוד. אני הייתי אמא שלה במשך הרבה מאוד שנים. אני יודעת שזה משפט חזק, אבל זה משהו שנולדתי אליו – פשוט להיות אמא שלה – ואני לא יכולה להסביר איך זה קרה. היא זו שפוחדת ושקשה לה, אז באופן אוטומטי לקחתי את התפקיד הזה”.

ומה גרם למפנה?

“תקיפות מילוליות היו תמיד, הרגשה של פחד וחוסר שליטה. על אמא שלי הוא זרק מזלג, כף, סכין – מכל הבא ליד. אני זוכרת פעם אחת שהם היו במטבח, ואני ראיתי מהסלון איך הוא זורק עליה סכין. הלב שלי צנח, אני לא יכולה להסביר את הפחד הזה. לא יכולתי לנשום מרוב פחד שאמא נפצעה. זה היה רגע קשה מאוד. בסופו של דבר היא הגיעה למצב שהיא כבר לא מסוגלת יותר, והמשפחה שלה הגישה נגדו תלונה, פנתה לרווחה וסיפרה את הכל”.

ופשוט עזבתם?

“המנהלת הגיעה לכיתה שלי ולכיתה של אחותי וביקשה שנתלווה אליה. אמא חיכתה לנו במונית. היום הזה, שבו אמא שלנו באה והוציאה אותנו מבית הספר, היה מדהים. זו היתה הקלה. אמא רעדה ובכתה נורא. היא היתה שבר כלי, ואני חיבקתי אותה ואמרתי לה כמה שהיא חזקה ואיזה כיף שיצאנו ממנו, שנוכל לחיות את החיים שלנו בלעדיו ושיהיה בסדר”.

היה ברור לך שאתן עוזבות אותו?

“היה ברור לי שככה זה יקרה, ככה דמיינתי את זה. הוא הלך לעבודה ואנחנו הלכנו לבית הספר, ולא ידעתי שזה עומד לקרות באותו היום, לא דיברו איתי על כך. אני אינטואיטיבית מאוד והבטן שלי תמיד מגיבה. באותו הבוקר הרגשתי משהו מוזר. היו לי לפני זה כמה חלומות נבואיים והרגשתי שמשהו גדול עומד לקרות. הרגשתי שונה באותו בוקר, אחרת”.

 

בר סטאר ואחותה בילדותן. "היא שונה ממני לחלוטין אבל היא חזקה בדרכה”

בר סטאר ואחותה בילדותן. "היא שונה ממני לחלוטין אבל היא חזקה בדרכה”

 

“הייתי צריכה לשמור על השפיות”

המונית הסיעה אותן למעון לנשים מוכות בעיר אחרת, ואביה נשפט ונכנס לכלא. החיים במעון לא היו קלים. הן חלקו חדר עם נשים נוספות ועם ילדיהן, השתתפו בתורנויות וחוו משטר כיבוי אורות קפדני. לסטאר היה ריטואל קבוע, תוצאה של דמיון מפותח.

“הייתי מדמיינת שאני מאומצת ושאחזור למשפחה האמיתית שלי – משפחה נהדרת עם אבא מדהים”, היא נזכרת, “דאגתי שיהיה לי עולם פנימי עשיר מאוד, כאילו לצאת לשנייה מהעצבים ומהמתח ולהרגיע את עצמי. גם אני הייתי צריכה לשמור על השפיות שלי. הייתי יוצאת לחצר ויושבת שעות על המתקנים, מדמיינת עולם כיפי, ורוד, ומה היה קורה איתנו אם לא היינו נולדות לאבא הזה. ככה הייתי מוציאה את עצמי מהמצבים הקשים”.

למה חזרת להיות איתו בקשר?

“כשהיינו במעון, גורם מוסמך שטיפל בתיק שלנו אמר לאמא שהיתה במצב שביר, פגיע וקשה שטוב יהיה לבנות להישאר בקשר עם אבא שלהן. זאת אומרת שכל המעשה הזה – לברוח ממנו, להיפטר ממנו ושיהיו לנו חיים אחרים לחלוטין – כל זה היה סתם. ככה הרגשתי בתור ילדה. עם זאת, חשבתי שאולי הכלא השפיע עליו לטובה, אולי הוא השתנה. הוא השתחרר לאחר שנתיים על התנהגות טובה, ואז התחילו הביקורים שלו אצלנו בבית – כמובן שבהתחלה עם פיקוח, אבל אחרי זה כבר בלי. כבר הייתי גדולה יחסית, בת 10 בערך, ובסוף הביקור הייתי יורדת ללוות אותו לתחנת האוטובוס ליד הבית, ושם היו לנו שיחות קשות מאוד. הוא היה מספר לי על הכלא והיה מוציא את כל העצבים על אמא שלי ועל המשפחה שלה שעשתה את מה שעשתה כדי שהוא יישב בכלא. הוא אמר לי שהוא לא עשה כלום ממה שסיפרו עליו והיה בהכחשה מוחלטת. הוא לא התנצל ולא הודה במעשים. הוא אמר שהוא דיבר שטויות במשפט כדי שאנחנו לא נלך למשפחות אומנה. ואני ילדה, ניצבת מולו ללא אפשרות לברוח, אומרת לו ‘כן אבא, אתה צודק’. הייתי אומרת לו שזה באמת לא בסדר מה שהמשפחה עשתה, שהוא נכנס לכלא סתם. ושוב הסתרתי ממנו את מי שאני, רק כדי שהוא לא יעשה לנו שום דבר. זה היה כרוך בהמון מניפולציות, כי הוא חכם מאוד. הוא טען שאני צריכה להיות חזקה כי בכלא רק החזקים שורדים, ואם מישהו ינסה לעשות לי משהו אני צריכה למחוץ אותו, לשבור אותו. כל מיני כללים על איך להתנהג בעולם, הרבה שיעורים לחיים. השיחות האלה היו קשות נורא, אבל מעבר לשיחות על כישורי חיים היינו מדברים הרבה על אמנות, על היסטוריה, על אסטרונומיה ועל פסיכולוגיה, והתחלתי להתעניין בדברים האלה. אבל בכל פעם שבה אמרתי משהו חכם, הוא דאג להוריד אותי. הוא אמר ‘נשים הן כלום והן לא יצליחו בחיים, וגברים הם פורצי הדרך הכי גדולים’ – שיחות שלא התאימו לילדה בת 10. עם השנים הקשר בינינו הפך להיות מורכב אפילו יותר. היו הרבה שנאה וכעס, הרבה דחייה ובושה. האלימות הפיזית נפסקה לחלוטין. בבית הספר החיים המשיכו כרגיל, המורות עפו עלי, אני עפתי עליהן, היו לי מלא חברים, המשכתי לתיכון ועשיתי בגרות מלאה פלוס. התגייסתי לצבא כסמב”צית בכרם שלום בגבול עזה, וכמובן שכל זה בליווי שלו – עם השליליות, עם האלימות המילולית, עם הירידות שלא ייצא ממני כלום בחיים”.

למה לא התנערת ממנו? למה לא הפסקת את השיחות?

“זו שאלה שאני נשאלת עליה הרבה, והיום, כשאני אמא, אני יכולה לענות. היה לי דיכאון אחרי לידה ועברתי את זה לבד – בלי טיפולים, בלי כדורים, עם אותם כוחות נפש שעברתי את מה שעברתי בילדות. מן חוסר מוכנות ליפול לבור שחור, על אף הטראומה שהלידה הקשה השאירה לי. הייתי שבוע בבית חולים וניגשתי לעובדת סוציאלית קלינית מדהימה שמטפלת בטראומות, וכמובן שבפגישה הראשונה הגענו לאבא שלי, שזו טראומה מתמשכת בניגוד לטראומה חד פעמית כמו מלחמה או לידה. בסוף הפגישה היא שאלה אותי שאלה שהחלה את כל התהליך שעברתי מול אבא שלי – האם את עדיין מפחדת מאבא? חשבתי על זה לעומק, וכמובן שעלו לי עוד זיכרונות שאגרתי מהילדות, והגעתי למסקנה שאותו פחד שאחז בי בילדות – הפחד שאבא שלי יפגע באמי ובאחותי – המשיך איתי בבגרות. הוא ידע איפה אנחנו גרות, והיינו לבד. לא היה מישהו שיכולנו לפנות אליו או לבקש עזרה שתגרום לנו לנתק את הקשר. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הזו של חוסר האונים כשאת מרגישה לבד. היינו רק שלושתנו, והעדפתי לשמור על שקט ולהמשיך את העמדת הפנים כל עוד אנחנו בבית שלנו ולו יש מקום משלו”.

אמא שלך לא ניסתה למנוע את הליווי לתחנת האוטובוס?

“חסכתי ממנה הרבה דברים כדי לא להדאיג אותה. היו דברים שכן אמרתי לה, אבל אז ראיתי שהיה לה נורא קשה. הבנתי שאני צריכה לשמור לעצמי הרבה דברים. שנאתי אותו אבל גם דאגתי לו. אני לא יודעת להסביר לך איך זה יכול להתקיים ביחד. ריחמתי עליו כל הזמן. אגב, גם אמא שלי ריחמה עליו”.

 

בר סטאר. "אין לי שום רצון להזכיר את שמו"

בר סטאר. "אין לי שום רצון להזכיר את שמו" (צילום: רעות אשכנזי בגאייב)

 

“זה מה שהרג אותי באמת”

מגיל 14 יצאה סטאר לעבוד כדי לעזור לאמה, לאחר שהאב לא רק צילק את נפשן אלא גם השאיר אותן עם חובות עתק של יותר משני מיליון שקל.

“כשהיינו קטנות הוא היה לוקח אותנו לחופשות”, היא מספרת, “הבעיה היחידה היתה שלא היה לנו מה לאכול והוא היה לוקח אותנו למלונות. הוא הכניס את עצמו ואת אמא שלי לחובות ענקיים כי היא חתמה על צ’קים. כמובן שהוא הכריח אותה לחתום. אני לא יכולה אפילו להתחיל לספר כמה קשה לי עם זה. זה היה כל כך גרוע, עד שמצאנו עצמנו ברחוב למשך שלושה שבועות כי הוא לא שילם שכר דירה וחשבונות. אף לא אחד מהמשפחה הציע לנו קורת גג, ארוחה חמה, כלום. לאמי יש אחות אחת ולאבא שלי יש כמה אחים אבל הם מנותקים, הם לא רצו אותו. בבוקר היינו הולכות לבית הספר כאילו רגיל, ובערב הגענו למוזיאון הימי, שם אבא עבד כשומר בלילות. אני זוכרת את עצמי ישנה שם על השולחן, מנסה להסתדר עם אחותי. לא אשכח את זה בחיים”.

עזרת לו עם כספים?

“כל הזמן הוא ביקש ממני כסף. נתתי לאמא שלי לשכר דירה ולכל מה שהיא היתה צריכה, ואת השאר הבאתי לו. כך זה נמשך הרבה שנים. אמא שלי כעסה עלי שעזרתי לו, אבל החלק שאותי יותר מעצבן הוא שעזרתי לו בהליך של פשיטת רגל שהוא עשה. הוא שכנע אותי לבוא איתו לעורך דין ואמר לי שזה יעזור גם לאמא, בגלל שהחובות הם של שניהם וגם לה החובות ייעלמו, אבל כמובן שזה לא נעלם לה. היא נשארה עם החובות, והוא חופשי ומאושר. כשהייתי בת 17 שילמתי לו 22,000 שקל שהוא אמר שיחזיר, וכמובן שלא ראיתי ממנו שקל. אחרי חמש שנים הוא יצא מההליך ואפילו לא הציע לעזור לאמא. זה הרג אותי ממש. אני יודעת שהכל נשמע רע וקשה, אבל זה מה שהרג אותי באמת. אחרי מה שהיא עברה איתו, היא עדיין צריכה לשלם את החובות שלו”.

את ממשיכה לראות אותו?

“כבר שנה שהוא לא חלק מהחיים של אף אחת מאיתנו”.

מה גרם לשחרור הזה?

“במשך הרבה שנים תהיתי מה אני הולכת לעשות בחיים. אפילו אחרי שהתחתנתי הייתי שואלת את עצמי ואת בעלי מה אעשה בחיים, במה אני טובה. עבדתי בהייטק אבל לא אהבתי את זה כי זו היתה מסכה, זו לא היתה באמת אני. למדתי פסיכולוגיה, למדתי אימון אישי, ואחרי הלידה החלטתי ללמוד הנחיית הורים פרטנית וקבוצתית במכון אדלר. ברגע שהתחלתי ללמוד על הגישה של אדלר ומה זה אומר להיות הורה לילד ולנטוע בו תחושת ביטחון, משהו פרץ אצלי והתחיל תהליך עמוק ומשמעותי. הגעתי למסקנה שהוא הורה מרעיל ושהקשר איתו הוא פשוט מרעיל. מעבר לכך שהוא היה אלים בעבר, כל מערכת היחסים היתה מרעילה – כל ההתניות שלו, כל האלימות המילולית שעדיין נמשכה, כל המניפולציות שלו וזה שהוא היה מכריח אותנו וקובע לנו עובדות גם בהיותנו בוגרות. הוא הכריח אותי לשכור לו רכב כי לא היה לו כרטיס אשראי. זה היה נורא. משהו נפתח בי והחלטתי לנתק איתו את הקשר. זה קרה בהדרגה, ואז הוא הגיע אלי לעבודה כדי לקבוע לי עובדה שאני צריכה להיפגש איתו. הוא בדיוק חזר מחו”ל והביא מלא מתנות, ואני פשוט לא עניתי לו. אמא שלי התקשרה אליו ואמרה לו שילך משם, שאני לא רוצה לראות אותו יותר. הוא ענה לה שאם עכשיו אנחנו לא באות, אנחנו יכולות לשכוח ממנו. יופי. כשאמא שלי עמדה מולו באומץ ובגבורה היא לקחה את המושכות של האמא והגנה עלי. זה היה מעולה כי באותו הרגע, במצב הרגשי שהייתי בו, לא יכולתי לדבר. שם התחיל התהליך. ניתקתי אותו, וטפו טפו טפו עד היום הוא לא בקשר איתנו”.

מה גרם לך לצאת עם הסיפור?

“נמאס לי להסתיר את עצמי. נמאס לי להרגיש כאילו כל מה שקרה לי בחיים היה באשמתי. נמאס לי להרגיש בושה. לאט לאט זה התגבר והתחבר למה אני עושה מבחינה מקצועית. עזבתי את ההייטק ואמרתי שזהו, אני לא יכולה עם המסכות ועם העמדת הפנים הזו יותר. הגיע הזמן שאעשה את מה שאני רוצה לעשות – לעזור, לגעת באנשים, לדבר. תמיד הייתי מילולית מאוד וטובה בלהביע את עצמי, ורציתי לחשוף את הכל. זאת אני, בפנים. גם היה את הקטע של לתפוס מקום, כי במשך הרבה שנים לא הרשיתי לעצמי לתפוס מקום בעיני אחרים. תמיד פחדתי שאני נטל, שלא אפריע לאף אחד, שלא אעיק על אף אחד. אז עכשיו זו תפיסת מקום. הנה אני, יש לי המון מה להגיד, עברתי את מה שעברתי, ובזכות זה נהייתי מה שאני, ויש לי המון מה לעשות ולעזור, המון רעיונות, ותקבלו את זה. אני רוצה לעשות שינויים אצל אנשים לגבי איך הם תופשים אלימות, כי זה מתבטא בהמון דרכים. אני רוצה להעלות את המודעות ברמה ארצית, לעדכן את החוקים, להגן על חלשים, לשנות את אופן הטיפול של העובדים הסוציאליים וחוקרי ילדים. הטיפול בי לא היה טוב – בלי חמלה ובלי הבנה איך לטפל בילד כזה ואיך לעזור לו. הפוסט היה יציאה מהארון, ולא שיערתי איך זה יכול לשנות את החיים, לאן זה יגיע, אם זה יתפרסם, מה יגיבו, אלו אנשים יפנו אלי. לא דמיינתי שככה יהיה. שוב אותו הפחד שלא יראו אותי ושימשיכו הלאה. לא רציתי להישאר שקופה. יצא מצב שבמשך המון שנים הסתרתי את עצמי, אבל די. אם זה האופי שלך, אם זו האמת שלך, את לא יכולה להיות קבורה יותר מדי זמן”.

ואיך את מרגישה עכשיו?

“הקלה. יש לי המון תחושות – לחץ, התרגשות, התחלה חדשה. כאילו ילדתי את עצמי מחדש”.

אין שום פחד שבגלל החשיפה איזה פיוז יקפוץ שם?

“ברור שיש. הפחד זה לא משהו שנעלם. אנחנו בשר ודם, פגיעים, ובכל שנייה יכול לקרות לנו משהו. הפחד נמצא לידי ויש לו שם, אבל הכל בסדר כי הוא כבר לא שולט עלי. הוא לא מכתיב לי או אותי. זהו, סיימתי עם זה”.

וכך נולדה ההרצאה “לנצח את אבא”?

“אני באה עם סיפור קשה אבל רוצה לשדר חוזק ולא קורבנות. זה חשוב למסר שאותו אני רוצה להעביר”.

סטאר זה שם במה?

“(צוחקת) זה שם המשפחה החדש שלי. התחתנתי עם סטרוסנקו ואמרתי שאין מצב שיקראו לי כך ואני גם לא מוכנה שיקראו לי בשם משפחתו של אבי, אז קיצרנו לסטאר”.

למה את נמנעת מלהזכיר את אביך בשמו?

“אני לא רוצה שיוזכרו סממנים שקשורים אליו, אין לי שום רצון להזכיר את שמו. ‘ההוא’ זה מספיק. אני לא מסתתרת, פשוט לא מזכירה את שמו כי הוא לא ראוי. זה לא בגלל שאני מגינה עליו, פשוט אין לי שום צורך להזכיר אותו. מישהו חכם אמר לי כשחשבתי לצאת עם הסיפור שאבא שלי עשה מה שהוא רוצה עם הסיפור שלו, שהוא צריך לקחת עליו אחריות, ושאני יכולה לעשות מה שאני רוצה עם הסיפור שלי כי זה הסיפור שלי. בגלל זה אני מתרכזת בי. כמובן שאני מספרת מה הוא עשה לי, אבל אני מספרת את הסיפור שלי”.

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר